ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה


ז.כָּל עִצָּבוֹן בָּא מִפְּנֵי הַחֵטְא, וְהַתְּשׁוּבָה מְאִירָה אֶת הַנְּשָׁמָה וּמְהַפֶּכֶת אֶת הָעִצָּבוֹן לְשִׂמְחָה. הָעִצָּבוֹן הַכְּלָלִי שֶׁבָּעוֹלָם, מְקוֹרוֹ הוּא בְּזֻהֲמַת הַכְּלָל הַנִּמְצָא בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֵחַטַּאת הָרַבִּים וְהַיְחִידִים, וּמֵחַטַּאת־הָאָרֶץ הַכְּמוּסָה, שֶׁיָּצְאָה לַפֹּעַל בְּחַטַּאת הָאָדָם, שֶׁצַּדִּיקִים יְסוֹדֵי עוֹלָם, וּמָשִׁיחַ בְּיִחוּד, שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה עַל מַהוּת חֵטְא זֶה וּמְהַפְּכִים אוֹתָהּ לְשִׂמְחָה.

יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה ז.


ז.כָּל עִצָּבוֹן בָּא מִפְּנֵי הַחֵטְא, וְהַתְּשׁוּבָה מְאִירָה אֶת הַנְּשָׁמָה וּמְהַפֶּכֶת אֶת הָעִצָּבוֹן לְשִׂמְחָה. הָעִצָּבוֹן הַכְּלָלִי שֶׁבָּעוֹלָם, מְקוֹרוֹ הוּא בְּזֻהֲמַת הַכְּלָל הַנִּמְצָא בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֵחַטַּאת הָרַבִּים וְהַיְחִידִים, וּמֵחַטַּאת־הָאָרֶץ הַכְּמוּסָה, שֶׁיָּצְאָה לַפֹּעַל בְּחַטַּאת הָאָדָם, שֶׁצַּדִּיקִים יְסוֹדֵי עוֹלָם, וּמָשִׁיחַ בְּיִחוּד, שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה עַל מַהוּת חֵטְא זֶה וּמְהַפְּכִים אוֹתָהּ לְשִׂמְחָה.

כפי שהתבאר בפסקה הקודמת, בעולם המודרני, העשיר והשבע, מרגישים לעיתים באווירה של דכדוך וייאוש, אכזבה מההישגים של האנושות. חשבו שהמדע יגאל את העולם, והתברר שישנן בעיות רבות שהן מחוץ ליכולת ההשפעה המדעית. לאדם יש חולשות ומדות רעות, שגורמות לו לנהוג באופן כזה שלאחר זמן מסוים או לעיתים אף תוך כדי מעשיו – הוא מתחרט שפעל כפי שפעל, מתבייש בעצמו ומתמלא בעצב. לכן דווקא צדיקים המתעלים מן המציאות הפשוטה וההרגלים המקובלים, מצליחים לתקן את העצבות בתשובתם ולהפכה לשמחה, עד לשמחת התיקון הכללי בגאולה השלימה.

