ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה


יב. שַׁלְהֶבֶת הַחֲרָטָה, הַבָּאָה מִנֶּפֶשׁ נְדִיבָה, עַל יְדֵי אֲבוּקַת אוֹר הַתְּשׁוּבָה, אֵשׁ קֹדֶשׁ הִיא, אֵשׁ מְלֵאָה אוֹר וָחֹם, מְלֵאָה חַיִּים. כְּשֶׁהִיא חָלָה עַל רוּחַ טָהוֹר, עַל נְשָׁמָה חַיָּה וּמוּאָרָה בְּאוֹר חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּדַעַת קְדוֹשִׁים, אָז הִיא מִתְהַפֶּכֶת לְכֹחַ אַדִּיר וְרַעֲנָן, לְכֹחַ פּוֹעֵל, מְזַקֵּק וּמְטַהֵר, מוֹסִיף עֹז וְעָצְמָה, וּמְסַקֵּל נְתִיבוֹת וְתוֹכֵן רוּחוֹת חֲדָשִׁים לְכָל מַהְלְכֵי הַחַיִּים. הִתְנַעֲרוּת חֲדָשָׁה וְהִתְעוֹרְרוּת מְלֵאָה לְשַׁד עֲלוּמִים הִיא מְבִיאָה עִמָּהּ. וְהָאָדָם נַעֲשֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, מְזֻקֶּקֶת וּמְצֹרֶפֶת, וְאֶל עָל יַבִּיט, אֶל מְרוֹמֵי הַדַּעַת וְהַבִּינָה, שֶׁהִיא הַמְבִיאָה לִידֵי תְּשׁוּבָה, וּמֵאוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, מִשֹּׁרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה וְכָל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, כָּל הַמַּעֲשִׂים וְכָל הַמִּדּוֹת בִּכְלָלוּתָם, יָבֹאוּ לוֹ קַרְנַיִם לְהָאִיר בָּהֶן אֶת מְסִלּוֹתָיו הָאֲפֵלוֹת וְאֶת דְּרָכָיו הַשּׁוֹמְמִים, וְיַחַד עִם בִּנְיָנָיו בִּנְיַן עוֹלָם יִבָּנֶה, וְרַבִּים יֵלְכוּ לְאוֹרוֹ, אֲשֶׁר בְּרֵאשִׁית הֻדְלַק רַק לְמַעֲנוֹ, נֵר לְאֶחָד וְנֵר לְרִבּוֹא רִבְבוֹת עַם, "וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת".

יג – אָרְחוֹת תְּשׁוּבָה רוּחָנִיּוֹת וּמַעֲשִׂיּוֹת, פסקה יב.


יב. שַׁלְהֶבֶת הַחֲרָטָה, הַבָּאָה מִנֶּפֶשׁ נְדִיבָה, עַל יְדֵי אֲבוּקַת אוֹר הַתְּשׁוּבָה, אֵשׁ קֹדֶשׁ הִיא, אֵשׁ מְלֵאָה אוֹר וָחֹם, מְלֵאָה חַיִּים. כְּשֶׁהִיא חָלָה עַל רוּחַ טָהוֹר, עַל נְשָׁמָה חַיָּה וּמוּאָרָה בְּאוֹר חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּדַעַת קְדוֹשִׁים, אָז הִיא מִתְהַפֶּכֶת לְכֹחַ אַדִּיר וְרַעֲנָן, לְכֹחַ פּוֹעֵל, מְזַקֵּק וּמְטַהֵר, מוֹסִיף עֹז וְעָצְמָה, וּמְסַקֵּל נְתִיבוֹת וְתוֹכֵן רוּחוֹת חֲדָשִׁים לְכָל מַהְלְכֵי הַחַיִּים. הִתְנַעֲרוּת חֲדָשָׁה וְהִתְעוֹרְרוּת מְלֵאָה לְשַׁד עֲלוּמִים הִיא מְבִיאָה עִמָּהּ. וְהָאָדָם נַעֲשֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, מְזֻקֶּקֶת וּמְצֹרֶפֶת, וְאֶל עָל יַבִּיט, אֶל מְרוֹמֵי הַדַּעַת וְהַבִּינָה, שֶׁהִיא הַמְבִיאָה לִידֵי תְּשׁוּבָה, וּמֵאוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, מִשֹּׁרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה וְכָל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, כָּל הַמַּעֲשִׂים וְכָל הַמִּדּוֹת בִּכְלָלוּתָם, יָבֹאוּ לוֹ קַרְנַיִם לְהָאִיר בָּהֶן אֶת מְסִלּוֹתָיו הָאֲפֵלוֹת וְאֶת דְּרָכָיו הַשּׁוֹמְמִים, וְיַחַד עִם בִּנְיָנָיו בִּנְיַן עוֹלָם יִבָּנֶה, וְרַבִּים יֵלְכוּ לְאוֹרוֹ, אֲשֶׁר בְּרֵאשִׁית הֻדְלַק רַק לְמַעֲנוֹ, נֵר לְאֶחָד וְנֵר לְרִבּוֹא רִבְבוֹת עַם, "וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת".

