יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה ו.

ניתן לחשוב שבעולם המודרני, בו רמת החיים עלתה באופן ניכר ביותר לעומת זו שבעולם העתיק, לא תהיה עצבות כלל, או לכל הפחות תהיה במידה מצומצמת ביותר ורק במקרים קיצוניים. יש בעולם פחות קשיים חומריים שעלולים לגרום לעצבות, האדם בטוח מבחינה כלכלית וחברתית, נהנה מזכויות שמגיעות לו על פי חוק וישנן מוסכמות חברתיות ששומרות עליו מפגעים שונים. אולם אנו יודעים שבפועל אין הדבר כך. אנשים רבים נתקפים מפעם לפעם באיזו קדרות עמוקה, בה עוסק הרב קוק בפסקה זו. לא מדובר בעצבות מן הסוג הפתולוגי, דיכאון קליני לסוגיו שיש לטפל בו בדרכים רפואיות – גם אם יש לו קשר מסוים לעצבות בה עוסקת הפסקה – אלא בתחושה כללית שהחיים ריקניים ואפרוריים, לא מתקדמים, חסרי טעם וחיוניות. לפעמים ניתן להגדיר מקור מסוים לאותה עצבות, כאב או עלבון, אך הוא גורר אחריו עגמומיות המתפשטת על כלל חייו של האדם.

כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים: מֵהֵיכָן הָעַצְבוּת בָּאָה? כיצד קורה שאדם מוצא את עצמו באיזו אפלוליוּת שמכסה אותו לגמרי ולא מאפשרת לדברים טובים, תקוות ושמחות קטנות או יופיו של העולם, להאיר את נפשו? צְרִיכִים לִפְתֹּר: מֵהַשֶּׁפַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים, הַמִּדּוֹת וְהַדֵּעוֹת הָרָעוֹת עַל הַנְּשָׁמָה. כלומר – מהשפעת הרוע החיצוני יותר שבאדם, במעשים, מדות ודעות, על הנשמה. האדם הוא חטיבה אורגנית אחת, והרוע שבמעשיו, מידותיו או דעותיו, לא נותר אמורפי ומנותק מכל שאר חלקי האישיות, אלא הוא שופע על הנשמה, משפיע עליה את תכונתו. משמעות הפועל 'להרע' היא להפחית ('מורה נבוכים' ח"ג, י) – הֵפֶך הפועל 'להיטיב', שהוא להוסיף, לעשות את הדבר יותר חזק, יותר שימושי ופורה. בלשון המשפטנים, כדי לציין רכוש, חפצים או חומרים שימושיים, לעיתים נוקטים במילה 'טובין'. כתוצאה מן הַמַּעֲשִׂים, הַמִּדּוֹת וְהַדֵּעוֹת הָרָעוֹת, אדם תוהה לעצמו האם הוא מיטיב את המציאות או מרע אותה, האם הוא מוסיף עושר רוחני וחומרי, או רק לוקח, מנצל ומחסיר מן העולם. באופן שאינו תמיד מודע, מעשים רעים ומידות ודעות רעות, משפיעים על הנשמה וגורמים לאדם תחושה שהוא בעיקר מחסיר מן העולם.

הנשמה היא הצד האידאי של האדם, השלמות הפוטנציאלית שלו, שאליה הוא נכסף. כאשר הִיא טוֹעֶמֶת בְּחוּשָׁהּ הַחוֹדֵר אֶת מְרִירוּתָם של המעשים, המידות והדעות הרעות – הִיא נִסְלֶדֶת, נִפְחֶדֶת וַעֲצוּבָה. ועצבון הנשמה יוצר נכונות לקבל את העצבות המוחשית בנפש, גם כאשר מבחינה אובייקטיבית איכות החיים דווקא עולה. אצל החלקים העניים יותר באנושות, במדינות העולם השלישי, אדם חולם על מזון איכותי, ביגוד ודיור טובים, וכך הוא תמיד מקווה להתקדם ממצבו השפל; ואילו אדם שָׂבֵעַ שחי בעולם המודרני ויכול להרשות לעצמו כמעט כל דבר חומרי, לעיתים חי בתחושת אכזבה. אף שהוא לבוש בבגדים יקרים, אוכל מזון משובח וגר בדירה יפה, הוא עדיין לא חש מאושר, בגלל חטאיו ומידותיו הרעות. יוצא שדווקא העושר נוסך בו מרירות עמוקה. לכן הנשמה נִסְלֶדֶת, נרתעת ומתרחקת מחייו הממשיים של האדם. האידאל הנכסף נעשה מרוחק וכמעט לא מורגש. נִפְחֶדֶת, כי הפסימיות אוחזת באדם, והוא מפחד לחלום על תיקון המציאות, שמא יתאכזב שוב, שמא מה שחלם יתברר כאשליה, כך שהנשמה עוד יותר מתרחקת. וכל זאת בגלל שהיא עֲצוּבָה, אחרי שטעמה את מרירות החטאים.