כָּל עִצָּבוֹן בָּא מִפְּנֵי הַחֵטְא. לכל אדם בריא יש רצון לחיות בשמחה, ועל כן הוא מעצים את הדברים המשמחים בחייו ומנסה להימנע מאלה שאינם כך. אולם החטא בא מתוכו, מתוך רצונו, המוטעה אמנם – אך החופשי, כך שהיכולת להימנע ממנו אינה פשוטה. אילו היו רק אנשים רשעים המבצעים אי־שם את מעשיהם הרעים, וכל מה שצריך היה רק להפרידם מאתנו ולהשמידם, היה עוד אפשר להסתדר; אולם המציאות היא, ש"הקו המפריד בין טוב לרע חוצה את לבו של כל אדם. ומי יסכים להרוס חלק מלבו?"[57] מכאן העומק שבעיצבון והקושי להיפטר ממנו. לכן ההצלה מן העיצבון לא יכולה להיות מתוך הנפש, מתוך העולם כפי שהוא, אלא רק ממה שמעבר לו, שקדם לעולם: הַתְּשׁוּבָה מְאִירָה אֶת הַנְּשָׁמָה וּמְהַפֶּכֶת אֶת הָעִצָּבוֹן לְשִׂמְחָה. דווקא התשובה יכולה להציל מן העיצבון, משום שהיא קדמה לעולם (פסחים נד, א), כלומר – היא למעלה מכל מציאות נתונה, וכמובן גם למעלה מן האדם ומן החטא עצמו. בתשובה אדם מפנה את מבטו אל מה שמעבר למציאות הפשוטה, מתוך הכרה שקרבת ה' אפשרית גם אחרי חטאים חמורים, ותלויה ברצון בלבד, ולכן גאולת העולם ממצוקותיו גם היא אפשרית. התשובה מהפכת עצבות לשמחה, כשם שתשובה מאהבה מהפכת זדונות לזכויות (יומא פו, ב) – על ידי התשובה אדם רואה שמציאותו לעולם אינה מוחלטת. הרע כמובן קיים ומופיע במציאות באופן שלא ניתן להתעלם ממנו, אך הוא תמיד ניתן גם לשינוי ותקנה. מכאן השמחה הגדולה שבתשובה – יש בה ישועה והצלה מן הרע. זו שמחה שיכולה להיות מעורבת בצער רב של חוסר ודאות, מבוכה ותהייה מה צריך לעשות בפועל כדי לבטא את הרצון בקרבת ה' ותיקון הרע, אך הכל מתחיל מנקודת הנחה שיש פתח להינצל. אפילו ערכו הרב של העיצבון עצמו מתגלה על ידי התשובה, שכן העיצבון עורר את האדם לתשובה, וכך הוא מתהפך לשמחה. בעל תשובה יכול להיות כל חייו בחיפוש יומיומי אחר הזדמנויות להיטיב ולתקן, ניסיונות לממש את התשובה בפועל; אך אלו לא חיים בעלי ערך פחוּת, אלא חיים בעלי משמעות רבה לתיקון העולם, גם אם באופן מעשי לא הכל מושלם בהם.

בנוסף לעיצבון שיש לאדם פרטי שחטא, ישנו הָעִצָּבוֹן הַכְּלָלִי שֶׁבָּעוֹלָם. השקפות שונות בעת החדשה מבוססות על אכזבה וייאוש מן העולם – במקום חתירה אל האמת ונכונות להיאבק עליה, הוחלט שהאמת היא כזב ולכן ההתאמצות להגיע אליה היא חסרת תוחלת. יש לפעול כדי לתחזק את מה שנותר, שלפחות הוא לא ייפגע, ואבדה התקווה לגאולה ותיקון שלם למציאות. זוהי התפיסה הפוסטמודרנית שאת ניצניה זיהה הרב קוק בתקופתו. עיצבון כזה לעיתים מתבטא בחוסר מעשה ודיכאון, ולעיתים דווקא בפעילות יתר; בזכות המהפכה התעשייתית נוצר זמן רב, ויש למלאו בתוכן. מכאן הפועל: "לבלות" – למלא את הזמן בפעילות מסוימת עד שיתבלה ויכלה. לכן הולכים מדי יום לקניות, בידור ומשחקים, על מנת להסיח את הדעת ולכסות איכשהו את הריק, שלא יציק מדי. מתוך תחושות הבדידות העמוקה וחוסר המשמעות שמתעצמות בעידן הפוסטמודרני, נוצרת בקשה עמוקה להצלה, ולוּ זמנית בלבד.

