יג – אָרְחוֹת תְּשׁוּבָה רוּחָנִיּוֹת וּמַעֲשִׂיּוֹת, פסקה י.

כישרון יצירתי, שמאפשר לאדם לדמיין מציאות אידאלית בתחום המוסר, המידות והמעשים, עלול להיות לו לרועץ: יֵשׁ אָדָם שֶׁהַתְּבִיעָה הַמּוּסָרִית מְאִירָה בְּנִשְׁמָתוֹ בִּבְהִירוּת גְּדוֹלָה, וְכָל צִיּוּר שֶׁל רוֹמְמוּת מוּסָרִית שֶׁהוּא מְצַיֵּר, מִיָּד נַפְשׁוֹ נִתְבַּעַת מִמֶּנּוּ לְהַתְאִים עִם מַהֲלַךְ חַיָּיו. הפער שבין הציור שהוא מצייר לעצמו על הרמה המוסרית הראויה לו, לבין מציאות חייו בפועל, עלול להסב לו כאב רב – אחרי שדמיין לעצמו את אותה מציאות ראויה, הוא תובע מעצמו להגשים אותה בחייו, וּמִתּוֹךְ שֶׁהַמַּעְיָן הַצִּיּוּרִי הוּא שׁוֹטֵף בִּמְהִירוּת הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהַתְּנוּעָה הַמַּעֲשִׂית וְהַתְּכָנִים הַטִּבְעִיִּים, שֶׁבְּטֶבַע הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ, מכיוון שהיכולת לדמיין את המציאות האידאלית גדולה הרבה יותר מהיכולת לממש אותה בחיים, עַל כֵּן הוּא תָּמִיד מָלֵא צַעַר וּמְרִירוּת עַל נַפְשׁוֹ, עַל קֹצֶר יָדָהּ מֵעֲשׂוֹת אֶת חִיּוּבֶיהָ וּמִלְּמַלְּאוֹת בְּעֹמֶק רְצוֹנָהּ וְרֶגֶשׁ עַצְמִיּוּתָהּ אֶת הַשָּׁקוּף לָהּ מֵהָאוֹר הַמּוּסָרִי הַטּוֹב וְהַנֶּחְמָד. האדם תובע מעצמו לנהוג לפי האידאל שדמיין, להיות איש חסד דגול, מנהיג מיטיב והוגה דעות מבריק, אך המציאות הגופנית והנפשית לא מתואמת עם השאיפות הרוחניות ולא נענית להן. כך האדם מוצא את עצמו בדיסוננס קשה. הוא מלא ביקורת עצמית, כועס על עצמו ומזלזל בעצמו. הדימוי העצמי שלו נעשה נמוך יותר ויותר, ומתוך מרירות ואכזבה מעצמו הוא מאבד את הביטחון העצמי ואת שמחת החיים שלו, מה שמעכב עוד יותר את מימוש המציאות האידאלית שצייר בדמיונו.

וְיֵשׁ, שֶׁמִּכִּשְׁרוֹן קָדוֹשׁ זֶה – אותה יכולת לדמיין את המציאות האידאלית, שהיא כישרון שלא כל אדם זוכה בו (יש אנשים שאינם יודעים לחשוב הרבה מעבר למצבם הנוכחי ולפתרון הבעיות הרגילות של השגרה) – תִּצְמַח יִרְאַת הַיְצִירָה, אותו אדם כבר לא ירצה לחשוב על השאיפות הגדולות שצייר בדמיונו, בגלל הצער הרב שגרמו לו השאיפות שלא הצליח להגשים, עד שֶׁלֹּא יַחְפֹּץ לְהִסְתַּכֵּל בִּבְהִירוּת הַצִּיּוּרִים, שֶׁשָּׁם מְעֹרָבִים הֵם יַחַד תֵּאוּרֵי הַמּוּסָר, הַמַּדָּע, וְהַהַשְׁקָפוֹת הָעֲדִינוֹת שֶׁבִּמְרוֹמֵי הַקֹּדֶשׁ – כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּפֵל צַעֲרוֹ הַנַּפְשִׁי עַד בְּלִי דַּי. האדם יהיה מרוכז בהווה בלבד, יסתפק במה שהוא מחויב, וכבר לא ישאף כלל לדברים שמעבר לכך. הוא נכווה מאותן שאיפות ועל כן ייזהר שלא להתקרב שוב אליהן, שלא ייכווה שוב.