שלב בסיסי וראשוני בתהליך התשובה, הוא חרטה. אדם מתבונן בעברו ומכיר בכך שיש בו נקודה שאיננה טובה. לאחר שהוא מגיע למסקנה מה בדיוק מפריע לו, מתחיל תהליך נפשי של חרטה, צער על כך שעשה, אמר או חשב דבר שאינו טוב. לעתים החרטה נותרת רק ברובד השטחי של הדברים – חרטה על פעולה חיצונית מסוימת. אך החרטה גם יכולה להיות, וראוי לה שתהיה, תהליך מעמיק מאוד. ככל שהתהליך מעמיק יותר, כך הוא גם יותר מחדֵש את הנפש בכללותה. כאשר אדם מבין מדוע חטא, איזו מדה, תכונה או נטייה באישיותו גרמה לכך שטעה והתרשל או התפתה; מהי תפיסת העולם שלו לגבי התחום בו נכשל, במה הוא מאמין – עולם שלם נפרס לפניו ואישיותו מוכנה להתחדשות. 'חשבון־נפש' נקרא כך, משום שכל הנפש צריכה לבוא בחשבון במסגרתו, האדם כולו נעשה מחשבות־מחשבות, עד שהוא מגיע לידי מסקנה מעשית ומשנה בפועל את דרכיו.

כל זה מתרחש דווקא אם אדם מוכן ביושר ובכנות להתמודד עם הדבר השלילי שהוא מכיר בעצמו. אם אינו מוכן להתמודד עמו, הוא נותר ברובד שטחי של אישיותו ותפיסת עולמו, ועלול שוב למעוד ולהיכשל בחטא שנובע מאותה נטייה או תפיסה שהוא מחזיק בה. כך תמיד יהיה שרוי במין דיסוננס קוגניטיבי, סתירה פנימית בין מעשים רעים שעשה לבין הרצון העקרוני להיות אדם הגון ומיטיב – רצון שיש לכל אדם במידה כזו או אחרת. לכן בתשובה שלמה יש לערוך חשבון־נפש כולל, שממילא מביא לשינויים המתחייבים ממנו אחרי הבנה עמוקה של המציאות והנפש.

החרטה גורמת כמובן לצער, אחרת אדם לא היה מנסה לתקן את מעשיו. אך לעיתים צער החרטה כה גדול, עד שהוא נעשה כמו כאב פיזי, שורף את הנפש כמו כוויה בבשר. לכן מכנה אותה הרב קוק: שַׁלְהֶבֶת הַחֲרָטָה, הניצתת בנפש ואינה מאפשרת לאדם להמשיך בשגרת חייו, הַבָּאָה מִנֶּפֶשׁ נְדִיבָה, שיש לה שאיפה להעניק ולסייע, להיטיב עם המציאות. דווקא מנפש נדיבה באה חרטה. ככל שאדם פחות נדיב, יותר קמצן ואכזרי, הוא גם פחות מתחרט על מעשיו הרעים. וגם כאשר הוא מתחרט – זו רק הפרעה קלה למהלך החיים השגרתי, לא שלהבת שורפת. גם ביחס לעצמו הוא אכזרי וקמצן, שכן הוא מאפשר לעצמו להישאר כפי שהוא ואינו שואף לתקן את מעשיו ומידותיו. תנאי ראשון לתיקון מעמיק הוא שתהיה בנפש שאיפה להיטיב. כאשר יש שאיפה כזו, אדם תמיד מתבונן במעשיו לאור שאיפתו הטובה, מתחרט מיד אם הוא מגלה לצערו שחלקם אינם הולמים אותה, ופועל כדי לתקן אותם.

הרב קוק מוסיף כי המקור הגדול של שלהבת החרטה הוא אֲבוּקַת אוֹר הַתְּשׁוּבָה. בכל העולם ובכל אדם קיימת תופעת התשובה הכללית (ראו פרק ד, א) – הנטייה לתיקון ושכלול. אמנם, בנפש שאינה נדיבה, אור התשובה מאיר פחות בעוצמה ואדם צריך לעבור מסכת ייסורים כדי שתוצת בו שלהבת החרטה והוא ישתכנע שיש בו משהו שאינו כשורה. וכאשר היא ניצתת, גם אם היא שורפת וכואבת – אֵשׁ קֹדֶשׁ הִיא, לא רק שורפת ומכלה, ממיתה, אלא אֵשׁ מְלֵאָה אוֹר וָחֹם, מְלֵאָה חַיִּים. מכיוון שהיא באה מן המגמה הכללית המקודשת להתעלוּת ושכלול, להרבות חיים וטוב. בניגוד לתפיסה מוטעית של תשובה, שהחרטה שיש בה היא מיותרת, מכיוון שהיא עוסקת בדברים שהיו ואינם, ורק מבזבזת לאדם כוחות נפש – הרב קוק אומר שאותה חרטה היא דווקא מקור של אנרגיה, מלאה אור ומביאה חיים לאדם. בזכותה אדם יכול להירפא מחולייו המוסריים. בדומה לאש השורפת קרבן חטאת שאדם מקריב בבית המקדש, שגורמת לו להרהורי תשובה, להבין כמה חמורים מעשיו – ואז הוא מיטיב את דרכיו, מתקן ומוסיף טובה וברכה בעולם כנגד חטאו.[39]

כְּשֶׁהִיא חָלָה עַל רוּחַ טָהוֹר, דרגת הרוח מייצגת את ערכיו של האדם, אמונותיו ומידותיו. לכן היא למעלה מדרגת הנפש, שהיא החיוניות המוחשית של הגוף. החרטה, כמו יתר התחושות, מתרחשת בתחילה בדרגת הנפש. כאשר האדם שמתחרט על חטאיו איננו בעל רוח טהורה, כלומר – ערכיו מעוותים ומידותיו מקולקלות, נדרשת עבורו עבודה הרבה יותר מעמיקה ומורכבת בכדי שהחרטה תקדם אצלו תהליך של תשובה ותשפיע על עיצוב אישיותו. עליו לשנות את תפיסת העולם שלו, וכל עוד אינו מעמיק לחקור וללמוד מהו המוסר הראוי, מה צודק ואמיתי, הוא לא מעלה על הדעת שיש דרכים שונות, טובות יותר, שבהן ראוי לצעוד. אולם אם יש לו רוּחַ טָהוֹר, ומידותיו וערכיו מתוקנים וטובים – הוא מעמיק בתחושת החרטה, עד אשר היא מגיעה לעומק אישיותו, לנשמה: עַל נְשָׁמָה חַיָּה וּמוּאָרָה בְּאוֹר חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּדַעַת קְדוֹשִׁים. על גבי טהרת הרוח מתעלים לתוכן העצמי, לקדושת הנשמה. אמנם, גם אם הרוח טהורה ותפיסת העולם בריאה ונכונה, הנשמה עלולה להיות כזו שאינה "חַיָּה". יש נשמות שאין בהן את הנטייה לחיים, שאינן רואות את המציאות באור חיובי, היא תמיד לא מוצאת חן בעיניהן. לא די להן בערכים המתוקנים של דרגת הרוח. ואילו אם זו נשמה חַיָּה וּמוּאָרָה, שרוויה חיים ואור, ויש לה מוטיבציה לתקן ולהאיר את העולם, משום שיש לחיים חֵן אצל אותה נשמה חיה, ואינם רק שלב מעבר זניח לעולם הבא, אז אצל נשמה כזו יש בחיים שֵׂכֶל טוֹב – האדם מוצא משמעות והיגיון חיוביים לקיום. וממילא, החרטה עולה מִדרגת הטהרה אל העניין העצמי – הקדושה: דַעַת קְדוֹשִׁים, הכרה עמוקה בקודש וחיבור אליו, שמחייה ובונה את העולם.