מְקוֹרוֹ של העיצבון הכללי הוּא בְּזֻהֲמַת הַכְּלָל הַנִּמְצָא בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם. חז"ל מתארים כיצד כבר קודם לחטא האכילה מעץ הדעת, הנחש הצליח להטיל זוהמה בחווה (שבת קמו, א ורש"י שם). מאז, קיימת זוהמה בחלל העולם, המתגלית על ידי חַטַּאת הָרַבִּים וְהַיְחִידִים. כשם שהיחידים חוטאים, כך ישנם גם עוונות לרבים, תופעות של סטייה מן המוסר האופייניות לאדם מן השורה בחברה. היחיד בחטאיו משפיע על כלל הציבור, חטאוֹ מצטרף לחטאיהם של אחרים וכך נוצרת נורמה של חטא, היוצרת מעין לגיטימציה להוסיף ולחטוא, אף בחטאים חמורים יותר. ולא מדובר בתרבויות פרימיטיביות או שבטים נידחים של אוכלי אדם; כיום יש ניצול של אזרחים קשי יום במקומות תעסוקה רבים, תעשייה שלמה של בידור הניזונה מנתינת מכשול בפני עיוור, חיקויים, הלבנת פנים ברבים ודברים מאוסים אחרים בכלי התקשורת, שממלאים את חלל האוויר בזוהמה. מקור נוסף לזוהמה הממלאת את חלל העולם, הוא חַטַּאת־הָאָרֶץ הַכְּמוּסָה, שֶׁיָּצְאָה לַפֹּעַל בְּחַטַּאת הָאָדָם. חז"ל מתארים שהאדמה "חטאה" ובמקום להצמיח עצים שניתן לאכול גם את גזעם, הצמיחה עצים שניתן לאכול רק את פירותיהם (בראשית רבה ה, ט). הרב קוק בפרק השישי בספר זה מסביר שהעץ מסמל את האמצעים, והפירות את המטרות (פסקה ז; ראו בכרך א' עמ' 158). האדם היה אמור ליהנות מן האמצעים כמו מן המטרות, מן העמל והמאמץ כמו מן התוצאה המיוחלת – בכך שיקיים את הציווי "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), ויתקן את חטא האדמה בזכות הנשמה שיש בו, שביכולתה להאיר את הגוף ואת האדמה. אולם האדם התפתה לתאוות העיניים ואכל מעץ הדעת, וכך קיבע את חטא האדמה במציאות. מאז ישנו פער בין האמצעים לבין המטרות, ואנשים מרגישים שלמען מטרות טובות כמו תענוג, כבוד וכוח, צריך להשתמש גם באמצעים שליליים, מזיקים וחוטאים. משום כך נוצרת כמיהה לגאולת העולם, לתיקון העיוות של החטא והעצבות שהוא מפיץ.

צַדִּיקִים יְסוֹדֵי עוֹלָם, וּמָשִׁיחַ בְּיִחוּד, שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה עַל מַהוּת חֵטְא זֶה. "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי כה, י) – לעומת צדיק שבוחן רק את עצמו ושומר שלא לסטות ממסלול הצדק והיושר, צדיק יסוד עולם מביט על העולם במטרה לייסד אותו מחדש, להחיות ולתקן אותו מיסודו. לא העולם יסודו, אלא התשובה שקדמה לעולם, ולכן מגבלות המציאות פחות כובלות אותו והוא יכול להיות נאמן לנשמתו, וכך לשוב בתשובה ולשנות את העולם לטובה מיסודו. יחסו של צדיק לעולם הוא מעין יחסו של הבורא לעולם – הוא אינו תלוי ומשועבד לעולם אך גם אינו מנותק ממנו, אלא משגיח ומטפח אותו מתוך אהבה. לכן הרב קוק מצרף כאן לצדיקים את המשיח, שמשנה לטובה את כלל המערכת העולמית.

