יג – אָרְחוֹת תְּשׁוּבָה רוּחָנִיּוֹת וּמַעֲשִׂיּוֹת, פסקה ה*.

בתולדות לימוד התורה בישראל קיימת תופעה ייחודית, אופיינית לעם ישראל: ישנו עיון אינטנסיבי ומעמיק, לאורך שנים, בכללים ובפרטים ובפרטי הפרטים של ההלכה בכלל, ובתחום הממונות בייחוד. בפסקה זו הרב קוק מתאר את המקור הנפשי של התופעה – התשוקה העזה שאנו מוצאים בעם ישראל למציאות אידאלית שבה יש צדק מוחלט, טוב שלם ללא כל אפליה וקיפוח. כבר בימי קדם, קרא אברהם אבי האומה בשם שאיפת הצדק – "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית יח, כה), וכך לאורך כל הדורות התאפיינו גדולי האומה בבקשת האמת והצדק. על כן ניתן להבין מדוע דווקא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה מֵאַהֲבָה יוצרת נטייה לעיסוק בהלכות שבין אדם לחברו – הלכות אלו הן ביטוי לשאיפת המציאות האידאלית שאליה שוקקת הנשמה, מציאות בה היחסים שבין אדם לחברו הם של כבוד ואהבה. משום כך יש בה רצון אמיתי לברר את הצדק, שהאמת תהיה ברורה וגלויה ובני אדם יסייעו ויחזקו זה את זה, וכמובן לא יזיקו זה לזה. כך גם בתשובה מאהבה שבתחום המצוות שבין אדם למקום – הרצון הוא שהכל יבוא לידי ביטוי נכון והכל ימצא את המקום הראוי לו, מתוך אהבה לכלל המציאות והבריות שבה, ולא שיימחקו חלקים בעולם או בנפש.

כְּשֶׁחֵפֶץ אֶל הַצֶּדֶק הַמֻּחְלָט הַתֵּאוֹרִי בְּצוּרָתוֹ הָאֲצִילִית מִתְגַּבֵּר הַרְבֵּה בְּנִשְׁמַת הָאָדָם, הוא בשלב מסוים גם מופיע במציאות המוחשית. כאשר מתגבר רצונו של אדם בצדק אידאלי, כעקרון כללי שעל פיו יש לבסס את החברה כולה, על פי ההכרה מהו האדם, מהו רכושו, מה משמעות הזיקה שביניהם ועד כמה היא חזקה ומוחלטת – הוא לא יכול להשאיר אותו כרצון מופשט ללא ביטוי מעשי. ישנה גם התעוררות לצדק שנובעת מתוך אירוע מסוים שנתקלים בו, כאשר רואים מציאות של עושק או עוול, והדבר צורם ומפריע, לא מאפשר להמשיך בשגרה כרגיל. אז קוראים לצדק ונאבקים בגורם הפוגעני. גם זה יפה וחשוב, וכמובן עדיף מתחושת אדישות כלפי מקרים כאלה, אך כאן מדובר על רצון לצדק שנובע מתוך תשובה מאהבה: עַל יְדֵי טֹהַר נַפְשׁוֹ בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה מֵאַהֲבָה. מתוך התעלות מוסרית, הכרתית ונפשית, שבאה לידי ביטוי גם במידות ובמעשים. זהו מניע ללימוד תורה לשמה – מתוך רצון שהעולם יהיה יותר צודק, מיטיב ומואר (עי' אורות התורה ב, א; ו, ד). כאשר מתגבר כזה רצון, פּוֹרֶצֶת הִיא הַתְּשׁוּקָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת וּבוֹקַעַת אֶת כָּל הָאֲוִירִים הָרוּחָנִים. כפי שהאטמוספירה בנויה משכבות של גזים שרק באחת מהן ניתן להתקיים, כך גם בחברה יש נימוסים ומוסכמות, היררכיה מסוימת ומעמדות, שנדמה בתחילה שרק הם הסדר הראוי והתקין – "האוויר הרוחני" שאותו ניתן לנשום, עד אשר שאיפת הצדק בוקעת את כולם על מנת לשנות ולתקן את המציאות. אותה תשוקה עליונה לצדק דוֹחֶקֶת אֶת עַצְמָהּ עַד לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְדוֹרֶשֶׁת בְּחָזְקָה אֶת תַּפְקִידָהּ לְהָרִיץ בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט. מי שרוצה להביא למשפט ותיקון ממשי במציאות, לעיתים נדחק ותובע את הצדק באופן אגרסיבי. מכיוון ששאיפת הצדק פורצת את החוקים הקיימים, אם היא אינה נובעת מתוך טוהר וזוך נפש, ונעדרת תשובה מאהבה – היא עלולה לגרום לתופעות שליליות ביותר. בעידן החדש פעלו תנועות אידאולוגיות שונות ששאפו לצדק מוחלט. באופן עקרוני זהו רצון יפה וטוב, אך מכיוון שהדבר לא נבע מתוך זוך נפש ותשובה מאהבה, ברוב המקרים הרצון הגדול גרם לעוולות נוראיות. פריצת חוקי החברה הקיימים עלולה להזיק מאוד, על כן כה חיוניים טוהר הנפש, מידות ומעשים טובים, על מנת שאותה תשוקה תבוא לידי ביטוי באופן הנאות והמיטיב. כך מתגשמת ויורדת השאיפה מן הרעיון העליון והאידאלי של הצדק, הַצֶּדֶק הַמֻּחְלָט הַתֵּאוֹרִי – צדק עליון, שהוא אחד הכינויים של ספירת 'בינה'[29] – מן הספירות העליונות, דרך מִדּוֹת טוֹבוֹת וטהרה מוסרית – ספירת 'יסוד', הקודמת לספירה התחתונה (עי' ספר 'שערי אורה', ב), עַד לְמַטָּה לָאָרֶץ, לספירת 'מלכות' התחתונה, המכוּנה 'ארץ' (שם, א) – למציאות הממשית, כדי להשליט בה משפט, מימוש מעשי של השאיפה האידאלית לצדק מוחלט.

וּמִזֶּה נוֹלֶדֶת חִבָּה חֲמִימָה מְאֹד לְעִיּוּן וּלְשִׁנּוּן שֶׁל עִמְקֵי הַהֲלָכוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. עיסוק אינטלקטואלי מעמיק נתפס, על פי רוב, כדבר שנעשה באופן קריר ומרוחק, ללא עירוב תחושותיו ושאיפותיו של הלומד. אך לימוד כפי שמתואר כאן בדברי הרב קוק, הנעשה מתוך השאיפה למימוש רעיונות נשגבים של צדק במציאות, הוא מלא חום והתלהבות. וכפי שניתן לראות בבתי המדרש, שלמדנים רבים לומדים בנעימה מיוחדת ומשתמשים בתנועות ידיים, מחוות וקריאות במהלך הלימוד (ועי' עירובין נד, א; מגילה לב, א) – מתוך אותו חיבור נפשי ורגשי לעיסוק האינטלקטואלי. וְהַמִּקְצוֹעַ הַיּוֹתֵר גָּדוֹל שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא דִּינֵי מָמוֹנוֹת, הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵב, מִתְחַדֵּד וּמִתְלַבֵּן, וכך משפיע על כל ההתנהלות המוסרית של האדם בעולם – וְעִמּוֹ כָּל הַמִּקְצוֹעוֹת שֶׁל הַהֲלָכוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת, שגם הן עניין של צדק ומוסר, להיות הגון וישר בפני המקור האלוהי כמו בפני האדם, כדברי חז"ל: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל" (ברכות לה, ב).

וְכֵיוָן שֶׁהַצּוּרָה הָרוּחָנִית שֶׁל הַצֶּדֶק הָאֱלוֹהִי מִתְגַּלֶּמֶת בְּחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה, באה לידי ביטוי ממשי במציאות, ולא נותרת רק כאידאל מרוחק שאומרים עליו דרשות יפות וכוספים אליו בשירים וחלומות, הֲרֵי הִיא מוֹסִיפָה עֹז, וְהַנְּשָׁמָה מִתְחַזֶּקֶת עוֹד יוֹתֵר. כאשר המציאות הממשית נעשית מתוקנת יותר בתחום החברתי ובתחום שבין אדם למקום, גם השאיפה האידאלית נעשית חזקה יותר והנשמה דורשת יותר צדק, לא מסתפקת בקיים, כי אין סוף לתיקון ולשכלול שיש לעשות בעולם. בדומה לכך, אם לצייר או מלחין יש רעיון ליצירה חדשה, כל עוד הוא לא מימש אותו בפועל, היצירה נותרת מופשטת ומעורפלת; ולאחר שיגלה אותה במציאות, ילחין או יצייר, היופי שיתגלה יהיה מרנין ומרחיב את הדעת, ויגרום ליוצר עצמו ולמי שיראה את היצירה לתוספת שאר־רוח ורצון ליצור ולייפות עוד את העולם. וְהַהֶאָרָה הָרוּחָנִית שֶׁלָּהּ מִתְבָּרֶרֶת עוֹד בְּמַעֲלָה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה. הארת הנשמה בעולם, בחיי החברה והיחיד, מתגלה יותר, והאדם מבין ומרגיש יותר בביטחון שהעולם מתקרב לאידאל הנשגב, שהוא זוכה בקרבת ה'. ככל שיש פחות עוולות ושחיתות במציאות, היא יותר מוארת, יש יותר השראת שכינה בעולם. בדתות שונות קיימת מֵעֵין הנחיה קבועה לאנשי הרוח לפרוש מן החברה, להתנזר מחיי המעשה ולהתבודד בהרים. זו קריאת תיגר מסוימת על החברה המושחתת, מלאת היצרים הרעים, הניצול והעושק. ואילו בישראל המגמה היא שהחברה בכללותה תהיה צודקת ומוסרית, כדברי ה' על אברהם אבינו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). להגשים על ידי דיני המשפט את אידאל הצדק במציאות, מתוך מדות טובות ותשובה מאהבה, וכך להאיר ולתקן את העולם כולו.