מאמר חז"ל ש"מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינן עומדין" (ברכות לד, ב), יכול לעורר תמיהה – וכי יש פחיתות בצדיק גמור שבגללה אינו זכאי להגיע למעלתו של בעל תשובה? ודאי לא מסתבר שעליו לחטוא כדי שיזכה במעלה זו; אך אם כן, כיצד יזכה בה? בפסקה זו הרב קוק מבאר כיצד ניתן לזכות במעלתם של בעלי תשובה גם מבלי לחטוא.
יתרונו של בעל תשובה על צדיק גמור הוא כישרון ההתעלות, השיפור ממצב חסר למצב טוב יותר. ניתן להמשיל זאת לשני מטיילים שטיפסו על צלע הר תלול, ואחד מהם שלא שמר על כללי הזהירות החליק והתגלגל במדרון – כאשר יצליח בקושי רב לטפס בחזרה אל השביל, יהיה בעל ניסיון ומיומנות, כך שיוכל גם לטפס לפסגות גבוהות יותר, בעוד חברו השומר על כללי הזהירות לא יוכל לטפס אליהן. כך גם מבחינה רוחנית; אדם שהתנסה בחטאים ושב בתשובה לדרך הישר, מסוגל להמשיך ולהתעלות, יש בו תנועה נפשית ונטייה של שכלול המצב הקיים. מה שאין כן בצדיק שלא חטא – הוא אמנם שומר כראוי על מצבו הרוחני ולא נופל בחטא, אך גם אין בו את נטיית ההתעלות והדחף הנפשי לשיפור. על כן, אם יאמץ הצדיק כשרון זה, ויעסוק גם הוא בהתעלות – יזכה במעלתו של בעל תשובה. גם צדיק יכול להתעלות ולשוב בתשובה, משום שתשובה אינה דווקא ממציאות פגומה למציאות תקינה, אלא גם ממציאות תקינה וטובה – למציאות יותר טובה. אלו שני סוגים של תשובה. לכן כְּשֵׁם שֶׁצְּרִיכִים לְהַעֲלוֹת אֶת הַמִּדּוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת הָרָעוֹת לְשָׁרְשָׁן, כְּדֵי לְתַקְּנָן וּלְמַתְּקָן, ככל חטא שצריך תיקון ותשובה, וידוי, חרטה וקבלה לעתיד, ובאופן עמוק יותר – לבחון את שורשי החטא ולמצוא דרך לבטאם באופן נכון וטוב; כֵּן צְרִיכִים לְהַעֲלוֹת אֶת הַמִּדּוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת הַקְּטַנּוֹת – אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טוֹבוֹת, אֲבָל אֵינָן בְּמַעֲלָה גְּדוֹלָה וּמְאִירָה – לִמְקוֹר שָׁרְשָׁן, וְלַהֲאִירָן בְּאוֹר שֶׁל גְּדֻלָּה. אם אדם יכול לעסוק בדברים גדולים, להיות ברמה גבוהה מצד כשרונו ומידותיו, ובכל זאת מסתפק בדברים פחות משמעותיים, זהו עוון מבחינה מסוימת, אף שאינו עוון באופן רשמי וגלוי. לכן גם התעלות מקטנוּת לגדלות – שיפור של תוספת כוונה וריכוז, הידור או זריזות ודיוק במעשה טוב, היא תשובה. כך גם צדיק גמור זוכה להיות בעל תשובה. בספר 'אורות התורה' הרב קוק מעיר הערה מוסרית שהעירו גם בדורות קדומים יותר: "בִּטּוּל תּוֹרָה נֶחֱשָׁב לְכָל אָדָם כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ, וּמִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲלוֹת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְמַדְרֵגָה גְּדוֹלָה, וְהוּא מִתְעַצֵּל אוֹ מִתְפַּחֵד, וּמוֹאֵס בְּמַעֲלָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, וּמַנִּיחַ אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת לְמַטָּה, הֲרֵי הוּא מוֹאֵס אֶת תּוֹרַת ד' הָרְאוּיָה לוֹ" (אורות התורה ז, ב). כלומר, אדם בעל כישרון גדול, שבאופן קבוע מסתפק בלימוד פשוט ואינו ממצה את כל כשרונו, יש בכך בחינה מסוימת של עוון ביטול תורה. ממילא, מי ששב על עוון זה ומתאמץ להיות כפי הראוי לו, בתלמוד ובמעשה, להעמיק לשורשי כישרונותיו ושאיפותיו ולהתנהל על פיהם – זהו בעל תשובה.
