ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה ה.

רוב בני האדם אינם צדיקים עליונים וגם אינם עבריינים כבדים, כמובן, אלא חיים חיי חולין, שבהם לעיתים השגרה היא קטנונית. הפעולות ברובן נעשות מתוך הֶרגל ובסתמיות, לא במחשבה מעמיקה. גם על כך יש לשוב בתשובה. אלא שבניגוד לתשובה מחטאים שבה לעיתים רק הצד הרוחני – שינוי הרצון, הוא קל, כפי שהתבאר בפסקאות הקודמות – בתשובה זו הנעשית על פעולות סתמיות שאינן נובעות מתוך שאיפת קודש, אין כלל צד מעשי, אלא שינוי הרצון בלבד, מה שעושה את התשובה לעניין קל מאוד. ההבדל בין קדושה לחולין הוא המכוונוּת הפנימית, בחירת האדם לקדש את חייו.

כְּשֶׁעוֹשִׂים אֵיזֶה דָּבָר בִּנְטִיָּה שֶׁל חֻלִּין, שֶׁל גּוּפָנִיּוּת וּבַהֲמִיּוּת – אִם רַק הוּא שֶׁל הֶתֵּר, תֵּכֶף כְּשֶׁמִּתְעוֹרְרִים לָשׁוּב עַל זֶה, מִתְעַלִּים כָּל הַכֹּחוֹת וּמִתְהַפְּכִים לַאֲצִילוּת וְלִקְדֻשָּׁה. כאשר אדם עושה פעולה שהיא עצמה איננה איסור, אך הוא עושה אותה ללא כוונה עמוקה, ללא רצון לתקן את העולם ולהעלות את 'הניצוצות'[54] הגנוזים באותה פעולה – יש לשוב על כך בתשובה. אדם שהיה רעב ואכל מזון כשר, לדוגמא, מתוך רצון סתמי להשביע את רעבונו, כפי שעושה בהמה במרעה – אין בכך שום פסול רשמי. ובכל־זאת, הדבר איננו אידאלי ולכן טעון תיקון, משום שבשונה מן הבהמה אדם נברא בצלם אלוהים, ועל כן ראוי לו לעשות את מעשיו מתוך מחשבה, להעניק להם משמעות רוחנית. על מילות הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו) אומרים חז"ל שהן "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה" (ברכות סג, א) – משום שאדם צריך לצרף לכל מעשיו בכל תחומי החיים, משמעות ועומק מעבר למשמעות הבהמית והסתמית שלהם, כדי שלא רק במצוות המפורשות ובדברי תורה הוא ידע את ה' ויעבדהו, אלא גם במעשי החולין שלו (עי' רמב"ם דעות ג, ג). תֵּכֶף כְּשֶׁמִּתְעוֹרְרִים לָשׁוּב עַל זֶה, מיד כאשר האדם מתחרט על כך שנהג באופן סתמי ובהמי, ללא העומק הרוחני הראוי לו – מִתְעַלִּים כָּל הַכֹּחוֹת וּמִתְהַפְּכִים. הרצון להתקדש ולתקן ולא להישאר ברובד הגופני הפשוט, משנה את הפעולה למפרע והופך אותה מסתמיותה לַאֲצִילוּת, להיות "אצל" המקור האלוהי, בִּמקום הריחוק ממנו שהיה קודם לכן, וְלִקְדֻשָּׁה, ייחודיות, מדַרגת חולין לדרגת קודש המיוחד לה'. שהרי אם "בְּמִצְווֹת עֲשֵׂה – אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ" (יומא פו, א), כלומר – אם אדם ביטל מצוות עשה ולאחר מכן התחרט והחליט לשוב על כך בתשובה, מיד תשובתו מתקבלת, אזי בְּעִנְיְנֵי הֶתֵּר – תֵּכֶף כְּשֶׁעוֹלֶה בְּרַעְיוֹנוֹ לָשׁוּב הֲרֵי הוּא מִתְקַדֵּשׁ, וְהַפְּעֻלָּה וְכָל כֹּחָהּ מִתְקַדְּשִׁים עִמּוֹ, כיוון שכלל לא חטא, ואין צורך שכעת ינסה לבטל את הפעולה שנעשתה ללא הכוונה הראויה, על מנת לעשותה מחדש מתוך מחשבה קדושה. אדם שאכל לשם הנאתו לא צריך לגרום לעצמו להיות שוב רעב כדי לאכול מחדש, בקדושה. עצם הרצון לחיות בקדושה והחרטה שלא נעשה כך בעבר, מקדש את פעולות החולין שנעשו.

וְהָעִצָּבוֹן הַבָּא מִתּוֹךְ תַּעֲנוּגֵי חֹל, עיצבון שיש לאדם הנמצא במדרגה רוחנית נעלה, שהתענג מפעולה סתמית, שאינה של קודש, שלא מתוך כוונה נעלה. עצבות מן ההכרה בכך שמה שעורר אותו לתחושה הטובה היה חסר ערך נעלה במיוחד, מכך שהתענג כפי שבהמה מתענגת. בזכות התשובה, אותו עיצבון מִתְהַפֵּךְ מִיָּד לְשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שכן בפעולות של היתר אין עיכוב, ייסורים או מעשים נוספים שיש לעשות על מנת לשוב בתשובה, אלא הרצון לבדו מקדש את ההיתר. כך העצבות על הסתמיות שבחיי החולין נעשית לשמחה של מצוה, שכן החולין מתברר כקודש. "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים צז, יא). כאשר מיישרים את הלב ומכוונים כראוי – זוכים לשמחה, במקום העיצבון של הניתוק מהקודש וחוסר הכוונה. כמובן, ישנן דרגות שונות לסוג הכוונה הרצוי בתענוגי החול, המשתנות לפי המקום והזמן, אישיותו של האדם ודרגתו הרוחנית (ראו להלן סוף פסקה ח').

[54] על פי דברי האר"י, המציאות בכללה מתחלקת לשני מושגים יסודיים – 'אורות' ו'כלים'. המציאות הגלויה מכוּנה 'כלים', והרצון האלוהי המחיה מכונֶה 'אורות'. ההוויה עברה אירוע טראומתי – ה'כלים' לא היו מסוגלים להכיל את ה'אורות' ולכן נשברו, ה'אורות' התפזרו, וכעת ישנם שברי 'כלים' ושברי 'אורות', ניצוצות. מאז 'שבירת הכלים' המציאות עשויה שברים־שברים, וה'אורות' שהתחלקו לניצוצות גנוזים בתוך שברים אלה ומחיים אותם. העבודה הגדולה שישנה כעת היא העלאת הניצוצות, העלאתם לכלל המשמעות הבסיסית הראשונה, לכלל האידאה העליונה ממנה הם באו. על כך ראו: ביאורים לאורות התחיה חלק ראשון, הר ברכה ה'תשע"ח עמ' 130; להלן ח'; ובפרק טז', יב'.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן