בפרק הרביעי של הלכות תשובה, הרמב"ם מונה עשרים וארבעה חטאים חמורים במעשה ובמחשבה, אורחות חיים לא טובים ומעשים שנובעים מתפיסות מעוותות, שמכיוון שפוגעים פגיעה עמוקה באדם – הם מעכבים את תשובתו.[47] אולם הרמב"ם מסיים את הפרק בהלכה שמסייגת את הפרק כולו: "כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אף על פי שמעכבין את התשובה – אין מונעין אותה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן, הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא" (רמב"ם הל' תשובה ד, ו). וכך כותב כאן גם הרב קוק: כְּשֶׁבָּאִים לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה צְרִיכִים לָדַעַת שֶׁאֵין שׁוּם מְנִיעָה בַּדָּבָר – אֲפִלּוּ אוֹתָם כ"ד הַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִים אֶת הַתְּשׁוּבָה. ניתן לדמות זאת לאדם שצועד במסע ארוך, ובתחילת המסלול מזהירים אותו שיש קטעים שקשה לעבור – ביצות, עלייה תלולה או דרך משובשת, כדי שיכין את עצמו, ימצא דרך חלופית ויזהר יותר. הקושי שיש בתשובה על חטאים חמורים עלול להרתיע ולייאש את האדם, לכן מודיעים לו שאפשר תמיד לשוב, אף בדברים שבהם התשובה קשה, שכן תֵּכֶף כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁים וּבָאִים לָשׁוּב עֲלֵיהֶם שׁוּב אֵינָם מְעַכְּבִים. כפי שאדם שהתוודע לקשיים שיש בדרכו והכין את עצמו אליהם כראוי, יוכל לצלוח אותם ולסיים את המסע – כך כאשר אדם מודע לאותם עשרים וארבעה דברים שמעכבים את התשובה, לנזקם הגדול ולחומרתם, הוא נזהר יותר, פועל בחכמה רבה יותר ומתפלל עליהם יותר, ואזי למרות שכשל בהם, יכול לשוב בתשובה גם עליהם. חז"ל אומרים שתשובה מתחילה בהרהור בלבד,[48] בשינוי הרצון, ובכך פותחים פתח לתיקון מלא גם של החמורים שבחטאים.
על כן, מוסיף הרב קוק, אֵין לְבַטֵּל שׁוּם נְטִיָּה שֶׁל תְּשׁוּבָה. אם אדם חש חוסר שביעות רצון ממעשיו, ממידותיו או ממחשבותיו, אל לו להתעלם מתחושתו, שכן אף שיש דברים המעכבים את התשובה, היא תמיד אפשרית. וגם כאשר הקושי שבתשובה אינו אובייקטיבי, מצד תנאי המציאות, אלא סובייקטיבי – כאשר האדם מרגיש שתשובה זו אינה הולמת את מעמדו, מצד גודלה או קוטנה: לֹא קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, מִפְּנֵי שִׁפְלוּתָהּ, לוֹמַר שֶׁאֵין הָרַעְיוֹן הַקָּטָן רָאוּי לְפִי מִדָּתוֹ שֶׁהָאָדָם מְשַׁעֵר אֶת עַצְמוֹ. אדם שעוסק בדברים נעלים ומרגיש שהוא במדרגה רוחנית נשגבה, גם כאשר הוא מודע לכך שחטא בחטא קל, שיש בו מדה שאינה מתוקנת לגמרי, סכסוך עם אדם אחר או התנהלות שראויה להיות טובה יותר – לעיתים מרגיש שאינו צריך, ואף שלא ראוי לו, לשוב בתשובה על כך. מנהיג גדול שעליו לקבל הכרעות ציבוריות ולאומיות כבדות משקל, ותוך כדי עבודתו מתברר לו שפגע קלות במישהו, זלזל או התייחס בגסות לאחד מעובדיו הזוטרים – גם אם לבו נוקפו קצת, לעיתים מרגיש שלא ראוי לו שיפסיק מעבודתו החשובה שאליה הוא מסור בלב ונפש, ויתפנה לעסוק בחטאו הפעוט, בכך שפגע מעט בזולת או בחוסר הקפדה מלאה על מצווה מסוימת. איש רוח נעלה שמתפלל על פי הכוונות של גדולי המקובלים, ובדרכו לבית הכנסת נתקל באדם פשוט, בער וגס־רוח, ובטעות פגע בו קלות, עלול להרגיש שלמרות חוסר הנעימות שבכך, הוא פטור מהשקעת הזמן הנדרש לבקש את סליחתו של האדם בו פגע. אנשים בעלי כישרונות גדולים נוטים לזלזל קצת ביחסים האנושיים העדינים, משום שמרגישים שהם כבר פטורים מהם. אך זו מחשבה לא נכונה. לא גורעים מגדולתו של עניין, מחשבה או מעשה, כאשר פונים לעסוק בתיקונים קטנים, אלא אדרבא; עניין גדול אינו באמת גדול ללא הפרטים הקטנים שנכללים בו.
