נדמה שלא בכדִי צירף הרצי"ה קוק שורה זו, שאינה מופיעה במהדורות הראשונות של 'אורות התשובה',[52] דווקא לכאן. לאחר שבפסקה הקודמת התבאר שאחת המניעות הגדולות של התשובה היא התפיסה שהתשובה קשה מדי ליישום מבחינה מעשית, ולכן גם לא כדאי אפילו לרצות בה – כאן מתבאר שתפיסה מוטעית זו היא גם השורש להמשך הנפילות.
מעצם טבעו, אדם באשר הוא אדם נופל בחטאים, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). הוא נופל כחלק ממרוץ החיים, מתוך חוסר מודעות ומוגבלותו כאדם. לכן על פי רוב, נפילות ראשוניות כאלה, שהן תקרית נורמטיבית – אינן חמורות כל כך. השאלה היא כיצד אדם מתייחס לעצמו ולעולם לאחר נפילה כזאת, כיצד הוא מתמודד עם ההכרה בכך שהוא מוגבל ושברגע של חולשה הוא נכנע לפיתוי היצר. אם הוא מאמין בתשובה, אך חושב שהיא איננה קלה עבורו, הוא למעשה מזהה את עצמו עם חטאיו. הנפילות הופכות בתודעתו לחלק מהותי מן האישיות שלו, והוא כבר לא שואף לגדולות. די לו במצבו השפל, ובכך נסללת הדרך לכישלון הבא. רק אם אדם מאמין שהוא יכול בקלות לשוב בתשובה, משום שהוא אינו זהה עם חטאיו, שמה שמכונן את אישיותו אינם רגעי הכישלון, השטות והפזיזות, אלא העומק שבחייו, נשמתו ושאיפותיו הגדולות – הוא יכול לצלוח את האתגרים ולעמוד בגבורה כנגד הפיתויים והמכשולים. כאשר יכיר בכך שהרהור תשובה בלבד הוא כבר תשובה, ולאחר שהרהר הוא כבר נחשב כצדיק גמור; שהתשובה המעשית איננה מהותית כמו שינוי הרצון, שהוא התשובה הרוחנית – יוכל ביתר קלות לדבוק בקודש.
קַלּוּתָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה היא המפנה הנפשי הנדרש מן האדם לעשות לאחר החטא, מנפילה לקימה. זה לא דורש דבר מלבד ההחלטה להצטרף אל הטוב, ואדם שהחליט החלטה כזו הוא כבר טוב. כמובן שעליו לעשות גם את השינוי המעשי, אך בעצם מהותו הוא השתנה לטובה, ועליו רק להעצים את הטוב שבו ולהיזהר שלא לעשות מעשים שאינם תואמים לכך.
ההבדל בין צדיק לרשע אינו שצדיק אינו נופל בחטא ורשע נופל בחטא. גם צדיק נופל, אפילו שבע פעמים: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז). אלא שצדיק גם תמיד קם לאחר נפילתו, הוא מאמין בקלותה של תשובה מתוך הכרה כי עבור מהות התשובה די בהחלטה לבחור בטוב. ולכן בעוד "רְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה" (שם) משום שאיבדו את תקוותם מן הקימה, צדיק דבק בקימה בתמידות, למרות כל הכישלונות, כי הוא רוצה את הטוב. זה לא הופך את החיים לקלילים ופשוטים. הכישלונות מאכזבים ומחלישים, מביישים ומביאים את האדם שוב ושוב לשאלה האם להמשיך לבחור בטוב למרות הכל, או להתייאש ולאבד את האמונה בקלותה של תשובה. לכן אמרו חז"ל ש"לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג), השכר הוא על המאמצים, על הבחירה העקרונית בטוב, גם אם על פני השטח לא רואים הצלחה בפועל. לכל בחירה ומאמץ יש ערך ומשקל רב. בדומה לכך, הכינוי שניתן לאדם נעלה בישראל, בעל תורה, הוא 'תלמיד־חכם', כלומר – זה שתמיד נשאר תלמיד, גם אם בפועל הוא בעיקר מלמד – משום שבאופן עקרוני הוא כל הזמן לומד, כל הזמן בתנועה של העצמת הטוב והעשרתו, לפי דרגתו,[53] מתוך בחירתו העקרונית בטוב.
