יג – אָרְחוֹת תְּשׁוּבָה רוּחָנִיּוֹת וּמַעֲשִׂיּוֹת, פסקה ח

בניגוד לפסקה הקודמת, בה מתואר קושי בהשגת דבר ה' שמורגש לאדם כתוכן חיצוני לו, בפסקה זו הרב קוק מתאר קושי שמורגש לאדם מתוך פנימיותו: הַמּוּסָר הַפְּנִימִי צוֹעֵק הוּא בְּקִרְבּוֹ. החוטא מרגיש רע עם עצמו גם אם כלפי חוץ הכל נראה תקין ומסודר. הוא חי במסגרת רגילה ונוהג במנהגים מקובלים, אך הוא לא שלם עם חייו. הוא מביט סביבו ואין לו נחת, גם כשהוא מביט על עצמו הוא נסלד, מפני שהוא חלק מאותה מציאות שאינה טובה בעיניו, אינה מוסרית, עד שאינו יכול עוד לשאת את המצב והוא מרגיש שהוא מוכרח לשנות את חייו לטובה, וכמו צעקה מפלחת את המציאות הקשה שהוא שרוי בה: בֶּן אָדָם, שׁוּבָה מֵעֲווֹנוֹתֶיךָ. זוהי תופעה מסוימת של תשובה שאינה מתרחשת אצל כל אחד, ודאי לא במידה כזו, אך ניתן ללמוד ממנה גם לסוגים אחרים של תשובה.

לִפְעָמִים הַצְּעָקָה כָּל כָּךְ הוֹמָה הִיא עַד שֶׁהִיא מְעַרְבֶּבֶת אֶת כָּל הַהַרְמוֹנְיָה שֶׁל הַחַיִּים, כלומר – את ההתאמה הטבעית שיש בחיים הרגילים בין העיסוק המקצועי והמשפחה, השאיפות הרוחניות וההתנהגות. אדם מרגיש שכבר אין הרמוניה, שיש משהו פגום שהוא חייב לתקן, גם אם בעיני אחרים הכל נראה תקין. וְהָאָדָם מֻכְרָח לַעֲלוֹת בְּמַעֲלוֹת הָרוּחָנִיּוּת הַגְּבוֹהָה מֵעֶרְכּוֹ, כלומר – להתחיל לנהוג במנהגים משונים ולהחמיר הרבה מעבר למקובל, כדי לתת ביטוי למצוקתו, לצעקה שעולה מקרבו ולא נותנת לו מנוח, עַד כְּדֵי לְבַסֵּס אֶת סֵדֶר עוֹלָמוֹ הַפְּנִימִי, שיתאים לסדר עולמו החיצוני, למציאות חייו שבפועל.

אֲבָל כָּאן הַגְּבוּרָה מֻכְרָחָה לָבֹא לְעֶזְרָה, גְּבוּרָתוֹ הַפְּנִימִית שֶׁל הָאָדָם צְרִיכָה לַעֲמֹד לוֹ בְּעֵת כִּשְׁלוֹן הָרוּחַ הַיּוֹתֵר מָרוּר. התביעה הפנימית לשינוי גורמת לכישלון רוח, חוסר יציבות בתפיסת העולם, האדם לא בטוח מה עליו לשנות וכיצד. כמו מי שמנסה לצעוד בדרך חדשה, מאיימת, וברכיו כושלות. משום כך הוא נעשה בודד ומתמלא במרירוּת, מפני שרק הוא מרגיש בתביעה לשינוי. וככל שהתביעה הפנימית לשינוי יותר חזקה, תחושת הבדידות מתעצמת – רק הוא נתון במצוקת המאיסה בשגרת החיים, וחבריו כאילו נתונים בעולם אחר לחלוטין, שלווים ושלמים עם עצמם או נתונים בצרות משלהם, אך בכל אופן אינם יכולים להזדהות עם מצוקתו. בנוסף, כאשר הוא מאמץ לעצמו מנהגים חדשים ומתחיל לשנות את אורח חייו, הדבר לא תמיד מתקבל בעין יפה בסביבתו, אנשים רואים בכך יוהרה, מוכיחים אותו ומעירים על כל צעד ושעל, ומרירותו רק הולכת וגוברת.