נמצא אם כן, שיש שוויון בין בעל תשובה לבין צדיק גמור, כאשר צדיק גמור מעמיק לשורשי מעשיו הטובים, מיטיב ומגדיל אותם. כעת מוסיף הרב קוק שהתעלותו של צדיק גמור מתוך מצבו הטוב, גדולה יותר מן ההתעלות ותיקון החטאים של בעל תשובה: וּכְשֵׁם שֶׁמּוֹעִילִים לָעוֹלָם כֻּלּוֹ בַּעֲלִיַּת הַמִּדּוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת הַנְּפוּלוֹת, כלומר – הרעות, כמו החטאים שיש לתקן – כָּךְ וְיוֹתֵר מוֹעִילִים וּמְטִיבִים לָעוֹלָם עַל יְדֵי הַעֲלָאָתָן שֶׁל הַמִּדּוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת הַקְּטַנּוֹת כְּשֶׁעוֹלוֹת לְאוֹרָה גְּדוֹלָה. הנביאים מתארים את העולם הבא כעולם אידאלי, עולם שכולו טוב ואין בו צער, מוות ומחסור. אם כן, עולה השאלה כיצד יהיה מקום למוסריות, תיקון והטבה בעולם כזה; הרי לא יהיו עניים לתת להם צדקה, לא חולים לרפא ולא אומללים לשמח!? אלא שכמובן המוסר בגדולתו הוא הטבת המצב הקיים גם בלי שיש בו פגמים, חולי ומחסור. אין קץ לאפשרות ההתעלות ותוספת הטוב, ותשובה כזו של הוספת טוב על טוב תאפיין את העולם הבא. לכן יוֹתֵר מוֹעִילִים וּמְטִיבִים לָעוֹלָם עַל יְדֵי הַעֲלָאָתָן שֶׁל הַמִּדּוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת הַקְּטַנּוֹת, מאשר בתיקון החטאים, שהעלאה כזו היא האידאל המוסרי של המציאות, ולא ההעלאה ממצב רע למצב פחות רע שעושים בעלי תשובה רגילים. כל עוד יש צורך בתשובה המוכרת של תיקון החטאים, היא ודאי חיונית וברוכה, אך זהו צורך זמני, בר חלוף, עד שהעולם הזה ישתנה ויתעלה להיות העולם הבא, האידאלי. זהו הדבר המזהיר ביותר בחזון האנושי הנפלא, לא מצב סטטי של טוב, אלא התעלות בלתי פוסקת של הטבה לאין קץ. התעלות העולם מטוב לטוב־יותר, מקטנוּת לגדלות ללא קץ, התואמת את החזון האידאלי של המציאות, מקרינה על העולם כבר במציאות ימינו ומרוממת אותה.
וּמִדָּה זוֹ שֶׁל הַעֲלָאַת דְּבָרִים קְטַנִּים לְגַדְלוּת אֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, משום שזו הדרך העולה בית א־ל, אל האלוהים, שהוא מעל כל הגדרה וגבול, אינסוף. וְהִיא הַתְּשׁוּבָה הַגְּמוּרָה, תשובה מוחלטת, המתאימה לצדיקים גמורים, שֶׁצַּדִּיקִים גְּמוּרִים בָּאִים עַל יָדָהּ לִהְיוֹת עוֹלִים בְּמַעֲלוֹת בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה. על ידה הם זוכים ביתרונו של בעל תשובה ועולים למעלתו. בניגוד לתשובה פשוטה יותר, הנובעת מהבחנה בין רע לטוב, שבה מתקנים מעשה רע והופכים אותו לטוב, תשובה של התעלות מטוב בקטנוּת לטוב בגדלות היא מהותית, ולכן אינה פוסקת: בכל תחום הצדיק מחפש את אפשרות ההעלאה וההטבה, שלא כמו בתשובה הרגילה שתלויה בתנאים חיצוניים של טוב ורע. בכל מציאות אפשר לבחור בין טוב לטוב־יותר.
במחשבה ראשונית נדמה כי התהליך הראשון, העלאת הַמִּדּוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת הָרָעוֹת לְשָׁרְשָׁן, כְּדֵי לְתַקְּנָן וּלְמַתְּקָן – הוא הכרחי; לעומת התהליך השני, העלאת הַמִּדּוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת הַקְּטַנּוֹת, שהוא אמנם רצוי וטוב, אך אינו הכרחי. אחרי הכל, לא מדובר ברע ובחטא רשמי, אלא בקטנוּת שוודאי טוב שתתגדל, אך אינה מפריעה מדי אם היא נותרת בקטנותה. אולם האמת היא שהתהליך השני, של התגדלות הטוב הקטן, הוא חיוני והכרחי אף יותר מן הראשון, של תיקון הרע הגלוי: שורשו של הרע מתחיל מכך שהעולם הכשר והטוב, הוא קטן. הוא נעים יותר, רגוע, פחות מסוכן, אך משום כך גם משעמם – הוא איננו מאתגר ואינו שואף דיו לגדולות. הרוע, לעומת זאת, סודק את העולם הקטן והישנוני, ובסדק מתגלים תהומות עצומים, אמנם אימתניים ומרתיעים – אך גם מרגשים ומסקרנים, ונדמה שטמונה בחוּבם בשורה לעולם אחר, נפלא ונשגב מן העולם הרגיל. על כן מבחינה זו שאיפת הגדלות היא השורש הטוב של הרע, האחראי על מציאותו, שגורם בעקיפין להופעתן של מדות ומחשבות רעות. משום כך, יוֹתֵר מוֹעִילִים וּמְטִיבִים לָעוֹלָם עַל יְדֵי הַעֲלָאָתָן שֶׁל הַמִּדּוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת הַקְּטַנּוֹת, שכן כאשר המציאות כבר איננה קטנונית, על ידי תהליך העלאת הקטנוּת לגדלות – ייפסק הצורך ברוע. הוא כבר לא יקרא תיגר על המציאות, הואיל וכבר לא יתקיים בה חסרון של קטנוניות ושעמום.
"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם־הזה ולא בעולם־הבא" (ברכות סד, א); בניגוד לאדם רגיל, שטרדות היום־יום הרוחניות והחומריות עלולות להשכיח ממנו את הדברים הגדולים, את חזון תיקון העולם ואת צרות האנושות שאינו פוגש בשגרת חייו – תלמידי חכמים אינם מוותרים על הדברים הגדולים, ולכן לעולם אינם במנוחה. ההלכה תופסת נפח גדול מאוד ביהדות, שגודרת כל מעשה ופרט קטן על פי תנאי המציאות. אך בנוסף, יש ביהדות גם חזון נבואי של ימות המשיח ואחרית הימים. זאת, מתוך הכרה שהמלחמה ברוע מצריכה לצד העיסוק המדויק בפרטי הפרטים של החיים בהווה, גם שאיפה למציאות אידאלית, גדולה הרבה יותר מן ההווה הקטן, שתלך ותתגדל עד בלי די.
