יג – אָרְחוֹת תְּשׁוּבָה רוּחָנִיּוֹת וּמַעֲשִׂיּוֹת, פסקה ה.

תשובה על עבירות שבין אדם לחברו מורכבת משני חלקים: צריך גם לשוב לפני האלוהים בעבודה נפשית פנימית, וגם לְרָצות בפועל את האדם שבו פגעו, לפצות אותו ולבקש מחילה. פיוס החבר הוא כמובן קשה יותר, אלוהים חוקר כליות ולב ומכיר את חולשותיו של האדם, הוא אינו נפגע ותמיד רוצה בתשובת האדם, ואילו אדם שנפגע ונעלב – לא תמיד מוחל בלב שלם. כל עוד לא מבררים כראוי את גדרי היחסים הנכונים שבין אדם לחברו, נותרת תחושה עמומה של חוסר הגינות, וממילא גם ריחוק מהקודש. לכן מאוד חשוב לדעת את הגדרים המדויקים של דינים אלו, כדי שיהיה ביטחון שלא עוברים את הגבול ולא פוגעים, ואם כן – כיצד יש לפצות וכמה בדיוק. כל זה צריך להיות בנוסף לבירור משמעות הקיום וערכם האלוהי של החיים, בירור המביא את האדם להכרה באחריות ובזהירות הנצרכות לו ביחס לעולם בכלל ולבני האדם בפרט, שלא לפגוע או שלא להמעיט בפיצוי הראוי אם אכן פגעו.

דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה הַיּוֹתֵר מְקוֹרִית וְטוֹבָה, יותר קרובה למקור האלוהי, יותר עצמית, היא הַנּוֹבַעַת מֵאוֹר הַתּוֹרָה בָּעוֹלָם. יש תורה שאינה מאירה את העולם אלא נותרת במסגרת האינטלקט, רכישת ידע בבית המדרש במנותק מחיי החולין וכל שאר תחומי החיים. כאשר מסתפקים בלימוד כזה, גם התשובה נובעת רק מתוך תחושות אשם ומצפון, שהן אמנם חשובות, אך עמומות ולא ברורות ומוארות באור התורה. לא כן תשובה הנובעת מהארת התורה את העולם בכללו, החומרי, החברתי והממוני, כמו הַשִּׁנּוּן בְּחֵלֶק דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְכָל הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַכְּלוּלִים אֶצְלֵנוּ בְּלִמּוּד "חֹשֶׁן מִשְׁפָּט", בְּכָל הַבְּקִיאוּת הַגִּרְסָאִית הַיּוֹתֵר בְּהִירָה, וְכָל הַחֲרִיפוּת הַיְשָׁרָה וְהָרְחָבָה הַיּוֹתֵר אֶפְשָׁרִית. כך ניתן לדעת את כל החילוקים והאפשרויות השונות שמשנות את הדין, כל אדם כפי כשרונו. כיצד להימנע מהיזק לזולת ובאיזה מקרה ומתי צריך לשלם פיצוי ממוני, ואם כן, איזה סוג של פיצוי ממוני – תשלומי 'נזק', 'שֶבֶת', 'בושת', 'צער' או 'ריפוי'. התורה מקדישה מקום רב לעיסוק בנושא היחסים המשפטיים שבין אדם לחבירו, והנביאים חזרו שוב ושוב על חשיבות ומרכזיות המשפט והצדק: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א, כז); "דִּין לֹא דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ" (ירמיהו ה, כח). וכמובן חז"ל מאריכים לעסוק בכך, הן בתחום ההלכתי והן בתחום הרעיוני: "סאה מלאה עונות, מי מקטרג בראש כולם – זה גזל" (קהלת רבה א, יג).

תשובה זו של לימוד דיני ממונות, הִיא מְתַקֶּנֶת אֶת כָּל מִכְשׁוֹלֵי הַלֵּב שֶׁבַּחַיִּים. הלב חומד וכך מניח מכשולים ופיתויים בפני האדם, ועל ידי הגברת הצד השכלי והטיית הלב לצדק הנשקף מן ההלכות שבין אדם לחברו, אדם מצליח שלא להיכשל, ואם בכל זאת נכשל – לתקן את חטאיו כראוי. וּמַעֲמִידָה אֶת הַצֶּדֶק הָאֱלוֹהִי עַל בְּסִיסוֹ הַנֶּאֱמָן. בסיס הופעת הצדק האלוהי בעולם הוא האמינות, הנאמנות לצדק שבין אדם לחברו, שיכולה להתקיים כאשר לומדים את גדרי ההלכות והדינים שבין אדם לחברו. וְנוֹטֶלֶת אֶת מַחַץ הַסָּפֵק וְהַנְּבוּכָה מִתּוֹךְ הַנְּשָׁמָה. הנשמה מייצגת את הפוטנציאל של האדם והעולם, ומכיוון שהעולם עוד איננו אידאלי, ועדיין יש בו עוולות של גזל ועושק – עלול להיות ספק בנשמה אם הוא באמת יהיה מתוקן בעתיד. זהו ספק מכאיב: הניגוד החריף בין השאיפה הנשמתית למציאות אידאלית לבין המציאות שיש בפועל, הוא כמו מַחַץ, פציעה שנוצרת ממכה חזקה וכואבת. וכשאדם שב בתשובה הנובעת מלימוד דיני המשפט, הוא מסיר מנשמתו את הספק והניגוד המכאיב, עַל יְדֵי מַה שֶּׁמְּאִירָה הִיא בְּאוֹרָהּ הַבָּהִיר אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים. באמצעות לימוד תחום המשפט והממונות ניתן לדעת יותר כיצד להסדיר את היחסים שבין אדם לחברו, להגביר את הצדק בעולם. המעשה הוא אמנם הכי גשמי ומוחשי, ולכן הכי רחוק מן הנשמה; אך על ידי כינון הצדק בעולם הממשי, המעשה מואר באידאליות של הנשמה ומתחבר אליה.

אָמְנָם צָרִיךְ תָּמִיד לְהַכְשִׁיר אֶת הַלֵּב וְאֶת הַמֹּחַ עַל יְדֵי יֶתֶר חֶלְקֵי הַתּוֹרָה, וּבְיִחוּד עַל יְדֵי הַשְׁפָּעָה מוּסָרִית וְעִיּוּנִית חֲזָקָה וּרְחָבָה. פגיעה בזולת איננה רק עניין טכני או ממוני. גם אם אדם הזיק בשוגג, קדם לכך קלקול עמוק בנפשו, עיוות מסוים בתפיסת המציאות. לכן גם רוצח בשוגג נענש בגלות. רשלנות שהביאה להריגה נובעת מקלות דעת בלתי נסבלת. וגם אם אדם לא רצח ממש אלא רק הזיק, עליו לברר מה גרם לו שתצא תקלה מתחת ידו לממון חברו, ולשם כך לעיין בְּטַל הָאוֹר שֶׁל הַהֶגְיוֹנוֹת הַפְּנִימִיִּים שֶׁבַּהַכָּרוֹת הָאֱלוֹהִיּוֹת הָאֲצִילִיּוֹת. במשמעויות הרוחניות של המציאות, שמצויות בחלק האגדה שבתורה, במדרש ובסוד. כאשר אדם מכיר יותר בערך האלוהי של הבריאה, הוא מקפיד יותר על מעשיו ולוקח אחריות שלא להזיק ולפגוע גם בטעות. חז"ל הזהירו: "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה" (סנהדרין נח, ב), וכאשר מעמיקים בכך נזהרים יותר שלא לפגוע בזולת. הכרה זו אינה מצויה בהלכות המפורטות שבחלק "חושן משפט" ולכן אין להסתפק בלימודן בלבד. ככל שאדם יותר יעמיק בחלק הרוחני שבתורה, יותר יכיר בערכה של הבריאה ויצוריה השונים, וכך תִּהְיֶה הַנְּשָׁמָה מֻכְשֶׁרֶת לְהִתְדַּבֵּק יָפֶה בַּצֶּדֶק הָאֱלוֹהִי שֶׁבַּחֵלֶק הַמִּשְׁפָּטִי שֶׁל תּוֹרַת הַחַיִּים. והמשפט לא יישאר תחום שנוגע רק למעשה המוחשי, אלא יתעלה להשגות העליונות ביותר של האדם. שאלת חשיבותו ומהותו של הצדק נובעת מן השאלות העמוקות ביותר אודות מהות האדם והעולם. וְאָז יָבֹא לָהּ מִקְצוֹע זֶה כְּשֶׁמֶן בְּעַצְמוֹתֶיהָ לְרוֹמְמָהּ וּלְשַׁגְּבָהּ. מתוך עיון במשמעות הרוחנית של המשפט בנוסף ללימוד הגדרים ההלכתיים, לא זו בלבד שאדם יוכל לסמן באופן ברור האם הוא פוגע וכיצד עליו לתקן אם פגע, אלא הוא יוכל גם להזדהות עם המשפט. ההכרה בערכם האלוהי של חיי הזולת תמריץ אותו להיזהר שלא לפגוע, ואם פגע – לפצות ולתקן כמידת האפשר את הנזק שגרם כשפגע בזולת, וכך יתעלו חייו בכללם.