אכילה היא פעולה שגרתית ביותר. כל אדם נזקק לה כמה פעמים ביום, בכל מצב ומקום שהוא נמצא. מצד אחד, זו פעולה מאוד גשמית שנוגעת לתאוות גופניות חזקות של האדם, ולכן היא עלולה להוביל לחטאים רבים. מצד שני, על ידי אכילה נכונה, מתוך קדושה וכוונה נעלה, אדם יכול לגרום לתהליך של 'העלאת ניצוצות'. בכל מזון גנוז ניצוץ של חיוּת אלוהית, הבא לידי ביטוי באופן קלוש, חיוור, לא כפי שראוי לו להתגלות, וכאשר אדם אוכל והמזון נעשה לחלק מגופו, הניצוץ הגנוז בו מצטרף לחיוּת שבאדם ומתגלה באופן נעלה יותר (ראו פסקה ה לעיל). משום כך, הבירור המוסרי שסביב עניין האכילה העסיק רבות את חכמי ישראל לאורך הדורות. בפסקה זו מסביר הרב קוק שגם אם האכילה לא הייתה באופן הראוי והמסוגל להעלאת הניצוץ שבמאכל – ניתן לשוב בתשובה ולגרום להעלאת הניצוץ אף לאחר האכילה.
אִם מִזְדַּמֵּן הַדָּבָר, שֶׁאוֹכֵל אָדָם בְּמַחֲשָׁבָה פְּסוּלָה, מתוך גרגרנות תאוותנית, אוֹ נְמוּכָה, בסתמיות, כדי להשביע את רעבונו. נקודת המוצא מבחינת הרב קוק, היא שהאדם שנברא בצלם אלוהים על פי רוב אוכל מתוך מחשבה נעלה, ורק באופן מקרי עלול להזדמן שמחשבתו בזמן האכילה לא הייתה ראויה דיה… וְהוּא שָׁב מִיָּד לְאַחַר הָאֲכִילָה לְרוֹמֵם אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ וְכֹחוֹתָיו. לאחר שאדם מרגיע את רעבונו הגדול ותאוותו, הוא מתחיל לחשוב יותר בצלילות, ומרגיש שלא נהג באופן אידאלי; שאכילתו הייתה בבהמיות, כיוון שלא ביטא בה כראוי את נשמתו וצלם אלוהים שבו. כאשר הוא חושב שוב על האופן בו אכל ומחחרט על כך, זו דווקא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, שכן בתשובה מיראה הזדונות רק נעשים כשגגות – ואז הוא רק כאילו לא אכל כלל; ואילו בתשובה מאהבה, בה הזדונות נעשים כזכויות (יומא פו, ב), המחשבות הפסולות והנמוכות יכולות להתהפך ולהיות מחשבות נעלות, וכך יכול להתקיים תהליך העלאת הניצוצות מתוך רצון נעלה לרומם את ההוויה בכללה. וכך, הֲרֵי הוּא מְתַקֵּן אֶת הֶעָבָר, כְּאִלּוּ הָיְתָה תְּחִלַּת הָאֲכִילָה בְּכַוָּנָה טְהוֹרָה. המחשבה שהייתה במשך האכילה כולה נִתְקֶנֶת ומתעלה למפרע, אף שהאכילה כבר הסתיימה קודם לכן (ראו: מידות הראיה, העלאת ניצוצות ב').
וּזְמַן הָעִכּוּל, הָרָאוּי לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן, מְסֻגָּל יוֹתֵר לַהֲרָמָה עֶלְיוֹנָה זוֹ. מבחינה הלכתית, כל עוד לא חלפו שבעים ושתיים דקות מאז תום האכילה, שזהו הזמן המוגדר כזמן העיכול, ניתן עדיין לברך ברכת המזון (ברכות נג, ב; עי' פניני הלכה י, יב). וכשם שזהו הזמן המקושר לאכילה מבחינה זו, כך גם על מנת לרומם את כוונת האכילה זהו הזמן המתאים יותר. כמובן, תמיד אפשר לשוב בתשובה, אך ישנם זמנים ראויים יותר עבורה, כפי שאמרו חז"ל שהתשובה בימים הנוראים יותר מתקבלת, או שהתשובה המעולה היא כאשר אדם עוד בשיא כוחותיו, חשקו ומרצו, והוא מתחרט על חטאו ונמנע ממנו.[59]
אותה התעלות של כוונה טהורה בזמן האכילה, היא הָרְאוּיָה לְכֹהֲנֵי ד', אֲשֶׁר אֶת לֶחֶם ד' הֵם אוֹכְלִים. ישנם קורבנות בהם רק חלק מן הקורבן נשרף על גבי המזבח, וחלק אחר נאכל על ידי הכהנים. חלקי הקורבן שניתנים לכהנים אינם משכורת או אות הוקרה שנותנים להם בעלי הקורבן בתמורה לעבודתם במקדש, אלא לֶחֶם ד', צו אלוהי שחלק מתהליך ההקרבה יהיה אכילת חלקי הקורבן הראויים לכהנים. כל עוד הכהנים לא אכלו את חלקם, לא התקבלה כפרתו של בעל הקורבן ולא הסתיים תהליך התשובה: "כֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים" (פסחים נט, ב). הכהן צריך לאכול מתוך הכרה שבאכילתו הוא מקיים מצווה, ושבכך תלויה תשובתו של בעל הקורבן. בכל אדם יש בחינה של כהן העובד במקדש: "לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" (תענית יא, א); לכן האכילה צריכה להיעשות בקדושה מתוך הכרה ראויה, ואז גם אכילה רגילה נעשית כאכילת בשר קודש, ואפשר וצריך לשוב בתשובה אם איננה כזו.
הרב קוק אינו מפרט בפסקה זו מהי הכוונה הראויה לכתחילה בשעת האכילה. בפשטות, כל עוד אדם אינו אוכל רק מתוך גרגרנות או רעבון, אלא בכוונה נעלה יותר, זוהי כוונה ראויה (עי' רמב"ם הל' דעות ג'). כמובן, הדבר משתנה בין אדם לאדם ובין זמן לזמן, כל אחד לפי מדרגתו הרוחנית. באופן כללי, ניתן לומר כי כוונה ראויה באכילה היא ההכרה שאדם צריך להיות בריא וחזק; שאם לא יאכל לא יוכל למלא את ייעודו, לעבוד וליישב את העולם, ללמוד תורה ולקיים מצוות; ושראוי לו לאדם לשמוח וליהנות ממגוון הטעמים שברא ה' בעולמו – "ליהנות בהם בני אדם" (מתוך ברכת האילנות).