וכמובן אין לבטל גם אֶת הָרַעְיוֹן הַיּוֹתֵר גָּדוֹל, לוֹמַר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מֵעֶרְכּוֹ. כאשר יש רצון גדול לעשות תשובה של התעלות למדרגות רוחניות נשגבות, אדם לעיתים מתיירא מן הגובה הרוחני – שמא ישפוט את עצמו לפי אמות מדה גדולות מדי עבורו, וכך אולי ייכשל. ובגלל פחד מן הכישלון שבפסגות הגבוהות, אדם מוכן להישאר במקומו השפל, להתבוסס בביצת כישלונותיו מבלי לנסות לצאת ממנה, שמא ייכשל וירד יותר נמוך. אך מבחינת הרצון אין שום הישג גבוה מדי, גם כאשר מבחינת המעשה הדברים יכולים להיות מורכבים ומסובכים, ולכן יש לשאוף ולהתעלות כמה שאפשר, גם אם באופן מדורג ומדוד. לכן אמרו חז"ל, "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו כ"ה). צדיק כאברהם אבינו לא כל אחד צריך ויכול להיות, אך את הרצון להתעלות למדרגתו כל אחד יכול וחייב לפתח.
כִּי הַכֹּל עוֹלֶה וּמִצְטָרֵף בְּיַחַד לְקוֹמָה שְׁלֵמָה וְעוֹלָם מָלֵא שֶׁל תְּשׁוּבָה, שֶׁהוּא יָקָר, גָּדוֹל וְקָדוּם מִכָּל הָעוֹלָמוֹת הָאֲחֵרִים. תשובה מכל סוג שהוא, בין אם היא על חטא קל שאדם חושש שתגרע מזמנו, ובין אם היא על נטייה דקה שאדם חושש שלא יעמוד בה – בונה את האישיות בכללה, שכן לעומת תחומים פרטיים יותר באישיות, רעיון התשובה הוא כולל, קדום לעולם ולאדם, ולכן כל אחיזה בתשובה מרוממת את העולם והאדם בכללו. תשובת היחיד היא תנועת נפשית שמגלה את ההשתלמות המתמדת של ההוויה כולה, הקיימת מראשית הבריאה, כמגמת הבריאה (אוה"ק ח"ב עמ' תקלא). אדם שמצטרף לתנועה זו ושב בתשובה, מממש את מגמת הבריאה; משום כך לכל תשובה יש מעלה מצד עצמה, ולא רק מצד העניין אותו היא מתקנת.
לפועל מִצְטָרֵף שנוקט כאן הרב קוק, יש משמעות נוספת, מלבד איחוד והתווספות – צירוף הוא גם זיכוך, כפעולתו של צורף המזכך מתכת מסיגים שהתערבו בה. כל סוג של תשובה מזכך ומטהר את האדם, על כן אל לו לזנוח נטייה של תשובה מכל סוג שהוא (עי' 'נפש החיים' ב, ד).
