יג – אָרְחוֹת תְּשׁוּבָה רוּחָנִיּוֹת וּמַעֲשִׂיּוֹת, פסקה ט.

עיקרה של תשובה אינו השינוי החיצוני והמוחשי במציאות, אלא דווקא השינוי הפנימי, כאשר אדם מחליט שהוא כבר אינו רשע, שמעתה הוא צדיק ולא חוטא. לאחר ההחלטה הפנימית יש לחפש את האמצעים המעשיים המסייעים לתשובה, שלעתים הם זמינים יותר ולעתים פחות, אך אל להם לעכב את המהפכה הנפשית של התשובה. לכן אַל יִבָּהֵל אָדָם מִפְּנֵי הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה. מניעות לתשובה יכולות להיות מצדדים שונים – חולשה נפשית או פיזית, קושי חברתי או טכני. אך כל אלה לא צריכים למנוע את ההחלטה העקרונית לעשות תשובה, מפני שההחלטה היא עניין חשוב ונעלה בפני עצמו, שעומד גם ללא המימוש המעשי המעוכב בגלל אותן מניעות.

וַאֲפִלּוּ אִם הַתְּשׁוּבָה קָשָׁה לוֹ, מִפְּנֵי דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שבהם התשובה עלולה להיות מסובכת הרבה יותר, משום שעל גבי המניעות שיש בתשובה בתחום החטאים שבין אדם למקום, מתווספות לתשובה על חטאים שבין אדם לחברו מניעות אחרות – קושי טכני למצוא את האדם שניזק, קושי להשיב לו בדיוק את שווי הנזק וקושי לפצות אותו כך שיסלח על הפגיעה בו, וכל זאת צריך להיעשות מתוך התגברות על הבושה הגדולה שעלולה להיות בתהליך כזה. גילוי קלונו בפני האדם שבו פגע, בפני המשפחה או בפני הקהילה, עלול להיות קשה מדי. לאחר מכן יש לקוות שהאדם שנפגע באמת יסלח, תקווה שכלל אינה בטוחה ומיידית, שכן יש דברים שקשה מאוד לסלוח עליהם. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וּמִתּוֹךְ אֵיזוֹ רִפְיוֹנוּת אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְתַקֵּן אֶת הָעִנְיָנִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרָיו – למרות שמצד תנאי המציאות ניתן לתקן את הנזק, ואנשים אחרים היו מצליחים לאזור אומץ, לגייס את הסכום הדרוש ולפצות את החבר כדי לזכות בסליחתו. אך אצלו באופן אישי יש רפיון, חולשה שלא מאפשרת לו לעשות את התיקון המעשי הראוי. אין מדובר בהתעלמות מהצורך לשוב בתשובה, מדובר באדם שמודעותו לחטאיו גורמת לו צער, אך הוא לא חזק דיו כדי לתקן אותם, וכך ממשיך בשגרת חייו ואינו שב בתשובה כראוי. ואף על פי כן – אַל יַנִּיחַ בִּלְבָבוֹ שׁוּם חֲלִישׁוּת דַּעַת הַגּוֹרֶמֶת לְהַקְטִין יִקְרַת עֶרְכָּהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה. גם אם אינו מתקן את חטאיו כראוי, אל ימעיט בערך ההחלטה והרצון העקרוני לשוב בתשובה, שהרי אפילו רשע גמור שרק הרהר בתשובה, הרי הוא כצדיק גמור.[35] כאשר אדם מחליט לשוב בתשובה אישיותו בכללה משתנה לטובה, אף שעוד לא עשה דבר בפועל בגלל מניעות שונות – משום שמגמת הנפש השתנתה והוא כבר אדם אחר. קודם לא הטרידה אותו העובדה שחטא, וכעת הוא מתחרט על כך, מתגעגע למצב שקודם החטא. גם הכיסופים לתיקון מעשִי הם חלק ממהפכת התשובה ונחשבים לתשובה, אף שאינם מספיקים בפני עצמם כדי שהתשובה תהיה שלמה.

וְאֵין סָפֵק, שֶׁמִּתּוֹךְ הַהַשְׁלָמָה בְּכָל מַה שֶּׁאֵין לוֹ מְנִיעוֹת, ההשתדלות לעשות כל מה שבידו, לנהוג כראוי מעתה ואילך, לקיים מצוות שמפצות קצת על החטא לפחות מבחינה נפשית; כמו אדם שגזל סכום גדול ואינו יודע כיצד יוכל להחזירו, ומאז הוא משתדל להקפיד להתפרנס באופן הגון כראוי עד שיצליח להשיג את הסכום המבוקש על מנת להשיבו – מתוך כך בסופו של דבר יְזַכֵּהוּ הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ לְתַקֵּן בְּכִי טוֹב גַּם אֶת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲלֵיהֶם מְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְנַצְּחָן, מצד עצמו. יכול להיות שלפתע האדם שניזוק ממנו יזדקק מאוד לסיוע, ודווקא הוא יוכל לסייע לו, יתן לו בנדיבות או יתמוך בו באופן אחר, וכך יוכל להתוודות בפניו ולבקש את סליחתו, והניזוק כבר יראה אותו באור אחר, יכיר בכנותו ובשינוי הפנימי שעבר ויסלח לו מתוך הכרת תודה על הסיוע שהגיש לו עכשיו. יכולים להיות מצבים שונים ומשונים שאדם אינו יכול לתכנן בעצמו, ובהם יוכל לתקן את חטאיו, הן בתחום שבין אדם למקום והן בתחום שבין לחברו. לכן "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א), אולי החרב תישבר, אולי תפרוץ מהומה והוא יוכל להימלט ואולי המוציא להורג ייתקף חולשה ויימנע מלהורגו. וגם אם הוא באמת ייהרג – אולי מיתתו כפרתו, דווקא בה הוא יתקן את חטאו, ולכן עליו לשוב בתשובה לפחות בליבו עד כמה שהוא יכול. גם כאשר הסיכוי קלוש, אין להתייאש מלתקן את המצב ולשוב בתשובה.

הרב קוק לא כותב דברים אלה כייחול או תקווה מופשטת, אלא בביטחון מלא: אֵין סָפֵק, שאם אותו אדם יעשה את מירב ההשתדלות, ה' יתברך יסייע בעדו. מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה (ע"פ קידושין מ, א), גם אם האדם אינו יודע בעצמו כיצד. לכן אל לו לאדם לתת לאיזו מניעה מכל סוג שהוא לייאש אותו מן התשובה, גם אם היא נעשית רק ברצון שעדיין לא בא לידי ביטוי מעשי. העיקר הוא המפנה הנפשי.