התעלות רוחנית, שהיא כמובן מאוד רצויה מצד עצמה, לעיתים עלולה להיות כרוכה בפגם חמור – אדם ששואף להתעלות לעולם רוחני, להשכיל ולהשיג בהכרתו דברים שלא ניתן לתפוס במבט רגיל, עלול להינתק יותר מדי מן החומר. עד כדי כך הדבר יכול להיות, שיתפתח איזה מתח או אף מאבק בין הרוח לחומר בתוך האדם. אך האדם הוא מכלול אחד, שיש בו גם רוח וגם חומר, ומאבק כזה פוגע בו. לכן אמרו חז"ל שדרך ארץ קדמה לתורה (ויקרא רבה ט, ג), ואדם צריך להקדים להתעלותו הרוחנית עבודה עמוקה של תיקון המידות, כך שהרוח והחומר שבו לא יהיו מנוגדים זה לזה אלא ישלימו זה את זה בהרמוניה.
לִפְעָמִים עַל יְדֵי מַה שֶּׁמִּתְאַמְּצִים לִהְיוֹת מְדֻבָּק בְּרוּחָנִיּוּת עֶלְיוֹנָה, מִתְרוֹמְמִים כָּל כֹּחוֹת הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים לְמַעְלָה בְּעוֹלַם הַמַּחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה. כוחות חייו של האדם הם הרצון, השכל והדמיון, הדברים שמחיים אותו. כאשר הוא מתאמץ באופן מכוון של ריכוז מחשבתי עמוק, לימוד או תרגול מסוים, להתעלות משגרת חייו לעוֹלַם הַמַּחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה, למציאות רוחנית של מושגים מופשטים, דימויים, אידאות ושאיפות שאינם בהכרח תואמים למציאות המוחשית הפיזית – הַגּוּף נֶעֱזָב מִן הַנְּשָׁמָה, וְעַל יְדֵי זֶה הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת שׁוֹלְטוֹת בּוֹ. הצד העליון שבאדם מתרחק מחיי הגוף, וממילא, פוחתת מידת הקפדתו והערך שהוא מייחס לפעולות הגופניות, לאכילה ושתייה, היגיינה ויחסים נאותים עם הזולת – כל אותן פעולות רגילות שהתרבות האנושית מעדנת ומכניסה למסגרות מסודרות ונאותות. כל העיסוק הגופני הרגיל כבר לא נראה חשוב בעיניו, הוא לא נותן על זה את דעתו ורק עוסק בעולם הרוחני שנגלה לו. הדבר יכול להגיע עד כדי כך שהוא נעשה מוזנח מבחינה פיזית, מלוכלך ומזוהם, אוכל מכל הבא ליד, וכל זה לא נראה שלילי בעיניו. לעיתים אדם כזה נעשה אנטיפת, אדיש ולא נוח לבריות. לא נעים לשהות בקרבתו לא רק בגלל חוסר הקפדתו על ניקיון, הוא גם נעשה בוטה ומוזר, בגלל ניתוקו מן החיים החומריים הרגילים. בכך הוא כמובן חוטא לא רק נגד עצמו, אלא גם נגד הזולת. לעיתים נדמה שהוא מתנשא ומתגאה על הסובבים אותו, גם כשאין לו כל כוונה כזו – בגלל העיסוק הרוחני שהוא שקוע בו והתעלמותו מהעולם הרגיל. כל זה לא מפריע לו, שכן כל תודעתו שרויה בעולמו הרוחני העליון בלבד, שנדמה בעיניו כמנותק לגמרי מהבלי העולם החומרי.