בתקופת חייו של הרב קוק שלטו בכיפה אידאולוגיות גדולות, חזונות על תיקון העולם והאדם נשמעו יותר ויותר, נכתבו ונפוצו ברחבי העולם. אולם האומנות בעיקרה לא הייתה חלק מזה. הסופרים הגדולים לא כתבו יצירות אופטימיות על פי האידאולוגיות הגדולות, אלא טרגדיות קשות ששובות את הלב ושוברות אותו. נראה שלסופרים אלה וכיוצא בהם מתייחס הרב קוק בפסקה זו. כיום בחלוף מאה שנה מאז, בעולם הפוסטמודרני, תחושת העצבות הנשמתית מורגשת בתרבות בכללה. בלי להיכנס לשאלה האם מבחינה אובייקטיבית האנושות באמת רק גורעת מן העולם החומרי או גם מוסיפה לו – שהרי יש גם התפתחות מדעית, טכנולוגית וכלכלית שמיטיבה עם העולם – נשמעות יותר ויותר טענות שהאדם משאיר עולם פחות טוב אחריו. דווקא כאשר יש שפע חומרי יותר מכל מה שהיה בעבר, כבר אין אמונה בחזון גדול של גאולת האנושות, ומתעצמת התחושה שאנו יותר מחסירים מן העולם מאשר מפתחים אותו. החברה המודרנית מכוּנה 'חברה צרכנית', ורבים מתרעמים ומתריעים על כך שאנו מנצלים יותר מדי את משאבי הטבע, מזהמים את האוויר והמים, גודעים עצים יותר ממה שאנו שותלים וכיוצא בזה. דבר זה משפיע על נפש היחיד. הוא אינו מעז לשאוף לגדולות, להטבה ופיתוח ממשי של העולם, ורבים נעשים מרירים ומלאי ביקורת עצמית יתרה.

וּכְשֶׁאוֹר הַתְּשׁוּבָה מוֹפִיעַ, כלומר – כאשר האדם מצליח להתגבר על תחושת האכזבה – צִנּוֹר שֶׁל עֹנֶג וְשֶׁל שִׂמְחָה נִפְתָּח. בעצבות יש סכנה גדולה: אדם עלול לפסוק שאין לו בחייו אלא היא, וכל מעשיו הטובים, כישרונותיו ושאר הטוב שגם יש לו, בטלים לעומתה. גם כאשר הוא מצליח להגיע להישגים ששאף להגיע אליהם, בכוחה של העצבות ליצור בו תחושה שהוא במבוי סתום, כלוּא בחשכה. לכן הרב קוק קורא ליכולת להתגבר על תחושה זו אוֹר הַתְּשׁוּבָה, אדם מאיר את חייו כאשר הוא משנה את יחסו למציאות. מכיוון שהתשובה היא לאלוהים, מקור המציאות הנעלה מכל גבול, האדם יכול להתמלא מחדש בתקווה ומוטיבציה לשיפור ותיקון, וכך להתגבר על חשכת העצבות והאכזבה. וְחֵפֶץ הַטּוֹב – כְּשֶׁהוּא מִתְגַּבֵּר בִּתְכוּנָתוֹ הַמְּקוֹרִית, במקור העולם והאדם נטועה תכונת ההטבה, התוספת ושכלול העולם. מאז בריאת העולם, בה נאמר "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא), העולם הולך ומתפתח באופן הדרגתי, הולך ונעשה טוב יותר ויותר, למרות הנפילות והמשברים הרבים שבדרך. בתשובתו מצטרף האדם לתנועת התפתחות זו של העולם, וממילא – צִנּוֹר שֶׁל עֹנֶג וְשֶׁל שִׂמְחָה נִפְתָּח, כי חוזרות לאדם התקווה והאופטימיות. העצבות חוסמת מן האדם את האפשרות להתענג ולשמוח, גם כשיש לו סיבות טובות לכך, בגלל האפילה הכללית שהיא משרה עליו. זהו פגם מוסרי. יש לחוש באופן מלא את חוויות העונג והשמחה, לא פחות מאשר את חוויות האכזבה והכישלון. לעיתים על מנת לברוח מן העצבות אנשים מגיעים לנהנתנות פשטנית, "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב, יג) – החיים לא שווים את המאמץ לתקן ולשכלל אותם, שכן המוות כבר עומד על מפתן הדלת, ולא נותר אלא לנצל את העולם הכָּלֶה כמה שאפשר, עד המוות. גם זה כמובן לא יכול להיות פתרון, אדם מתמכר להנאות, הנאה רודפת הנאה, הוא מתרגל וצריך כל הזמן למצוא הנאות חדשות, חזקות יותר. ואילו בתשובה אדם שב להאמין בפוטנציאל של העולם ושל עצמו, באפשרות לגבור על המוות והחידלון, כך שאפילו העצבות שהייתה לו קודם לכן הופכת למעלה – בזכותה הוא נעשה יותר רגיש ויותר עמוק, יכול להבין יותר את זולתו ומתוך כך לסייע לו ולהרבות בעולם עונג ושמחה. זו כבר תשובה מאהבה, עליה אמרו חז"ל שהיא מהפכת את הזדונות לזכויות (יומא פו, ב), העצבות עצמה מתהפכת לעונג ושמחה.