כך במקום שהחרטה תהיה כאב שורף וממית כפי שהייתה בתחילה, היא מִתְהַפֶּכֶת לְכֹחַ אַדִּיר וְרַעֲנָן, לְכֹחַ פּוֹעֵל, מְזַקֵּק וּמְטַהֵר. פועל ולא רק נפעל, כוח עצמי שמחייה ומרומם את המציאות. אחד הגילויים הגדולים הראשונים בתולדות האנושות היה שאם שורפים באש גושים של בוץ, הם מתקשים, ויכולים להפוך ללבנים חזקות שאינן מתפוררות בגשם (ראו בראשית יא, ג-ד). האש המכלה והמפוררת, יצרה חומר חזק שמאפשר לאדם לשלוט במציאות, לבנות גורדי שחקים ולהביט בטבע מלמעלה למטה, כפשוטו וכמשמעו. כך כאב החרטה מוֹסִיף עֹז וְעָצְמָה, וּמְסַקֵּל נְתִיבוֹת וְתוֹכֵן רוּחוֹת חֲדָשִׁים. על ידי סיקול נתיבות החיים – הסרת מכשולים מהחיים ושכלולם, הכוח שנבע מן החרטה מאפשר לרוח חדשה לנשוב בנפש ולרענן אותה, לְכָל מַהְלְכֵי הַחַיִּים. החרטה שהפכה לכוח מחייה ומשכלל של תשובה, אינה חלה רק על נגעי העבר, אותם דברים שהיו צריכים תיקון ורפואה, אלא גם משפיעה מכאן ואילך על כל עניין שאדם פוגש בחייו, כזיכרון חי המחייה ומרומם את האדם גם לעתיד.

הִתְנַעֲרוּת חֲדָשָׁה וְהִתְעוֹרְרוּת מְלֵאָה לְשַׁד עֲלוּמִים הִיא מְבִיאָה עִמָּהּ. יש בתשובה התחדשות פנימית, מֵעֵין חזרה לנעורים, לימי העלומים. אחרי שהחרטה מנערת את האדם, נושר ממנו חלק מכל אותן צלקות שגרם לעצמו בחטאיו, או כשהחיים חבטו בו והוא נפגע מחטאי הזולת. הוא מתמלא תחושה שאפשר לתקן ולפצות, להיטהר ולשוב לימי התום והיופי המוסרי; ועם זאת, גם לא לאבד את כל הניסיון, חכמת החיים והמיומנויות שרכש לאורך חייו. מכיוון שתשובה קדמה לעולם (פסחים נד, א), היא כמו כוח פנימי שאינו מזדקן, ולכן מאפשר תמיד להתחדש ולתקן. שום סוג של עייפות אינו סותם לגמרי את מקור החיוניות של התשובה, שמתגלה בתחילתו באותה שלהבת של חרטה.

וְהָאָדָם נַעֲשֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, מְזֻקֶּקֶת וּמְצֹרֶפֶת על ידי אש שלהבת החרטה, ואז הוא מסוגל לשוב ולהרים את ראשו, וְאֶל עָל יַבִּיט – בניגוד לתהליך הטבעי, שבו קומת האדם שחה, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית, בגלל חטאים שהוא סוחב כמשא כבד של ייסורי מצפון, כל עוד לא שב עליהם בתשובה שלמה. בזכות התשובה הוא שב ומתבונן אל השחקים האינסופיים. שוב יש לו תקווה, חזון ומגמה, כאשר הוא מכיר בכך שאין דבר העומד בפני התשובה (ירושלמי פאה א, א). ואפילו לשכיב־מרע ששב בתשובה על ערש דווי לא פסה התקווה. גם לתשובתו יש משמעות עצומה ולכן גם הוא חייב להתוודות ולשוב בתשובה,[40] להביט אֶל מְרוֹמֵי הַדַּעַת וְהַבִּינָה, שֶׁהִיא הַמְבִיאָה לִידֵי תְּשׁוּבָה. ההבטה אל־על היא על ידי הכרה תבונית, תחושת החרטה שהופכת למודעות אינטלקטואלית ולא רק רגשית. בתהליך התשובה אדם עושה חשבון נפש כדי להבין את עצמו, להבין את חייו ואת מעשיו, ולא להיות כמו כפיס־עץ בנהר שוצף שנע ונד עם זרם המים, לעיתים נוסק מעלה ולעיתים שוקע. לא להיות משועבד למערכות החיים ולצרכים הפיזיים שמכתיבים לו את שגרת יומו. הוא רוצה לשוב לעצמאותו הייחודית, ולשם כך הוא מתבונן ומעמיק כדי לבנות חיים חדשים, טובים ונכונים יותר, מתוך תבונה והכרה ברורה.

מבין עשר הספירות המתוארות בדברי המקובלים, ספירת 'בינה' היא מקור התשובה (זהר נשא קכב, א). חז"ל אומרים שבינה היא הבנת דבר מתוך דבר (חגיגה יד, א); גם התשובה היא התחדשות מתוך המציאות הפגומה הקודמת, העמקה בנפש והבנה מה גרם לחטא, אלו רצונות טובים גנוזים בעומקו וכיצד יש לתקן את החטא ולגלות את הרצונות הטובים בדרך נכונה. כמו אֵם שמולידה אדם חדש מתוך גופה, דבר מתוך דבר – התשובה מולידה את האדם מחדש מתוך עצמו.

וּמֵאוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שגם הוא חלק מעניין התשובה, שכן התשובה הכללית היא גאולת העולם. משיח גואל מתוך צרות הגלות לאושר הגאולה. מאז חטא אדם הראשון יש ציפייה לגאולה, לתיקון של אור התשובה שיאיר את מחשכי קללת המוות והצער שנתקללה האנושות בגירוש מגן־עדן, וישוב העולם למקורו האידאלי שאין בו רע. גם בתקופה עתידית זו תהיה תשובה, אך היא תהיה מתוך זיכרון הרע בלבד – כאשר יתקיים חזון הנביא "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיהו כה, ח), יהיה די בזיכרון הרע שהיה בעבר כדי לגרום לאדם לבחור בטוב, לשוב ולהתעלות (עי' 'שמונה קבצים' ה, נט). מִשֹּׁרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה וְכָל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, כָּל הַמַּעֲשִׂים וְכָל הַמִּדּוֹת בִּכְלָלוּתָם, מֵעֵבֶר לטוב הגלוי של תורה ומצוות, מעשים ומדות, ישנו השורש של הכל שאליו צריך לשוב מדי יום: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם" (רש"י דברים כו, טז). מצד אחד אנו מתפללים על ההרגל הטוב – "ותרגילנו בתורתך", יש מעלה להרגל בדברים החיוביים; אך מנגד, אם ההרגל בדברים החיוביים מביא את קיומם להיות כ"מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג) – בלי כוונה ראויה, יראה ואהבה, יש לשוב על כך בתשובה. מקור התשובה הוא בבינה, בהבנה מחודשת של התורה והמצוות, התבוננות ועיון כיצד אפשר להיטיב ולשכלל יותר את הטוב הקיים. מתוך התחדשות זו של אור הטוב, אורו של משיח, והתחדשות הטוב הקיים של תורה ומצוות – יָבֹאוּ לוֹ קַרְנַיִם לְהָאִיר בָּהֶן אֶת מְסִלּוֹתָיו הָאֲפֵלוֹת וְאֶת דְּרָכָיו הַשּׁוֹמְמִים. על ידי אור התשובה אדם נזכר בכל הדברים הנסתרים בנפשו, שהוא הדחיק ולא נתן להם ממשות, "מרתף הנפש" כפי שקרא לכך פרויד;[41] נטיות שונות, כישרונות ותכונות, או רצונות שאדם לא ידע כיצד לבטא באופן ראוי. החיים מאלצים את האדם לכלוא ולהעלים הרבה דברים במעמקי נפשו, שגילויָם באופן נכון יכול להביא להארה והטבה גדולה.