כל עוד האדם שרוי במציאות נפשית המתאימה לשאיפת ההתעלות שלו, ב'מוחין דגדלות' של התבוננות עמוקה ורוחנית, חייו שלווים. אולם, אַחַר כָּךְ כְּשֶׁהַהִסְתַּכְּלוּת הָרוּחָנִית הָעֶלְיוֹנָה נִגְמֶרֶת, שכן אדם רגיל אינו מסוגל להישאר כל חייו ברמה רוחנית כזו. החיים וטרדותיהם לא מאפשרים לו להתעלם מהם. וְכֹחַ הַחַיִּים חוֹזֵר לָרְגִילוּת שֶׁלּוֹ, לרצון הרגיל בחיים בריאים, תזונה וביגוד נאותים, יחסים חברתיים נורמטיביים ועוד הרגלים אנושים בסיסיים שקודם לא הרגיש בהם – מוֹצֵאת הַנְּשָׁמָה אֶת הַגּוּף שָׁבוּר בְּקִלְקוּלֵי תְּכוּנוֹתָיו, וּמַתְחִילָה מִלְחָמָה פְּנִימִית גְּדוֹלָה. אדם שם לב למצבו החיצוני הירוד ונגעל מעצמו. אלא שאז הוא נתקל בקונפליקט: לנסות שוב להתעלות לספֵירה רוחנית עליונה ולהתעלם ממצבו החיצוני, הוא לא מצליח, הוא ירד ממצבו המרומם וכעת אינו יכול פשוט לשוב אליו בחזרה; לנסות ולהשתלט בחזרה על הגוף, לשוב לתקינות הגופנית ולדרך ארץ הראויה, זה קשה ומורכב, ובנוסף – אדם כזה לעיתים חש שאם ינסה להישמע לצו המוסרי הפשוט, המורה לו לטפח את הופעתו החיצונית ויחסו עם הבריות, יהיה עליו להתכחש לעולם הרוחני בו היה קודם, ואת זה ודאי הוא אינו רוצה. לכן הרב קוק מוסיף שזו מלחמה מְסֻכֶּנֶת מְאֹד, שכן הסכנה היא לשני הצדדים שבמערכה, הרוחני והגופני כאחד. אם הרוח תנצח את החומר, האדם ימשיך לדרדר את עצמו מבחינה חומרית וכך גם דרכו הרוחנית לא תוכל להתפתח. אי אפשר לזנוח את המוסר, הנראוּת החיצונית והבריאות הגופנית, ולקוות שלמרות זאת יהיה אפשר להתעלות מבחינה רוחנית. ואם החומר ינצח את הרוח – גם לא טוב כמובן, שכן האדם נברא בצלם אלוהים ועליו להתייחס לכך, לבטא את צלם אלוהים שבו בכך שיתעלה ויגיע להשגות רוחניות על ידי עבודה מאומצת בתחום זה, ועל כן גם בחייו החומריים הוא יקוץ בשלב מסוים אם לא יתייחס באופן מספק לצד הרוחני שבו.
בתרבות ימי הביניים, שהייתה ספוגה באמונה ודתיוּת, סוגים שונים של התנזרות והתנכרות לעולם החומרי נחשבו למופת ומעלה נשגבה. במיוחד אצל הנוצרים, שעשו מאמץ רב לזלזל בכל העולם הגופני והנלווה אליו. יכול להיות שהיו גם רגעים של הארה מסוימת אצל נזירים שונים שהתמסרו לנזירותם, ורגעים אלה פיצו על ההתנתקות מן הטבע; אך הצטברות התחושות הקשות שנוצרו בתרבות האנושית בעקבות הניכור לגוף ולחומר, גרמה בעת החדשה לביקורת נוקבת וקשה ביחס לדת ולרוחניות בכללה. עם התפתחות ההשכלה והמדע, הכירו בכך שרוחניות יתרה הביאה את האנושות להיות מוכת מגפות, עוולות וזוהמה, שכוסו בדיבורים על שכר בעולמות אחרים, על מציאות רוחנית אוטופית ודבקות בכל מה שאינו קשור בעולם הזה. לכן אחד מהוגי הדעות המרכזיים של העת החדשה, קרל מרקס,[43] דימה את הדת לאופיום – האדם הדתי הוא כמו מכור לסמים שחי ברחוב, שדוף ומזוהם, הניזון משאריות באשפה, שכאשר הוא נוטל את מנת הסם שלו, בתודעתו הכוזבת הוא המאושר באדם. כך הדת עושה לתרבות האנושית, טען מרקס, כאשר היא מוכרת לה אשליות של אושר, ובפועל מונעת ממנה לתקן את עצמה ולהתפתח באופן נאות.[44] זו הסכנה הגדולה שטמונה במלחמה בין הרוח לחומר, ולא משנה איזה צד ינצח בה.