משום כך הוא מוכרח להתאזר בגבורה, כלומר – לדעת את גבולותיו ואת גבולות המציאות. גיבור הוא הכובש את יצרו, וגם התביעה הנפשית לעלות במעלות רוחניות היא יצר שאינו טוב אם אינו מבוקר ומושכל, ועל כן גם אותו יש לכבוש. הכוונה אמנם אמיתית וטובה, אך המימוש המעשי של הכוונה צריך להיות מתוך מודעות עצמית וזהירות מצעדים קיצוניים לשני הצדדים – מצד אחד, לא לדכא את התביעה הנפשית, ומצד שני, לא לבטא אותה באופן לא נכון. חז"ל אומרים שהתורה ניתנה "מפי הגבורה" (שבת פח, ב), כלומר – הקולות והברקים שבמעמד הר סיני והרצון הגדול של ישראל בהצהרת "נעשה ונשמע" עברו צמצום וכיבוש בגבורה, כדי שלא להסתפק ברצון טוב וכוונות יפות, אלא לתרגם אותם למילים ברורות ומוגדרות שמראות דרך סלולה ומאוזנת כיצד להגיע אל הטוב הראוי.

מִפְּנֵי אֹמֶץ הַכֹּחַ שֶׁל הַתְּבִיעָה הַמּוּסָרִית, לִפְעָמִים מְבֻלְבָּל הוּא הָאָדָם. מצד אחד, מצפונו אינו שקט, שכן התביעה המוסרית שבנפשו חזקה; ומצד שני, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה, ב), והוא אֵינוֹ יָכוֹל לְהֵחָלֵץ מִמַּסְגְּרוֹתָיו, מִדּוֹת וּתְכוּנוֹת רָעוֹת, מַעֲשִׂים רָעִים, שאינו מצליח לשנות ולתקן, עוֹזְבֵי דֶּרֶךְ תּוֹרָה וּמוּסָר, מְעִיקִים עָלָיו. ניתן לראות זאת בעולמם של בעלי תשובה – פעמים רבות הם חיים במין התרוצצות מן הקצה אל הקצה, מתלבטים אם עליהם לעזוב הכל, להתנתק מהמשפחה והסביבה הישנה שלא תמיד מבינות ויכולות לתמוך ברצון להשתנות, או שמא לא להתנתק – כי אי אפשר להתנתק מהמשפחה ולהפסיק את כל הקשרים החברתיים. משום כך בעל תשובה לעיתים רוֹאֶה הוּא דַּרְכּוֹ סוּכָה בַּסִּירִים, מלאה בשיחים קוצניים, היכן שלא ידרוך – ייתקל בבעיות וקשיים, והרגשתו היא כאילו אֵין מוֹצָא לְתִקּוּן. חָבוּל הוּא בִּידֵי אֲחֵרִים, קשור בחבלים וכאילו ממושכן בידי אחרים,[33] ללא יכולת לפעול כפי שהיה רוצה באמת. אפשר גם להסביר את המונח חָבוּל, מלשון חבלה – הוא נחבל שוב ושוב בניסיונותיו לשוב בתשובה גמורה כפי שתובעת נפשו, ומרגיש שאֵין מָעֲמָד. כמו חייל בשדה קרב, שסביבו הכל מתפוצץ, סכנות אורבות לו בכל מקום והוא אינו יודע מה עלה בגורלם של חבריו – הוא מוכרח להתאזר בגבורה פנימית, להתרכז ולצמצם את כוחותיו לדברים החיוניים, להגדיר את המטרות הכי דחופות ולהתקדם בזהירות צעד אחר צעד. בתוך המבוכה והבלבול שבין הרצון להיטהר ולשוב בתשובה לבין המציאות בפועל, אדם צריך להירגע, לרכז את מחשבתו ולהחליט מה הם הדברים החשובים. הרצי"ה קוק אמר לי פעם פתגם ברוסית, בנוגע לעניין מסוים: "סע לאט – תגיע יותר רחוק". יש להתקדם בהדרגה מחושבת בהתאם ליכולת ולתנאי המציאות, כך ניתן לבנות בנפש בניינים גדולים ויציבים.

אֲבָל מִכָּל אֵלֶּה – אוֹר שֶֹׁמֶשׁ צְדָקָה יִזְרַח.[34] צדקה מלשון צדק – מי שנאזר בגבורה ומתאמץ כראוי, צודק ונכון שיזכה בסיוע אלוהי, כמעין שכר על גבורתו. דווקא בגלל ייסורי המבוכה האדם נעשה מחושל, הוא מעמיק ומבין יותר את העולם ואת עצמו, וכך יכול להוסיף אור וברכה במציאות. השמש מזוהה עם גבורה, וכפי שדרשו חז"ל: "עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שבת פח, ב). אלה שמסגרות המציאות והחברה כאילו מחרפות ומעליבות אותם בחוסר הצלחתם לממש את תביעות הנפש לתיקון ותשובה, ובכל זאת אינם מרפים אלא מתאמצים בגבורה בהתמדה למרות כל החושך והייסורים – יזכו לגבורת השמש שתאיר את חייהם ותרפא את החבלות שנחבלו במאבק להשתנות ולהיטיב את עצמם ואת המציאות.