יג – אָרְחוֹת תְּשׁוּבָה רוּחָנִיּוֹת וּמַעֲשִׂיּוֹת, פסקה ז

ישנו קשר עמוק בין מצבו המוסרי של האדם, מידותיו ומעשיו, לבין אופן התפיסה האינטלקטואלית שלו: עִקַּר כְּבֵדוּת הַהַשָּׂגָה הוּא בָּא מִמַּה שֶּׁהָרָצוֹן אֶל הַטּוֹב וְאֶל הַשְּׁלֵמוּת נֶחֱלָשׁ עַל יְדֵי פְּגָמֵי הַמִּדּוֹת וְהָעֲווֹנוֹת. על מנת שאדם יוכל להבין כראוי את דבר ה', עליו להיות פתוח לו – להתאים את רצונו לטוב. ואילו פגמים במידות ובמעשים פוגמים את הרצון וכך מסתירים את נוכחות הא־ל בעולם וממילא גם את דברו. החטאים יוצרים מכשול ביכולת הרוחנית של האדם להבין את הצדק האלוהי, השגחתו ורצונו (עי' פרק י, ז-ח).

כל אדם נוטה להצדיק את עצמו. גם אם חטא, האדם רוצה להיות שלם בתוכו, ומשום כך בכל פעם שמבקרים את התנהגותו או שהוא מרגיש בעצמו שנהג שלא כראוי, באופן אינסטינקטיבי מתחיל לפעול בנפשו מנגנון של תירוצים ושל הכלה עצמית. מול זה עומדת התביעה המוסרית והמעשית של התורה. והדברים מתנגשים – לכאורה אם האדם היה בסדר, אזי דבר ה' אינו צודק, ואם דבר ה' צודק, הרי שהאדם לא צודק ועליו לשנות את עצמו. וזה לא קל. התורה פונה אל האדם במישרין, וכדי להבין אותה הוא צריך נכונות להשתנות מתוך ענווה, כדי לעמוד ברף המוסרי שהתורה מציבה. אם לא, האדם עסוק בלהגן על עצמו ולהתווכח, וממילא אינו יכול להבין את מה שהתורה אומרת. ישנו כלל בהלכות כשרות: "איידי דטריד למפלט לא בלע" (ע"פ חולין ח, ב) – דבר שטרוד בפליטת הטעם שנבלע בו, אינו בולע באותו זמן טעמים אחרים; כך האדם שלא שב בתשובה וניגש ללמוד תורה – מכיוון שהוא עסוק בתירוצים והסברים מדוע הוא בכל זאת בסדר, אינו יכול לקלוט את דברי התורה.

לצורך התשובה הנחוצה כדי להבין את דבר ה', הרב קוק מזכיר עצה שבעבר הייתה רווחת בישראל: וּבֶאֱמֶת הָיָה רָאוּי גַּם לְהִתְעַנּוֹת כְּדֵי לְהַתִּישׁ אֶת כֹּחַ הָרַע שֶׁבַּחֹמֶר, הַמּוֹנֵע אֶת הָרָצוֹן מִלַּעֲלוֹת בְּמַעֲלוֹתָיו. בנוסף לחלקי התשובה הרגילים של עזיבת החטא, וידוי וחרטה, כאשר מתענים יש בכך כפרת עוונות.[31] כאשר נחלש כוח הגוף על ידי התענית, הנפש משתחררת קצת והאדם מרגיש פחות בחומריות שבו, ויכול להכיר בפחיתות מעשיו ומידותיו ולהתחרט עליהם. בספרי הלכה שחיברו חכמים קדמונים, מתוארים סוגים שונים של תעניות, לאו דווקא מאכילה – יש גם תענית דיבור או גלות, משום שפעמים רבות החברה היא הגורמת לאדם שיחטא. אֲבָל צָרִיךְ לִשְׁקֹל גַּם כֵּן אֶת הַכֹּחַ הָרוּחָנִי וְהַגּוּפָנִי אִם הוּא מַסְכִּים לָזֶה. לא לכל אדם מתאים להתענות, ולכן יש לבדוק שני גורמים לפני שמחליטים להתענות: הַכֹּחַ הָרוּחָנִי, האם התענית תגרום לאדם באמת להשתחרר מן החומריות ולתקן יותר את מעשיו, או שמא להפך, התענית תבלבל אותו ותסיט את דעתו מענייני התשובה; ובנוסף, הכוח הַגּוּפָנִי, בריאות הגוף. אדם שמרבה להתענות ואינו חזק דיו, עלול לחלות בשל כך. תזונה שאינה מספקת עלולה לגרום לאנמיה ולתפקוד לא תקין של הגוף, ובכך במקום לתקן את חטאיו האדם מחמיר את מצבו. לכן כתבו רבים בדורות האחרונים שתעניות אינן דרך מומלצת בעבודת ה', משום שהדורות יותר חלושים, ומורי החסידות אמרו שבדורות אלו דווקא עבודת ה' בשמחה היא עיקר גדול בתהליך התשובה.[32] הרב קוק אינו שולל את התענית כחלק מתהליך התשובה, אלא רואה בה אמצעי בלבד שיש לבדוק אותו היטב, משום שהוא עלול גם להזיק. בנו, הרצי"ה קוק, היה מתענה לעיתים קרובות, ואף בימים רגילים היה ממעט באכילה, אך הוא היה אדם חזק יחסית.

וּבְכָל אֹפֶן, בין אם נוקטים בתענית כאמצעי בתהליך התשובה ובין אם לא: אֵין לְהִתְיָאֵשׁ מֵעֲלִיַּת הָרָצוֹן, גם כשנמצאים במצב של כבדות ההשגה והתשובה קשה ומסובכת, צריך לדעת שאין שום דבר שיכול לעכב לגמרי את עליית הרצון, ועצם ההשתדלות הכֵּנה לשוב בתשובה היא גם תיקון גדול. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁנִּשְׁאָרִים כַּמָּה פְּגָמִים שֶׁלֹּא נִתְקְנוּ – בְּין בַּמִדּוֹת, בֵּין בְּמַעֲשִׂים, שהאדם לא מצליח לתקן מסיבות שונות. אין בתשובה התניה גמורה שעד שהאדם לא תיקן את כל פגמיו אין לו שום עלייה, משום שלעיתים עצם המאמץ לעלות במעלות הרצון וההשגה מתקן את הפגמים ממילא. לא תמיד הניסיון לתקן את הפגם עצמו מצליח, אלא התיקון הוא כללי, אדם משתנה לטובה בתחומים אחרים, וממילא מה שהיה פגום, כבר חדל להיות כך. לכן בכל עת צָרִיךְ לְצַפּוֹת לְחֶסֶד ד', משום שכאשר אדם "בא ליטהר, מסייעים אותו" (שבת קד, א). הקב"ה רוצה שהאדם יתאמץ והוא יעזור לו בחֶסֶד ובלי הגבלות והתניות שונות, כל עוד יש השתדלות מספקת מצדו. ועל ידי כך יזכה בתְשׁוּעָה עֶלְיוֹנָה – לא תשועה מן המצב המסוים בשלב זה, שאינו יודע כיצד לתקן חטא מסוים, אלא תשועה כללית של סיוע שיגרום בדרך עקיפה לתיקון הפגמים.

כִּי "טוֹב וְיָשָׁר ד'" וְ"יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" (ע"פ תהלים כה, ח). אם החוטא מתאמץ באמת והולך בדרך התיקון זה כבר דבר גדול, גם אם הוא נכשל בדרכו אך ממשיך לצעוד למרות הקשיים. הטוב והיושר הם יסודות המציאות, "עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט), ולכן אם האדם סוטה מן היושר הטבעי לו, ומתאמץ לשוב ולהתיישר – אל היושר הזה מצטרפת השפעה אלוהית של טוב, שמושיעה אותו ומורה לו את דרכו באפלת מאמציו להתגבר על החטאים והמידות שלא הצליח לתקן.