וּבִשְׁבִיל כָּךְ צְרִיכָה הַתְּשׁוּבָה, עִם חֵפֶץ זִכּוּךְ הַמִּדּוֹת, שנוגעות לתפקודו הגופני והחברתי של האדם ביחס לעצמו וביחס לזולת, לִהְיוֹת קוֹדֶמֶת לָעֲלִיָּה הַהִסְתַּכְּלוּתִית, ואסור לדלג על שלב זה. אחרת, האדם יגיע לאותו קרע פנימי מסוכן בנפשו. תשובה היא גיבוש מודעות של האדם למצבו הרוחני, המוסרי והחומרי גם יחד, הנטייה להיות שלם ומאוזן בכל תחומי חייו, כפי שמבאר הרב קוק בפרק הראשון של הספר. וְאָז מַכְשִׁירִים אֵיזֶה צַד שֶׁל מַגָּע בֵּין הַגּוּף אֶל הַנְּשָׁמָה גַּם בְּהִתְעַלּוּתָהּ הָעֶלְיוֹנָה, והגוף לא מזולזל ומרוחק. על פי רוב, התשובה נתפסת כתהליך שנעשה בדיעבד, לאחר שאדם חטא או גילה בעצמו דבר לא טוב; אולם חז"ל מלמדים שהתשובה קדמה לעולם (פסחים נד, א), וכך גם כאן – התשובה נצרכת כהקדמת תרופה למכה. כאשר אדם מכיר בכך שלצד ההשגות הגבוהות שהוא מצפה להן, הוא גם עלול לחטוא, לפגוע ולהיפגע, הוא שב בתשובה שתכין אותו למציאות הנעלה והמסוכנת גם יחד, כמו חיסון שמזריקים לגוף בטרם תבוא המחלה.
הרב חרל"פ[45] סיפר שפעם בא לבקר את הרב קוק כאשר נפשוּ הרב והרבנית קוק בשכונת מוצא שבמערב ירושלים, שאז הייתה מושבה חקלאית עצמאית. כאשר התקרב הרב חרל"פ למשק החקלאי בו היה הרב קוק, ראה שהוא מלטף את הסוס שעמד בחצר. בעיני הרב חרל"פ היה זה מחזה לא רגיל, הוא לא זכר שהייתה לרב קוק חיבה מיוחדת לסוסים והרב קוק לא היה רוכב על סוסים. לאחר מכן שאל לפשר העניין, והרב קוק הסביר לו שבאותו זמן היה שקוע ברעיונות רוחניים נשגבים, וחש שהוא עלול להתנתק לגמרי מן החומריות – להגיע לאותה תחושה של קרע בין הרוח לחומר, ועל כן היה מוכרח לגעת בדבר חומרי לגמרי, שיאזן לו את תחושותיו. המגע עם הטבע הפראי, הגס, מביא את ההשגות הגדולות לקשר והשפעה על העולם החומרי, לתיקון המציאות המוחשית שימנע הינתקות מסוכנת ממנה.
חז"ל מתארים את התעלותם הרוחנית של ארבעה אנשי מעלה מתקופת התנאים, שזכו להשגות רוחניות עליונות: "ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן – בן עזאי ובן זומא, 'אחר' ורבי עקיבא". הכניסה לפרדס גרמה לבן עזאי למות, בן זומא נפגע, 'אחר', כינויו של אלישע בן אבויה – יצא לתרבות רעה, ורק רבי עקיבא יצא בשלום (חגיגה יד, ב). נראה שהשגותיו הרוחניות של רבי עקיבא לא היו פחותות מהשגותיהם של חבריו, גם הוא העמיק בהבנתו וידע להגדיר ולתאר דימויים שונים למושגים מופשטים;[46] אך עם זאת, הוא לא איבד את הקשר עם המציאות ואת היחס הבריא אליה – משום שלהתעלותו הרוחנית קדמה תשובה, שזיככה את מידותיו והכינה אותו למפגש עם העולם החומרי. רבי עקיבא החל את דרכו כעם־הארץ, עד שפגש את בת אדונו, רחל, שגרמה לו לשוב בתשובה ונישאה לו (כתובות סב, ב). בתשובתו תיקן את הצד החומרי שבו, עיבד את מידותיו, וכך יכול היה בהמשך חייו ותהליך התעלותו הרוחנית גם לצאת מהפרדס בשלום כפי שנכנס אליו, לשוב אל החיים הטבעיים הרגילים מבלי שתתעורר בו מלחמה פנימית מסוכנת בין הצדדים השונים שבמציאות ושבאישיותו. גם החכמים האחרים כמובן נהגו כראוי ובמידות מתוקנות לפני שנכנסו לפרדס, אך אצלם זה היה פחות מודע. רבי עקיבא התנהג כאיש פשוט מאוד ואף גס רוח, לפני תשובתו, כפי שהעיד על עצמו: "כשהייתי עם הארץ, אמרתי – מי יתן לי תלמיד־חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מט, ב). לכן דווקא הוא היה צריך לעבוד עבודה מוסרית עמוקה כדי לשוב בתשובה, ולכן היה לו יתרון גדול שלא היה לאחרים, שאִפשר לו לשוב באופן בריא וראוי אל חיי החומר והגוף.
