יג – אָרְחוֹת תְּשׁוּבָה רוּחָנִיּוֹת וּמַעֲשִׂיּוֹת, פסקה יא.

כמו בפסקאות רבות בכתביו של הרב קוק, גם כאן הפסקה כולה היא ביאור לאמירה הכללית הפותחת אותה: גָּדוֹל וְנִשְׂגָּב הוּא אֹשֶׁר הַתְּשׁוּבָה. לעומת מושג האושר כפי שהוא נתפס באופן פשטני, כחוויית שמחה וקלילות נטולת כל צער, כמו בנטילת סם שיוצר הצפה של חומרים כימיים במוח. הרב קוק מתאר את אושר התשובה באופן שכולל בו גם תחושות צער של חרטה ובושה על החטא, מה שלמעשה מעצים את האושר, מעמיק אותו והופך אותו לחוויה כללית וחזקה הרבה יותר.

יכולתו של אדם להיות מאושר קשורה ביכולתו להיות נאמן לעצמו, לבטל את חוסר ההתאמה שבין תכונותיו האנושיות הנעלות לבין מציאות חייו בפועל. ככל שגדל הפער שבין אישיותו מצד עצמה לבין התנהלותו בפועל בחיים, כך גדלות תחושות המועקה והריחוק מהאושר הנכסף – וכמו שאם מנתקים בעל חיים מסביבת גידולו הטבעית וכולאים אותו בכלוב, ככל שסביבת הכלוב שונה יותר מסביבתו המקורית – הוא מתייסר יותר ונעשה אומלל. היכולת לשוב בתשובה מאפיינת דווקא את האדם, שהוא בעל תבונה ומוסר. בניגוד לבעלי החיים, שאין להם את סגולת המחשבה הרפלקטיבית, המחשבה שלאחר־מעשה הבוחנת אותו ואת השלכותיו, את המחשבה שהביאה למעשה ואת הגורמים לה – האדם בזכות תבונתו יכול לחשוב על מעשיו, לבחון אותם לאור שאיפותיו הגדולות, להתחרט עליהם ולתקן אותם. זהו פשר האושר הנשגב שבתשובה – אושרו הגדול של האדם טמון ביכולתו להיות אדם: להיות בעל תשובה שחושב שוב ושוב על העבר וההווה בענווה ובאופן ביקורתי, ועל ידי כך תמיד מעדן ומשכלל את עצמו, ומתקרב לעצמיותו הייחודית.[38]

הָאֵשׁ הַשּׂוֹרֵף שֶׁל צַעַר הַחֵטְא בְּעַצְמוֹ הוּא מְזַקֵּק אֶת הָרָצוֹן. שורש החטא, שהוא גם שורש התשובה – הוא הרצון. אלא שהרצון שקודם התשובה הוא רצון גס, תאוות ורגשות שאינם מזוקקים ואינם מבוררים על ידי התבונה. החוש מִתפעל ומסנוור את עיני השכל, מכבה את התבונה, כך שנותרת רק תשוקה עיוורת – והאדם חוטא. התשובה שבה ומפעילה את התבונה, ובמקום אש התשוקה לחטא שכבר התקררה, בוערת אש של צער וחרטה על החטא, שהאכזבה מתוצאות החטא הִדליקה. אדם חשב שאם ייתן דרור לתשוקותיו יזכה באושר, אך החטא לא עשה אותו מאושר. כך אש הצער על החטא מביאה אותו לבירור מדוע חטא ומה עליו לעשות כדי לזכות באושר באמת, בדרך נכונה. זהו זיקוק הרצון, טהרתו מסיגי הבוסריות הגסה שהתערבו בו. לכן תהליך התשובה רק מְטַהֵר אֶת הָאֹפִי שֶׁל הָאָדָם. לא משנה אותו, אלא מביא אותו לידי ביטוי באופן נכון, טהור מעיוותי החטא. גם אדם רגזן באופיו יכול להיות צדיק גמור – אך לא בכך שינסה לשבור את מידותיו באופן שורשי, שזה דבר שלא תמיד אפשרי, אלא כאשר יגלה את רוגזו באופן מטוהר, כפי שאומרים חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" (ברכות ה, א). לכל מדה ותכונה יש מקום, רק שיש לבחון בחכמה מהו מקומה של התכונה וכיצד ראוי לבטא אותה. לכן זו לא טהרה רגילה, שהיא הימנעות מהחטא, ריסון ואיפוק, כמו אדם שנטהר מטומאתו ונזהר שלא לגעת בטומאה ולהיטמא מחדש; אלא טָהֳרָה עֶלְיוֹנָה וּמְאִירָה, שבה אדם מגלה את אופיו באופן עוצמתי ומלא, אך טהור ומזוכך. זו תכלית התשובה, לא לשבור או לחסום את רצונו של האדם, אלא לגלותו באופן המיטיבי ביותר, שיהיה עליון וטהור וכך מאיר ומיטיב את העולם.

עַד שֶׁהָעֹשֶׁר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בְּאוֹצַר הַחַיִּים שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הוֹלֵךְ וּמִתְפַּתֵּחַ לְפָנָיו. הגילוי שניתן לחשוב שוב על חטאי העבר, לבחון אותם לאור אידאלים, שאיפות וחזון, לברר מה הביא אליהם ומה הגרעין הטוב שהיה בהם – וכך לגלות את הרצון הטוב מחדש באופן נכון וטהור, הוא אוֹצַר הַחַיִּים. התשובה מחייה את האדם, גורמת לו להוליד מתוכו את אישיותו באופן טוב יותר, ובכך לחדש את העולם ולעשותו טוב יותר. ככל שתהליך התשובה מתעמק, כך אוצר החיים שלה נפתח יותר ויותר והאדם מגלה עוד ועוד אוצרות של רצונות טובים, התעלות והתעדנות המזככת ומתקנת יותר ויותר את האדם ואת העולם. גם ניסיון העבר: תחושות ההנאה החולפת מהחטא, החרטה עליה, הצער וההתחדשות שיש בתשובה – הוא אוצר של תובנות ומסקנות שאדם יכול להשתמש בו מעתה ולהיטיב לעולם, לעצמו ולאחרים.

הוֹלֵךְ הוּא הָאָדָם וּמִתְעַלֶּה עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה, עַל יְדֵי מְרִירוּתָהּ וְעַל יְדֵי נָעֳמָהּ. ההתעלות באה דווקא על ידי שתי ההרגשות ההופכיות גם יחד, המרירות והנועם. מתוך חווית האכזבה מן החטא וממילא הצער של החרטה והבושה עליו, אדם מרגיש את הנועם שבתשובה, של ההתקרבות אל הטוב והביטוי הנכון של הרצון שהביא לחטא. ללא מרירות הטראומה מחוויית ההכרה בחטא, אדם לא יכול להינתק ממנו ולעלות על דרך הישר; וללא הנעימות של תחושת הדבקות בטוב, של הבחירה לגלות את רצונו ואופיו באופן בריא וטהור, אדם לא יצליח לדבוק בטוב לאורך זמן. לכן שני הקצוות חיוניים עבור התשובה. עַל יְדֵי יְגוֹנָהּ, היגון של הפרידה מן החטא שבאה עם התשובה, פרידה שעלולה להיות קשה וכואבת. אדם שהתרגל לאורח חיים שלילי מסוים, או שעשה מעשה אסור שגרם לו למעמד מכובד, הנאה גדולה או ביטחון – נמלא בעוגמת נפש כשהוא מחליט שעליו להינתק מאותו מעשה. וְעַל יְדֵי שִׂמְחָתָהּ של התשובה, תחושתו של האדם שהוא כמו נולד מחדש כאשר הוא מתחיל לחיות חיים בריאים וטובים יותר. השמחה אמנם מעמעמת את היגון, אך אינה מבטלת אותו. המרירות והנעם, היגון והשמחה – אלה רגשות שמתערבים זה בזה ומלווים את האדם בתשובתו, למרות השוני הגדול שביניהם.