וְהַנְּשָׁמָה יוֹנֶקֶת מִנַּחַל עֲדָנִים, מן הנחל שמקורו בגן עדן,[55] מצבו האידאלי של העולם, בו ההתפתחות היא באופן של הוספת טוב על גבי טוב, לא מתוך התמודדות עם הרוע. כך היה לפני שהאדם נכשל וחטא, כאשר התפתה לדברי הנחש: "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה) ואכל מפרי עץ הדעת שנאסר עליו. בעקבות כך התגלה הגבול המוחלט ביותר שיש לאדם, המוות. מאז כדי לממש את שאיפותיו, על האדם לעמול בזעת אפיים ובעצב: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) ו"בְעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (שם ג, טז), הצער נעשה לחלק מוכרח בתהליך התיקון של חטא אדם הראשון, כאשר החוויות הקשות מזככות את האדם ועושות אותו טוב יותר. מאותה החרב המתהפכת שמונעת את האדם מלהיכנס לגן עדן (שם ג, כד) הוא יכול להיחתך ולהיפצע. אך הוא יכול גם להשתמש בה על מנת לחתוך חלקים שליליים במציאות, לעצב, לשנות ולתקן. בתשובה האדם מתקרב שוב לגן עדן, כאשר הוא משתמש בלהט החרב המתהפכת באופן נכון, של תיקון והתעלות.

וּכְשֶׁהַכִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשִׂי לוֹקֵחַ לוֹ אֶת הַתַּמְצִית שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הַנְּעִימוֹת הַלָּלוּ, לאחר שאור התשובה מופיע בנשמה, הוא הולך ומשתלשל עד למעשה הממשי, משנה את המציאות בפועל, וכך יוֹצֵא לָאוֹר הַמּוּסָר הַטָּהוֹר הָעֶלְיוֹן. כאשר חפץ הטוב התיאורטי המופשט מיתרגם למעשים, הוא נעשה למוסר, כלומר – תיקון שנעשה בייסורים. כדי לממש את אור התשובה בעולם המעשי, אדם צריך לפעול נגד נטיותיו הטבעיות, נגד מה שהורגל אליו, וזה כרוך בייסורים. וכשהוא מצליח להשתנות בפועל, המוסר הטהור מַצְלִיחַ אֶת הַחַיִּים בְּהוֹדוֹ. בניגוד לעצבות הגורמת לתחושה שהחיים אינם אלא כישלון, בזבוז חסר משמעות, אור התשובה המופיע במציאות מורה שהחיים בכללם הם סיפור הצלחה, מכיוון שכל התקדמות היא משמעותית. החיים צולחים את כשל הרוע שבמעשים, במידות ובדעות, וממילא גם את תחושות הנצלנות וההרעה של העולם.

למרות מעמדו הרם כמלך ישראל, דוד המלך בצדקותו וענוותנותו היה גם עוסק בעניינים מאוסים, על מנת לטהר אשה לבעלה.[56] כדי להוליד חיים חדשים צריך גם להתלכלך, בנוסף לקושי ולכאב העצום שיש לאשה בעת הלידה. אך זו דרכו של עולם, זהו צו המוסר הטהור עד שיתוקן במלואו חטא אדם הראשון. בניגוד להצלחות חיצוניות כמו כסף, פרסום ומעמד, כאשר אדם מיטיב ומקדם את העולם במידת יכולתו, גם אם לא באופן מהפכני, מפורסם או גדול במיוחד – זוהי ההצלחה האמיתית, מפני שבכך הוא מצטרף למגמה האלוהית.