כך אמנם האדם כבר לא נכווה יותר, אך הוא גם חדל מלהתפתח. זניחת הכישרון לצייר מציאות אידאלית גם יוצרת כאב, שבשלב מסוים מטריד את האדם עד שאינו יכול להמשיך בשגרת חייו, או שהוא ניזוק (עי' אוה"ק ח"ג, עמ' רמג). אדם כזה מתנכר לעצמו, מענה את עצמו ומחריף עוד יותר את הבעיה.

כעת הרב קוק מציג פתרון לבעיה: בְּמַעֲמָד כָּזֶה צְרִיכִים לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל אֶת הָעֹז הַנַּפְשִׁי וְלֶאֱחֹז עִם זֶה גַּם כֵּן בְּמִדַּת הַתְּשׁוּבָה הָרְצוֹנִית. יש תשובה שהיא תיקון מעשי של מעשה שלילי מסוים או מדה שאינה מאוזנת, ויש תשובה רְצוֹנִית, גילוי של הרצון במציאות מתוקנת. תשובה זו היא חיונית לא פחות מן התשובה המעשית, ומצריכה גם היא עוז וביטחון. אדם עלול שלא לרצות לשוב בתשובה, בגלל הפחד שלא יצליח להוציא את התשובה אל הפועל. אך עצם הרצון גם הוא תשובה, גם אותו יש לפתח ולבטא כמה שאפשר. אותה תשובה רצונית חיונית בעיקר עבור אדם שיש לו כישרון לדמיין את המציאות האידאלית בעיניו, שֶׁהִיא תָּמִיד מְלַוָּה אֶת כָּל הַהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת כִּשְׁרוֹן הָרוּחַ הָעֶלְיוֹן, הַנֶּחְמָד, משום שאם היא לא תלווה אותו, יהיו לו תחושות מרירוּת וצער שימנעו ממנו לגמרי את הצלחת התשובה המעשית. לכן התשובה הרצונית גם תובעת תמיד מהאדם לְהַרְבּוֹת עֹשֶׁר קֹדֶשׁ, לְהַגְדִּיל תּוֹרָה וּלְהַאְדִּירָהּ. יש למצוא בתורה גדולה ועוצמה. הקודש צריך להיות עשיר, לא מצומצם בפינת בית המדרש הישן מאחורי ספר גדול שמסתיר את כל השאר; "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו), הקודש מחייה את הכל וגנוז בכל, וצריך לגלות אותו בכל תחומי החיים (עי' 'מוסר אביך' ב, ב). ככל שרצונו של אדם בטוב יותר מפותח, ככל שהוא אוחז יותר בתשובה הרצונית, הוא יכול לראות יותר כיצד הקודש מתגלה בכל המציאות, כאשר הוא רואה כיצד גנוז בַּכֹּל גרעין השלימות האידאלית הנכספת.

חז"ל אומרים על עניינים מסוימים בתורה, שבפועל כמעט ולא יוצאות מהם הדרכות מעשיות – שהם נכתבו בשביל עצם העיסוק בהם (עי' סנהדרין עא, א; נדה נא, ב). בעצם הלימוד והעשרת הרוח יש חשיבות רבה. כך גם בעניין התשובה: עצם הרצון להגיע למקומות נעלים מבחינה מוסרית הוא חשוב לאין ערוך, גם אם בפועל מבחינת המעשים הממשיים, האדם לא מצליח להשתנות ולהגיע למקומות שאליהם הוא שואף. אם אדם מכיר בחשיבות העליונה של עצם הכיסופים, הוא יכול לרפא את הכאב הגדול שנוצר לו בתחילה כאשר הכיר בפער האיום שבין החזון למציאות.