אֵין דָּבָר מְצָרֵף וּמְטַהֵר אֶת הָאָדָם, מַעֲלֵהוּ לְמַעֲלַת אָדָם בֶּאֱמֶת, כְּהַעֲמָקַת הַתְּשׁוּבָה, משום שהאדם מורכב משני יסודות, שצריכים לפעול יחד בהתאמה: המוחשי והבולט ביניהם הוא האדמה – "וַיִּיצֶר ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז); והיסוד המוחשי פחות, הוא הנשמה, "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב). אדם צריך לצרף את יסוד האדמה שבו ליסוד הנשמתי, לזקק ולטהר את היסודות האדמתיים ולהעלות אותם עד למרום הנשמה. אחרת הוא כבעלי חיים, חומרי וגופני בלבד. מנגד, גם הנשמה צריכה את יסוד האדמה, על מנת להתעשר ולהתפשט במציאות הארצית. צירופם של שני היסודות אינו פשוט, הוא מורכב וקשה וממילא מזַמן כישלונות. לכן אדם לא היה מסוגל להתמודד עם הפער שבין שני יסודות הקיום שלו ללא התשובה. התשובה קדמה לעולם (פסחים נד, א), כהקדמת תרופה למכה – חייב להיות עוד כוח על־עולמי, על־טבעי, שתמיד ירומם את העולם והאדם שבתוכו, וישיב אותם למקומם המקורי, לנשמתם. זהו הצירוף שעושה התשובה – לא רק שילוב ראוי של הגוף והנשמה, אלא גם ניקיון וזיכוך של הסיגים שדבקו בו. אדם לא צריך להיבדל מן החומריות, מיסוד האדמה שבו, אך מנגד אל לו לשקוע באדמה. עליו לעבוד בה, לעבּד אותה ולהצמיחה, אך לא להיות משועבד לה. לשם כך קיימת התשובה, המרוממת אותו מן השעבוד ומביאה את כל כוחות החיים, הנשמתיים והאדמתיים, לגילוי טהור ובריא.

"בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים, צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד" (ע"פ ברכות לד, ב), משום שצדיק גמור שלא חטא – גם לא שב בתשובה, וממילא אין לו את אוצר החיים שנפתח בפני בעל תשובה בתשובתו. כמובן שדמות כזו של צדיק שלא חטא ולא צריך לשוב בתשובה היא איננה מציאותית, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ); גם כאשר אדם לא נדרש לשוב בתשובה על חטא גמור שבו נכשל, הוא תמיד נדרש לשפר את מעשיו הטובים. כל מצווה תמיד יכולה להיעשות ביתר עוצמה, ביתר כוונה ודיוק, ושיפור המצווה גם הוא תשובה כמובן, אף אם אינו מלוּוֶה בתחושות הצער או האושר שיש בתשובה עמוקה מחטאים ממש.

בעל תשובה אינו אדם שפעם חטא ואז תיקן את מעשיו, אלא שהתשובה היא מרכז הווייתו. כשם שבעל מלאכה הוא אדם שהמלאכה היא מרכז חייו, ובכל תחום בחיים הוא מוצא איזה קשר למלאכתו ועוסק במחשבתו כיצד לשכלל את המלאכה, להיטיב ולהתמקצע יותר – כך הוא בעל תשובה ביחס לרעיון התשובה. בכל תחומי החיים הוא מוצא מקום לתיקון ושכלול ופועל לשם כך. בנפשו יש תנועה פנימית תדירה של שאיפת שכלול ותיקון בכל מקום וזמן, חתירה פנימית להשלמתו ותיקונו של כל דבר, לגילוי הפוטנציאל הנעלה שגנוז בכל.