וְיַחַד עִם בִּנְיָנָיו בִּנְיַן עוֹלָם יִבָּנֶה, וְרַבִּים יֵלְכוּ לְאוֹרוֹ, אֲשֶׁר בְּרֵאשִׁית הֻדְלַק רַק לְמַעֲנוֹ, נֵר לְאֶחָד וְנֵר לְרִבּוֹא רִבְבוֹת עַם. שלהבת החרטה שבתחילה האירה רק לאותו אדם את דרך התשובה, מאירה בזכותו לרבים, וכדברי חז"ל שציטט הרצי"ה קוק בהערותיו על הספר: "נר לאחד נר למאה" (שבת קכב, א). אדם שמצליח להתנער ולהתחדש באופן מהפכני, מוצא בתוכו עוצמות כאלה שהוא יכול להאיר גם לאחרים, לייעץ, ללמד ולהוות דוגמא. וככל שהאדם יותר נעלה, כך גם הארתו יותר רחבה ועוצמתית. זו סגולת התשובה העליונה, וכדברי חז"ל: "גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו" (יומא פו, ב).

המחילה שיש לכל העולם בזכות היחיד ששב בתשובה, היא על שני סוגים של חטא – גם עשייה ממשית של רע, באופן אקטיבי, וגם הימנעות מעשיית הטוב, בפאסיביות. וכפי שמגדיר הרמב"ן את מצוות יישוב הארץ: "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה" (השמטות לספה"מ ד'); לא רק לגאול את הארץ מידי אומות העולם – שלא לאפשר למציאות רעה להתקיים, אלא גם ליישב את הארץ, לעבד את אדמותיה ולגור בהן – להוסיף טוב. העבר הוא כמו שממה, נדמה כחסר משמעות עבור ההווה, ריקני ומיותר. אדם ששב בתשובה, שב אל העבר ומחייה אותו, הוא כמי שמפריח את השממה. בכך הוא גם מתקן את החטאים וגם ממלא בטוב את התוכן שנותר, כאשר הוא שב בתשובה מאהבה וחטאיו הופכים לזכויות: "גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכויות" (יומא פו, ב). וכלשון הנביא: "וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת" (ישעיהו נח, יב) – גם לגדור את הפרצות, כלומר – לתקן את החטאים, וגם להשיב את הנתיבות להיות מיושבות באנשים, להחיות אותן שלא יישארו שממה. וכל זאת בזכות אותה חרטה על העבר, שלעיתים מתעלמים ממנה במחשבה מוטעית ש"לא בוכים על חלב שנשפך"; אותו בכי על החלב גורם לתשובה, למציאת דרך כיצד אפשר להחיות וליישב את המציאות השוממת של העבר המוכתם בעוון, ובכך לשכלל את ההווה והעתיד.

[39] רמב"ן ויקרא א, ט: "בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקורבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקורבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד".

[40] רמב"ם הל' תשובה ג, יד: "אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו".

[41] זיגמונד (שלמה) פרויד, ה'תרט"ז-ה'תרצ"ט (1856-1939). יהודי יליד אוסטריה. אבי שיטת הפסיכואנליזה בפסיכולוגיה.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן