חז"ל אומרים שאדם צריך להיזהר שלא לפרוש מן הצבור, ועליו להצטער בצרת הכלל גם אם אינה נוגעת לו באופן אישי: "בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלייך נפשי" (תענית יא, א). לכן אם הגיע למקום שבו הצבור מתענה על צרה שאירעה להם, אפילו שהוא רק אורח שם, עליו להתענות עמהם (שם י, ב). כך ברובד המעשי והחיצוני – ישנם גדרי הלכה מינימליים שצריך לעמוד בהם כדי לא לפרוש מן הציבור. בפסקה זו עוסק הרב קוק באדם שאינו מסתפק בגדרים המעשיים של השתתפות בצרת הציבור, אלא מבין שראוי לו שֶׁיִּהְיֶה מִצְטַעֵר בֶּאֱמֶת בְּצָרַת הַצִּבּוּר. שיחוש בעצמו את המצוקה וכך יפעל ללא לאות על מנת למצוא לה פתרון, כאילו הייתה זו צרה אישית שלו. באופן טבעי אדם אינו חש בצער שנוגע מעבר לגבולותיו הפרטיים, מעבר לגופו, לנפשו או למשפחתו. זהו אגואיזם שהוא בריא וחשוב במידה מסוימת, אך מונע מן האדם להצטער בצרת הציבור. לכן רק כאשר יְקַדֵּשׁ אֶת דְּרָכָיו, ימצא את המשמעות העצמית שלהם, יברר האם הם מבטאים את המגמה האלוהית שבבריאת העולם, וכיצד – אז יתקרב יותר ליחסו של הבורא כלפי העולם. ואזי כשם שהבורא רוצה להיטיב לבריותיו, ולכן "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיהו סג, ט), כך ירגיש גם האדם ביחס לצרת הציבור ויצטער בצרתו. כשיתקדש ויתקרב לתפיסה האלוהית הכוללת, ולא רק גופו וצרכיו הפרטיים ימלאו את כל אופק המחשבה שלו – הוא גם יְתַקֵּן מִדּוֹתָיו, יהיה רגיש יותר לבני אדם סביבו, אכפתי וקשוב.
על הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו), אומרים חז"ל שהוא "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה" (ברכות סג, א); משום שכאשר אדם ידע את ה' בכל דרכיו, כלומר – ישתדל לנהוג בכל מעשיו באופן האידאלי ביותר,[26] ממילא ישתנה כל יחסו למציאות. מידותיו יהיו מתוקנות יותר וגבולות פרטיותו יתרחבו, הוא ירומם את אופק תפיסתו האגואיסטית לתפיסה רחבה וכוללת יותר, לשאיפת תיקון לכלל ההוויה –כמגמת התורה, ואז יצטער באמת בצרת הציבור. כך הוא יְקַדֵּשׁ אֶת דְּרָכָיו ובעקבות זאת יְתַקֵּן מִדּוֹתָיו, וזוהי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה. לא תשובה של תיקון חטא מסוים או תשובה מיראה, אלא תשובה מאהבה שמביאה את האדם לתפוס את העולם בפרספקטיבה רחבה וכוללת יותר, של רצון להיטיב את המציאות בכללה, ותחושת צער כאשר רואים בה פגמים וצרות.
הַהִשְׁתַּתְּפוּת בְּצָרַת הַצִּבּוּר בְּעֹמֶק הַלֵּב, כאשר האדם באמת מזדהה עם הצער הכללי, כך שתחושותיו האישיות מושפעות מן המצב הכללי והוא אינו מצטער רק באופן חיצוני כי כך ראוי, הִיא עַצְמָהּ, הִיא גַּם כֵּן שְׂכַר מִצְוָה. בתפיסה פשטנית נדמה ששכר מצווה צריך להיות הנאָה, מעמד או תוספת חיים, ואילו כאן השכר הוא הצער עצמו. אדם מגלה שהוא התעלה מבחינה מוסרית, שהוא כבר לא כמו בהמה שאכפת לה רק מצרכי גופה הפרטיים. בנוסף, בזכות מעלת ההשתתפות בצרת הצבור שאותו אדם זכה לה על ידי תשובתו, הוא גם רואה את צרותיו הפרטיות באור אחר, בהקשר כללי. הוא מבין שצרותיו הן חלק מן הצרות הכלליות, ואינו מתחפר בהן ומאבד תקווה כשאינו מצליח למצוא פתרון. תמיד יש לפניו אופק, כי לציבור תמיד יש המשך ותקווה.[27]
ישנם אנשים שמדוכדכים באופן קבוע, קצת דיכאוניים באופיים, ומשום כך כאשר הם שומעים על צרה מסוימת שאירעה לציבור, ליבם נשבר במהירות. צרת הציבור מצטרפת לצערם הקבוע, כאילו מאשרת את העצב השרוי תמיד בנפשם. אך השתתפותם בצרת הציבור היא רק ברובד הרגש. באמת כואב להם יותר מאשר לאחרים, אך הם אינם פועלים יותר מאחרים כדי להפסיק את הצרות ולפתור בעיות כלליות. השתתפות בצרת הציבור צריכה להיות גם באופן אקטיבי, כאשר הצער מביא את האדם לנחם ולתקן כמה שאפשר, לחפש דרכים מעשיות לפתור את הבעיה מתוך זיכוך מידותיו ותיקון מעשיו.
שֶׁזּוֹכִים לָזֶה רַק זַכֵּי הַנֶּפֶשׁ. נפש זכה היא נפש שעברה זיכוך של תשובה. על ידי עבודה מוסרית ניתן לראות מבעדה גם נפשות אחרות, כפי שזכוכית היא חומר עכור שהתיכוּ, עשו אותו זך, עד שאפשר לראות דרכו. אותם זכי נפש, הם תְּמִימֵי דֶּרֶךְ, דרכם תַמה ושלימה, הם אינם רואים רק את המרצפות שעליהן הם דורכים, אלא את המכלול, את הכיוון הכללי שלעברו הכל מתקדם. הם הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ד'.[28] אלה שלומדים תורה ומקיימים אותה לא כי היא ספר חשוב, אלא כי זו תורתו של בורא העולם שאינו רק נותן התורה אלא גם בורא העולם המחייה ומשגיח עליו, שמעוניין בטיפוחו ותיקונו. הם רואים את הערך האלוהי שבמציאות ובצרכי הציבור, מצטערים בצערו ולכן גם יזכו ויראו בנחמתו.