צדיק יסוד עולם ומשיח אינם רק דמויות מופת מאירות, אלא הם מקושרים לנקודת ההתחלה, אל המגמה האלוהית שבבריאת העולם, ולכן מתקנים את מהות החטא – לא רק את הופעתו הגלויה על פני השטח. מהות החטא היא ריחוק מן המקור האלוהי, תפיסה שיש גבול מוחלט בין הבורא לבריאה מבלי שתוכל להיות קרבת אלוהים בתוך העולם המוגבל, על חטאיו וחסרונותיו. צדיקים ומשיח מגלים שקרבת אלוהים אינה מוגבלת, שיש אפשרות לדבקות בה' דווקא בחיים: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד), סימן מובהק לריחוק מן המקור האלוהי, הוא המוות. מחשבה והרגשה שהחולשה מוחלטת, שהרוע שבנפש ובעולם הוא מובנה ולא נתון לשינויים, כמו מת שאי־אפשר להחיות – זו זוהמת החטאים. התשובה מביאה לגאולה כאשר מכירים בכך שאין דבר שאינו רברסיבילי ושאינו בר־תקנה, וממילא עם תיקון החטאים מִתַּקֶּנֶת גם ההוויה בכללה.

הצדיקים בתשובתם על מהות החטא, על הריחוק מן המקור האלוהי, מטהרים את העולם מן הזוהמה הנמצאת בו – מקור העיצבון הכללי, ויותר מכך: וּמְהַפְּכִים אוֹתָהּ לְשִׂמְחָה. אין שמחה כהתרת הספקות, שמחה על ההכרה בכך שאין דבר שאין בו אפשרות של בירור ותקנה, שהוא מיותר ומזיק באופן מוחלט ועל כן האדם רוצה להתנער ממנו ואינו יודע כיצד. מכיוון שבתשובה מאהבה שעושים הצדיקים מתהפכים הזדונות לזכויות, מתברר בדיעבד שגם הזוהמה שהביאה לעצבות מגלה פן מסוים של טוב, מקדמת ומשכללת את העולם, כחזון הנביא: "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן" (ישעיהו יא, ח) – אפילו פתן – הנחש המזיק, זה שהחטיא את האדם והטיל זוהמה בחווה, יהיה לשעשוע עבור הילדים (עי' עין־איה שבת א' עה).

גם כיום, בעוד זוהמת החטא עוד מצויה בעולם וגורמת לעיצבון הכללי, ניתן לראות בו מעלה מיוחדת: העיצבון מלמד על גדולת האדם. אילו האדם לא היה מעלה על דעתו כלל שיכולה להיות מציאות טובה יותר, הוא לא היה נעצב; אך מכיוון שהוא מכיר בכך – לעיתים באופן שאינו מודע – שקיים בעולם ובאדם פוטנציאל עמוק שעוד לא יצא אל הפועל, שהכל יכול וצריך להיות אידאלי וטוב באופן שלם, האדם אינו יכול להישאר בשלווה ונינוחות.[58] ודווקא בעידן החדש, כאשר העולם מתפתח ורמת החיים עולה ובחלק המתקדם שבעולם כמעט ואין מי שסובל מרעב ומחסור פיזי – השובע מגביר באדם את המודעות לחוסר שביעות הרצון ואת הכמיהה לגאולה יסודית וכוללת.

[57] מתוך "ארכיפלג גולאג", ספרו של אלכסנדר סולז'ניצין (ה'תרע"ט-ה'תשס"ח 1918-2008), סופר והיסטוריון רוסי.

[58] 'שמונה קבצים' ב, שכט: "מלא צער הוא העולם. ועל מה הוא מצטער? מפני שיש בנשמה הפנימית של האדם כל כך גודל ושיגוב, מה שאין העולם הולמו עדיין כעת, מפני שהוא שואב את גדלו, גדולת נשמתו, מעולם רחוק וגבוה מאד, מעבר מלא הדר, ומעתיד עשיר זוהר. לולא זה הגודל לא היה לצער מקום. והמשכיל המבחין את המקור, מהיכן הצער בא, עד כמה חשוב ויקר הוא מקור חיי הצער הללו, מיד מתהפך אצלו הצער עצמו לעדן, והנגע לעֹנג".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן