יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה ד.

הרצון לשוב בתשובה עלול להיתקל במניעות ומכשולים, הן בחטאים שבין אדם לחברו והן בחטאים שבין אדם למקום. לעיתים אלו מכשולים פנימיים של בירורי מושגים, תחושות והֶרגלים, או קושי להודות בטעות, להשתנות ולבקש סליחה מאדם שנפגע; לעיתים אלו עניינים חברתיים – חשש מה יאמרו החברים ואיך תגיב המשפחה אם יתחיל לנהוג באופן שונה בעקבות התשובה; ישנן גם מניעות כלכליות – אדם שעל מנת לשוב בתשובה צריך לוותר על משרה יוקרתית ולמצוא פרנסה אחרת, עלול להתקשות בכך מאוד. ואף על פי כן, כל המכשולים המעשיים לא מעכבים את התשובה במישור הרוחני, המהותי. הקושי המעשי לא צריך להפריע לרצון לתקן ולהיטהר מן החטא. תשובה זו, שנעשית ברוח האדם, קיימת בפני עצמה ואינה תלויה בתשובה המעשית, ועל כן בכל מצב אדם צריך לשוב בתשובה זו, התלויה ברצונו בלבד, ולאחר מכן יפנה לראות כמה הוא יכול לשוב בתשובה מהבחינה המעשית.

מַה שֶּׁמֻּטְבָּעִים לִפְעָמִים בִּמְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת, בֵּין בְּעִנְיָנִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, בֵּין בְּעִנְיָנִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כאשר האדם כאילו טובע בתוך המניעות והקשיים; מרים את ראשו מן הסבך, שואף אוויר – ושוב שוקע חסר אונים. לעיתים הקשיים נדמים כמרובים וגדולים, באופן כזה שהאדם מרגיש שאין לו עוד סיכוי לשוב בתשובה, הוא כלוא ואין לו תקווה, משום שהדטרמיניזם השרירותי – הנסיבות וחוקי הטבע, מאלצים אותו שלא ישוב ושולטים בחייו. אולם יש מקום שאינו דטרמיניסטי, בו לא שולטים חוקי הטבע ומכוחו אפשר תמיד לשוב בתשובה: הרוח, תפיסת המציאות שאדם מגבש לעצמו ברצונו החופשי. לכן הקושי המעשי לֹא יְעַכֵּב כְּלָל אֶת הַתְּשׁוּבָה הָרוּחָנִית. לאדם יש שליטה על רצונו, על רוחו, גם אם נדמה לו שאינו שליט בגופו או במסגרות שמקיפות אותו. הוא יכול תמיד לשנות את רצונו ולהעצים אותו בכיוון מסוים, וכך יתפתח תהליך, גם אם איטי ומורכב, של השפעה על המציאות החיצונית הנדמית בתחילה כחסרת כל אפשרות לשינוי. לשם כך נצרכים אורך־רוח, מאמץ ואופי חזק, אך הבסיס – התשובה הרוחנית, נתון תמיד ביד האדם.

יכול להיות אסיר בבית הסוהר הנורא ביותר, אזוק בשלשלאות של ברזל, מוכה ועלוב, שלמרות הכל יהיה בן־חורין ברוחו – ברצונו החופשי תמיד והחלטתו לפעול טוב בכל יכולתו.[49] זהו הפתח להיות בן־חורין גם מבחינה מעשית, במציאות החיצונית, ולכן האסון הנורא ביותר שעלול להיות לאותו אסיר הוא שיוותר על חירותו הפנימית וישתעבד גם ברוחו. וְכֵיוָן שֶׁמְּבַקְּשִׁים לָשׁוּב אֶל ד' – שָׁבִים. עצם הבקשה לשוב, הרהור קל של תשובה, כבר מעמיד את האדם במקום אחר מבחינה רוחנית. הוא שב בתשובה גם כאשר במציאות החיצונית דבר לא השתנה. ההחלטה לשוב בתשובה היא לבדה שינוי מהפכני בעל חשיבות עצומה, וְהָאָדָם יִתְחַדֵּשׁ כִּבְרִיָּה חֲדָשָׁה. כי קודם היה עבד לחטאיו, וכעת הוא כבר אדם אחר, בן־חורין.

מן הרגע בו מחליט האדם לשוב בתשובה מבחינה רוחנית, כל מה שנותר הוא רק הַצִּיצִים הַמַּעֲשִׂיִּים, סעיפים דקים שמתפשטים מן המהות. מהותו של האדם היא מציאותו הרוחנית, רצונו. ואילו מציאותו הגופנית, החברתית והכלכלית, היא רק התפשטות חיצונית. בדומה לכך הבחין דקארט[50] בין מחשבה להתפשטות, בין רוח לחומר, הקשורים זה בזה – מאותה נקודה פנימית של מחשבה שאין לה התפשטות במרחב, מהותו הרוחנית של האדם, יוצאת ההתפשטות במרחב, כמו חוטי הציצית שיוצאים מכנף הבגד. כמובן, העובדה שהתשובה הרוחנית אינה תלויה בזו החומרית, אין בה כדי להפחית בחשיבות התיקונים המעשיים. צְרִיכִים לְזֵרוּז גָּדוֹל לְתַקְּנָם כמה שאפשר, ואת הדברים שאין ביכולתו לתקן – יְצַפֶּה עֲלֵיהֶם תָּמִיד לְתַקְּנָם, בנוסף לבקשה לשוב אל ה' שבתשובה הרוחנית, יש להוסיף את תכונת הציפייה לשוב בתשובה מבחינה מעשית. ציפייה אינה פסיביות, כשם שמַּלָּח הניצב בראש תורן של ספינה וצופה אם כבר רואים את היבשה או שמתקרבת ספינת שודדים, צריך להיות ערני ודרוך כל הזמן – כך הציפייה לתיקון צריכה להיות בדריכות מתמדת לקראת כל אפשרות של תיקון וניצול כל הזדמנות לשינוי המציאות (עי' 'עולת ראי"ה' ח"א עמ' רעט).

וִיסַגֵּל לְעַצְמוֹ מִדַּת הַשִּׁפְלוּת בְּיוֹתֵר כָּל זְמַן שֶׁלֹּא תִּקֵּן אֵיזֶה דָּבָר בְּפֹעַל, מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לְתַקֵּן בְּדֶרֶךְ מַעֲשִׂי. יחד עם הרוממות שבתשובה אדם צריך לדעת את מקומו בפועל, להתאזר בענווה מתוך הכרה בכך שעדיין לא תיקן את חטאיו מבחינה מעשית, ומשאם עדיין רובץ עליו. וממילא, כך יִשְׁתּוֹקֵק לַתִּקּוּן הַשָּׁלֵם. בזכות הענווה נוצרת באדם מוטיבציה לתקן, וממנה ניזונה ציפייה תמידית לתיקון. כמו אדם חולה שמצפה לתרופה יקרה, ובכל משך ההמתנה מרגיש את ייסורי מחלתו; הוא ודאי אינו מתרגל למצבו ושוכח שעליו לקחת את התרופה, אלא בוחן כל הזמן אם כבר יש אפשרות להשיג אותה. בזכות התחושה התמידית של מתח ופער בין המצוי לרצוי והשתוקקותו לסגור פער זה, מתאפשר לאדם לשוב בתשובה גמורה. בפעם הראשונה שאדם נאלץ לפשוט יד ברחוב לאחר שירד מנכסיו, הוא עושה זאת מתוך בושה נוראית, ומשתדל כמה שאפשר שלא יזהו אותו; אך אם הוא ממשיך בכך לאורך זמן, בשלב מסוים הוא כבר מתרגל, רואה בכך פרנסה מכובדת ולא מתבייש. ישנם כאלה שגם אם יציעו להם משרה מכובדת, יעדיפו להמשיך לפשוט יד. לכן חיוני לאדם ששב בתשובה רוחנית בלבד, שירגיש בשפלות כל זמן שלא שב מבחינה מעשית. וּמִמֵּילָא יָבֹא הַדָּבָר לִידֵי כָּךְ שֶׁיַּעַזְרֵהוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְתַקֵּן הַכֹּל בְּפֹעַל. אם תתקיים בנפשו מערכת זו של תשובה רוחנית וציפייה לתשובה מעשית מתוך ענווה, הוא יזכה לסיוע אלוהי לתקן גם באופן מעשי. לא מדובר דווקא בנס או גילוי נבואי, אלא בהתנהלות נכונה יותר של החיים. ה' יפקח את עיניו כך שיראה יותר הזדמנויות, יתאזר בגבורה וענווה ויממש אותן עד לתיקון המעשי השלם.

אֲבָל גַּם כְּשֶׁלֹּא נִזְדַּמֵּן לוֹ עֲדַיִן הַתִּקּוּן, שזהו מצב ביניים שיכול להימשך שנים רבות, בֵּין מִצַּד מְנִיעוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, כמו קשיים חברתיים או כלכליים, אוֹ מִצַּד מְנִיעוֹת פְּנִימִיּוֹת – שֶׁעֲדַיִן אֵין רְצוֹנוֹ תַּקִּיף כָּל כָּךְ, וְהַהַסְכָּמָה לְדַרְכֵי הַתִּקּוּנִים הַמַּעֲשִׂיִּים עֲדַיִן לֹא בָּאָה לוֹ בְּהַשְׁלָמָה, גם כאשר יש רצון לתקן, לעיתים האדם אינו שלם עם דרכי התיקון. קשה להתנצל, לבקש סליחה מאדם אחר ולפצות אותו, או לשנות אורחות חיים והֶרגל שנעשה לטבע. גם כאשר כך הם פני הדברים, מִכָּל מָקוֹם יֹאחֵז בַּתְּשׁוּבָה הָרוּחָנִית בְּכָל עֹז וָאֹמֶץ, ולא יירתע ויתייאש מן התשובה בגלל שעדיין לא תיקן מבחינה מעשית את חטאו. לכן גם יִהְיֶה תַּקִּיף בְּדַעְתּוֹ, שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף אָחוּז הוּא בַּתְּשׁוּבָה, שֶׁהִיא עִנְיָן יָקָר מִכָּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם. התשובה הרוחנית מטביעה את צביונה על האדם, ועל כן גם אם אינו שלם במעשיו – מצד רוחו ורצונו הוא מתוקן והרי הוא כצדיק גמור. וְיַרְבֶּה בְּתוֹרָה, בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת, בְּחָכְמָה וּבְהַנְהָגָה יְשָׁרָה בְּכָל מַה דְּאֶפְשָר לוֹ, וכמובן – מתוך כנות ויושר פנימי, לא לנסות להימלט מן התיקון המעשי של החטא בתואנה שלא ניתן לעשותו. אדם שהחליט לשוב בתשובה עלול להסתפק במעמדו הרוחני הקיים, מבלי לנסות להמשיך ולתקן את הרובד המעשי, מכיוון ששכנע את עצמו שהוא עושה את מרב המאמצים, גם כשהדבר אינו נכון. וְיִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ בִּתְפִילָּה לִפְנֵי קוֹנוֹ לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל אֶת חֶלְקֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצְאוּ אֶל הַפֹּעַל, ובכך יחזק את רצונו המעשי ולא יקפא על שמריו. בַּעֲבוּר עַצְמוֹ וּבַעֲבוּר כְּלַל יִשְׂרָאֵל וּבְעַד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּבְעַד הַתִּקּוּן הַכְּלָלִי שֶׁל הַשְּׁכִינָה, אוֹר ד' בָּעוֹלָם, שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת. שיופסק הסתר הפנים הקיים מאז חדלה הנבואה, וישוב הקשר למקור האלוהי להיות גלוי וברור לכולם, כחזון הנביא: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט). וממילא גם התיקון המעשי שעליו לעשות על חטאיו יהיה הרבה יותר קל. וְיִשְׁתּוֹקֵק שֶׁכָּל הַנְּשָׁמוֹת תִּהְיֶינָה מְתֻקָּנוֹת וְנֶהֱנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְהַכֹּל יִשְׂבְּעוּ טוֹב וְשִׁפְעַת חַיִּים. שזו תכלית התשובה העולמית הכללית, שתשובתו הפרטית של האדם היא חלק ממנה – שהעולם יגיע לשלמותו, אל מצבו האידאלי כפי שהיה בגן עדן.[51]