אַל יִתֵּן לְהִתְכַּמֵּשׁ מִפְּנֵי הַתְּבִיעוֹת הַמּוּסָרִיּוֹת שֶׁמִּתְגַּבְּרוֹת עָלָיו, הניסיון לחנוק את הכישרון הייחודי של ציור המציאות האידאלית, בגלל התביעה המוסרית ליישם אותה בפועל – דומה לאדם שמחליט לנתק עץ משורשו, בגלל שהוא עוד לא הצמיח פירות. כך בכל חושיו וכישרונותיו של האדם: גם אם לא הצליח להשתמש בהם לטובה, יש למצוא דרך לפתור את הבעיה, אך לא לנסות להתנער מהם. הכישרון הוא כוח חיים. אפשרות להצמיח דברים טובים שאמנם עוד לא מומשה כראוי, אך היא יכולה וצריכה להתממש, יש לתת לה זמן ותנאים טובים והפירות עוד יבואו. כִּי אִם יֶחֱרַץ לְעֻמָּתָן בְּבִטָּחוֹן, יילחם ולא ישתוק,[36] יפעל כדי להגשים את התביעות המוסריות ולא יוותר על כישרונו בגללן, שכן מובטח לו שהוא לא ייפגע מכך, שֶׁמְּאוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה יַחֲזִירֶנּוּ תָּמִיד לְמוּטָב בַּצּוּרָה הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה. וכדרשת חז"ל על תוכחת הנביא: "וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ" (ירמיהו טז, יא) – "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב" (איכה רבה פתיחתא ב). גם אם כעת אינו יודע כיצד כוחות גופו ונפשו יעמדו בתביעות המוסריות שהוא חש בעקבות ציור האידאל, עצם העיסוק בתורה, ציור השאיפה בלבד – יקדם אותו עד שיגיע להישגים ממשיים.

וְיִרְאֶה לְהַרְבּוֹת רְכוּשׁוֹ הַשִּׂכְלִי וְהַצִּיּוּרִי בְּחֵרוּת הַנְּשָׁמָה הַיּוֹתֵר מְסֻגָּלָה לוֹ, וְאַל יִפְחַד לִבּוֹ. בניגוד למחשבה הבוסרית, שעליו למעט את עצמו, להחניק את דמיונו בגלל הקושי המעשי והנפשי והצער שנגרם לו בעקבותיו – עליו להרחיב את אופקיו בכל התחומים, לפתח את כישרונותיו באומץ, וכך יוכל למצוא דרך לממש את השאיפות הגדולות שצייר לעצמו. עושר של דעת וכישרון הוא תשתית רחבה כדי למצוא בה דרכים שונות להגשים את האידאל; אם קודם חשב שהדרך לצדקוּת היא מסוימת מאוד, יחידה ומוגבלת, אזי מתוך הרחבת האופקים והדמיון, מתגלה לאדם שיש דרכים רבות ואופנים שונים של צדקות. האדם צריך להיות מקורי ולא לחקות אחרים, גם את אנשי המעלה שהוא מכיר או מדמיין, אלא לסלול דרך ייחודית המתאימה לאופיו ונטיותיו וכך להיות צדיק בהתאם לאישיותו הייחודית. זוהי התשובה הרצונית, כאשר אדם אינו זונח את רצונו ודמיונו, אלא משתמש בהם כדי שתהיה לו השראה ומוטיבציה לפעול ולהתקדם.

"יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי שֶׁמֶן רֹאשׁ" (תהלים קמא, ה). שתי משמעויות ישנן למילה 'להלום': להתאים, וגם להכות. פטיש מתאים את המסמר לקיר על ידי מהלומות, דפיקות. משורר התהלים מבקש להתאים למדת הצדקות העליונה שהוא כוסף לה, ומבין שלשם כך נצרכת תוכחה וביקורת, מהלומה; על כן הוא מבקש שהמהלומות שיתאימו אותו למדת הצדקות, יהיו בחסד, בנעימות, והתוכחות יהיו בשמן נעים על ראשו, לא בייסורים, וכך יתעלה לצדקות הנכספת. אך "אַל יָנִי רֹאשִׁי" (שם), שלא תימנע עצם השאיפה העליונה, בגלל הקשיים שהיא גוררת בעקבותיה.

מבחינה מסוימת, הרב קוק כותב דברים אלה גם לעצמו. מפעליו אמנם היו רבים וחשובים ביותר, הוא זכה לעשות מעשים גדולים, להקים מוסדות נכבדים, ליצור, לסייע ולהושיע לרבים; אך עם כל זאת – ציורי המציאות האידאלית שאליה שאף, היו נשגבים הרבה יותר מהצלחותיו בפועל, לכן גם הוא חווה את תחושות המרירוּת של הפער בין החזון לבין המציאות המצויה לפניו.[37] ולמרות זאת לא שקע בתהומות הייאוש, והבין שעליו להמשיך לכסוף ולדמיין, יחד עם מאמץ תמידי ליישם בגבורה כמה שאפשר מן השאיפות הגדולות, בהתאם לאופיו הייחודי.