ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה


ט. הָאֲכִילָה הַגַּסָּה, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִתּוֹךְ חֹלִי וְהֶכְרֵחַ, יֵשׁ בָּהּ פְּגָם, וּמִכָּל־מָקוֹם נִרְאֶה שֶׁנּוֹחַ מְאֹד לְהַעֲלוֹת אוֹתָהּ בִּקְדֻשָּׁה. אֲבָל תְּשׁוּבָה – וַדַּאי צְרִיכָה לְהִתְחַבֵּר עִם תִּקּוּן וְהַעֲלָאָה זוֹ. הַכֹּחַ הַמִּתְרַבֶּה כְּשֶׁהוּא מְשַׁמֵּשׁ לִקְדֻשָּׁה, עוֹלֶה הוּא לִיסוֹדוֹ גַּם אִם בָּא לְכַתְּחִלָּה עַל יְדֵי אֲכִילָה גַּסָּה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כָּאן דְּחִיפָה שֶׁל הֶכְרֵחַ מִצַּד חֹלִי וְחֻלְשָׁה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְדָבָר הָאָסוּר, שֶׁעֲלִיָּתוֹ מְעֻכֶּבֶת הַרְבֵּה מְאֹד.

יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה ט.


ט. הָאֲכִילָה הַגַּסָּה, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִתּוֹךְ חֹלִי וְהֶכְרֵחַ, יֵשׁ בָּהּ פְּגָם, וּמִכָּל־מָקוֹם נִרְאֶה שֶׁנּוֹחַ מְאֹד לְהַעֲלוֹת אוֹתָהּ בִּקְדֻשָּׁה. אֲבָל תְּשׁוּבָה – וַדַּאי צְרִיכָה לְהִתְחַבֵּר עִם תִּקּוּן וְהַעֲלָאָה זוֹ. הַכֹּחַ הַמִּתְרַבֶּה כְּשֶׁהוּא מְשַׁמֵּשׁ לִקְדֻשָּׁה, עוֹלֶה הוּא לִיסוֹדוֹ גַּם אִם בָּא לְכַתְּחִלָּה עַל יְדֵי אֲכִילָה גַּסָּה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כָּאן דְּחִיפָה שֶׁל הֶכְרֵחַ מִצַּד חֹלִי וְחֻלְשָׁה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְדָבָר הָאָסוּר, שֶׁעֲלִיָּתוֹ מְעֻכֶּבֶת הַרְבֵּה מְאֹד.

על אכילת ה'אפיקומן' בליל הסדר, אמרו חכמים שהיא צריכה להיות "על השובע", כלומר – שאין להיות רעבים בשעת אכילתו; מנגד, יש להיזהר שאכילתו לא תהיה אֲכִילָה גַּסָּה, אכילה שנעשית מתוך הכרח וחוסר ברירה, לא בעדינות ונעימוּת. אם אכלו כך, לא קיימו את מצוות ה'אפיקומן' (פסחים קכ, א; פניני הלכה פסח טז, לג). אכילה גסה היא פסולה, ויש לשוב עליה בתשובה. אף אחד לא נהנה מאכילה כזו, אך גורמים רבים עלולים להביא את האדם לכך שיאכל אכילה גסה – מארחים קפדנים שייעלבו במידה והוא לא יאכל את שיגישו לו; דרך ארוכה שעליו להתכונן לקראתה; או כאשר הוא חולה והרופא מזהיר אותו שאם לא יאכל, למרות סלידתו מן המזון, הוא יסתכן. ואַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִתּוֹךְ חֹלִי וְהֶכְרֵחַ, יֵשׁ בָּהּ פְּגָם, שכן בסופו של דבר המזון נכנס לתוכו ונעשה חלק ממנו, שלא באופן הראוי. וּמִכָּל־מָקוֹם נִרְאֶה שֶׁנּוֹחַ מְאֹד לְהַעֲלוֹת אוֹתָהּ בִּקְדֻשָּׁה, מפני שיסודו של הדבר באונס. פגם שנעשה ברצון קשה לתיקון, אך כאשר האדם היה אנוס, לא מוטל עליו כל כובד האחריות המוסרית, ויותר בנקל הוא יכול לתקן את האכילה.

אֲבָל תְּשׁוּבָה – וַדַּאי צְרִיכָה לְהִתְחַבֵּר עִם תִּקּוּן וְהַעֲלָאָה זוֹ. כלומר, לא די בתיקון אותה אכילה שנעשתה שלא באופן הראוי, אלא נצרכת תשובה – חשבון נפש ובדיקה כיצד אפשר להתנהל באופן נעלה הראוי לאדם, למרות החולי וההכרח שמביאים אותו לאכילה גסה. ישנם חולים שמרוב ייסוריהם ממחלתם נעשים ממורמרים וזועפים, ומשום כך גם גסים ואדישים לחלוטין להופעתם החיצונית ונקיותם. כולם מוחלים להם כמובן, כי מבינים שמצבם הנפשי נעשה קשה בעקבות תנאי המציאות הפיזית המעורערים שלהם; אולם אדם נעלה, הגם שיהיה חולה וחלוש מאוד, שוודאי סובביו מוחלים לו על כך שאין הופעתו מכובדת לפי אמות המידה הרגילות – מרגיש שמן הראוי לו להשתדל כמה שיותר לנהוג באופן הנאות. בדומה לכך תקנו חז"ל שיש לפנות למלאכים במעין התנצלות קודם שנכנסים לבית הכסא,[60] אף שמדובר בהתנהלות גופנית נורמטיבית של כל אדם. אל יסיר אדם מעצמו את כל האחריות להתנהלותו, גם כאשר יש בה יסוד גדול של הכרח.

הַכֹּחַ הַמִּתְרַבֶּה של אכילה גסה, אף שהגיע באופן לא נעים ולא ראוי, בסופו של דבר מסייע לאדם; גם אם אין 'הנאת גרון', יש 'הנאת מעיים' – תחושת השובע שמיטיבה לאדם, החיזוק שבא בעקבות האכילה, כְּשֶׁהוּא מְשַׁמֵּשׁ לִקְדֻשָּׁה, עוֹלֶה הוּא לִיסוֹדוֹ – יסוד ההטבה, חיזוק האדם על מנת שיפעל טוב בעולם וייהנה מן העולם באופן הראוי והטוב. גַּם אִם בָּא לְכַתְּחִלָּה עַל יְדֵי אֲכִילָה גַּסָּה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כָּאן דְּחִיפָה שֶׁל הֶכְרֵחַ מִצַּד חֹלִי וְחֻלְשָׁה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְדָבָר הָאָסוּר, שֶׁעֲלִיָּתוֹ מְעֻכֶּבֶת הַרְבֵּה מְאֹד. באכילה אסורה, כגון ביום הכיפורים או כאשר מדובר במאכל לא כשר, נצרכת עבודה של תשובה עמוקה על מנת להעלות את הניצוץ האלוהי הגנוז בעמקי האכילה האסורה, משום שהיא גורמת לאדם אטימות וריחוק מהקודש: "עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם – אל תקרי וְנִטְמֵאתֶם אלא ונטמטם" (ויקרא יא, מג; יומא לט, א). אולם באכילה גסה שנעשית בגלל אילוץ של חולי והכרח, קל הרבה יותר לגלות את הניצוץ ולהעלות אותו, כאשר משתמשים באנרגיה שקיבל האדם בזכות האכילה לקדושה והטבה עם העולם.

[60] ברכות ס, ב: "הנכנס לבית הכסא אומר: התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון תנו כבוד לאלוהי ישראל הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבוא אליכם"; שולחן ערוך או"ח ג, א: "ועכשיו לא נהגו לאמרו".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן