יג – אָרְחוֹת תְּשׁוּבָה רוּחָנִיּוֹת וּמַעֲשִׂיּוֹת, פסקה ו

הרב קוק מתאר בפסקה זו מצב נפשי נפוץ, שאופייני לבעלי תשובה. לא קל לאדם להפנות את תשומת לבו לעצמו ולערוך ביקורת עצמית, לנסות ולהבין את משמעות מעשיו ושורשיהם. אך כאשר למרות הקושי הוא מצליח לעשות זאת, הוא מרגיש טהרה פנימית, עם כל הצער על הפגמים והחולשות שהוא מצא בעצמו. עצם המפנה, העצירה וההכרה בחטאים, יוצרים באדם תחושה של התעלות פנימית, ואפילו לפעמים איזו מין התנשאות – אם כל האנשים חיים מכוח האינרציה כבהמות, והוא בניגוד אליהם שם לב לפגמיו וכשליו, יש בו מעלה מיוחדת. תחושת העוצמה הנפשית בתוכו גורמת לו לחשוב שהוא יכול לעשות מהפך קיצוני בכל אורחות חייו הקודמים, והוא רוֹצֶה, שֶׁכָּל חוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַפְּנִימִיִּים יִתְקַדְּשׁוּ בְּבַת אַחַת לְפִי אוֹתָהּ הָעֲלִיָּה הָרוּחָנִית שֶׁבְּהַכָּרָתוֹ כְּשֶׁהִיא מִתְעַלָּה, וְכֵן, שֶׁכָּל הַפְּגָמִים הַמַּעֲשִׂיִּים יִתְיַשְּׁרוּ מִיָּד וְיִשְׁתַּלְּמוּ בְּתִקּוּן מֻחְלָט. אך גם אם מחשבה זו באה מתוך ענווה ורצון גדול בתיקון כל חטאיו – זו עדיין מחשבה מוטעית. אף שמבחינת הרצון וההכרה הוא במקום אחר לגמרי, נפשו היא עדיין אותה נפש, תכונותיו ומידותיו הפחותות נותרו כפי שהיו קודם התעוררות הרצון. וכמו אדם שגדל באי בודד מלא חיות טורפות וסכנות ואינו מכיר מציאות אחרת, עד שיום אחד הוא שומע שקיים מקום רחוק, בו אין חיות טורפות, ואפשר לחיות בתוכו בנחת ובשלווה ללא חשש קבוע מסַכָּנה; הוא עוצם את עיניו בחזקה, מדמיין שהוא נוסק לשמיים, טס מעבר לים ונוחת באותו מקום מופלא –

אך למרבה האכזבה, כאשר הוא פוקח את עיניו הוא מגלה שמיקומו לא השתנה והוא עודנו עומד באותו אי נידח. מתוך גילוי הפער הגדול שבין המצב הרוחני הרצוי לו לבין המצב הרוחני שהוא מצוי בו כעת, הוא לֹא יִמְצָא לְנַפְשׁוֹ שׁוּב מַעֲמָד וְלֹא יוּכַל לְחַזֵּק אֶת רְצוֹנוֹ לִצְעֹד עַל דֶּרֶךְ הַשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּית. חוסר היכולת לשנות לגמרי את החיים, מיד ובאופן מהפכני כפי שהיה רוצה, מטלטל אותו ועלול להביאו לכדי ייאוש מר וכך למנוע ממנו כל ניסיון לשוב בתשובה כראוי.

משום כך יש לדעת כי הָעִקָּר שֶׁהַכֹּל בּוֹ הִיא עֲלִיַּת הַהַכָּרָה. העלייה הרוחנית של הרצון שהייתה לו לא תחליף את הכרתו, את המודעות העצמית שלו לחולשותיו וחוזקותיו, אלא להיפך – דווקא בעקבות העלייה הרוחנית עליו לפתח את הכרתו ולנהל את חייו בעיקר על פיה, לא מתוך אינסטינקטים ודחפים כפי שהיה קודם העלייה הרוחנית. ואחרי חשבון נפש ומודעות עצמית, נצרכת הַגְבָּרַת אוֹר הַתּוֹרָה, תוספת של לימוד, לא רק במובן הכמותי, אלא גם באיכות רבה יותר כך שיאיר את חייו במשמעות. על ידי לימוד תורה עמוק ניתן למצוא דרך הגיונית לצעוד בה, כזו שלא תוביל לייאוש בגלל הקושי ליישם אותה. וממילא הַתְּשׁוּבָה הַמַּעֲשִׂית תִּהְיֶה סְמוּכָה לָהּ, הן במשמעות של סמיכות בזמן, שמיד לאחר ההכרה מה הוא ומה התורה מדריכה אותו להיות, הוא יוכל לשוב בתשובה בפועל; והן במשמעות של בסיס להיסמך עליו – ההכרה ואור התורה מעניקות לנפש מעמד שעל גביו היא יכולה לקיים חיים של התעלוּת בפועל, שאינה רק רצון עז המנותק מן המציאות.

מתוך מודעות עצמית ואורה של תורה, אדם מבין שגם תשובתו צריכה להיות מתוך חכמה רבה ובאופן הגיוני ומפורט, הדרגתי ולא מהפכני, כפי שהיה רוצה ללא הכרה ואור תורה. לכן הוא מבין שעליו לשוב בתשובה בַּתְּחִלָּה בִּדְבָרִים שֶׁלְּהַבָּא, מעתה ואילך לנהוג כראוי, לסור מרע ולהרבות בטוב, כדברי חז"ל: "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר?!" (שבת לא, ב). חטאים שנעשו בעבר אינם הצדקה להמשיך לחטוא. החשבון הקודם לא נמחק כמובן, אך אין לתת לו להכביד על הנפש עד כדי כך שלא יאפשר לעשות גם בעתיד את הדבר נכון. וְאַחַר כָּךְ בִּדְבָרִים שֶׁבֶּעָבָר הַנּוֹחַ לְהִתָּקֵן, כדי להקל את המשא הכבד ולוּ במשהו, שגם לזה יש ערך עצום. אין לחשוב שמכיוון שכעת נדמה שיש דברים שאי אפשר לתקן, אין צורך לתקן גם את מה שאפשר. התיקון הקטן נותן מוטיבציה להמשך התשובה ולתיקונים אחרים גדולים יותר. וְאַחַר כָּךְ יִתְרַחֵב הַחוּג גַּם בִּדְבָרִים שֶׁתִּקּוּנָם כָּבֵד, וככל שהאדם יותר ייתפס בעיני עצמו ובעיני הציבור כבעל תשובה, כך תהיה לו יותר אפשרות לבקש סליחה, האמון בו יגבר, ויגבר הסיכוי שאנשים שנפגעו ממנו יסלחו ויסייעו לו לתקן את חטאיו. וְכֹה יֵלֵךְ הָלוֹךְ וְעָלֹה עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לְתַקֵּן אֶת הַכֹּל. את הזכות לתקן את הכל ניתן להשיג על ידי זיכוך הנפש, כאשר אדם הולך ונעשה זכאי יותר ויותר בתיקון של עוד חטא ועוד מידה רעה, הוא מזדכך עד שנהיה זך מספיק כדי לתקן גם חטאים גדולים. אז ממילא הוא כבר זכאי לתקן את הכל.

אֲבָל גם אם התיקון יהיה קשה, והזכות לתקן הכל תֵראה רחוקה ובלתי אפשרית, אַל יָזוּז מִשּׁוּם דָּבָר מִצְּעִידָתוֹ הָרוּחָנִית, מעצם ההתעלות, אל ינוח ויחדל מלשאוף לנסות להתעלות. אין לזנוח את אותה הָעֲלִיָּה הָרוּחָנִית שגרמה לו לרצות בתשובה, אך צריך לתרגם אותה מן הבחינה רוחנית לבחינה מעשית המתאימה למציאות, צעד אחר צעד במה שניתן לו לתקן, עַל פִּי אוֹתָהּ הַמַּדְרֵגָה הַפְּנִימִית שֶׁנִּשְׁמָתוֹ בְּקִרְבּוֹ תּוֹבַעַת אוֹתוֹ. תביעת הנשמה בתחילה היא רק לתקן את הפגמים, אך המדרגה הפנימית שאותה תובעת הנשמה היא האידאל העליון של האדם – שיהיה תמיד יותר ויותר נעלה ומיטיב, יותר צדיק, גם אם מצד שורת הדין הוא בסדר.[30] החיים הם דרך ארוכה של התעלות תוך ניסוי וטעייה, והאדם צריך לדבוק בה ולא לוותר ולהרפות גם אם נדמה שתיקון מלא לחטאיו הוא למעלה מיכולתו.

רבי עקיבא החליט לשוב בתשובה כאשר היה בגיל מבוגר ועם־הארץ גמור, בעקבות יוזמתה ותמיכתה של רחל אשתו. המחזה המפליא של טפטוף המים התמידי והשקט, שחורץ את האבנים הקשות, הביא אותו לתובנה שגם לליבו יוכלו לחדור דברי התורה – לא במהפכה חד־פעמית, אלא בדרך של התעלות איטית, תדירית ולאורך זמן. כך, אחרי שנים רבות של תשובה ולימוד תורה בשקידה מתוך ענווה, התעלה רבי עקיבא להיות הגדול שבחכמי ישראל, המעמיק, הידען והמנהיג הדגול לדורו ולדורות (אבות דר"נ נוסח א, ו). זהו המופת האולטימטיבי של תשובה, דרך של התמדה ובחירה קבועה בטוב כל פעם מחדש. משום כך לא רק חוטא גדול או עם־הארץ צריך להיות בעל תשובה – אלא כל אדם. תמיד אפשר וצריך להתפתח ולהתעלות, מכל מצב שהוא.