ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה


ג.צָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת מְחֻבָּר תָּמִיד עִם תַּמְצִית הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי הַמְקֻשָּׁר בְּשֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ, וּבָזֶה הוּא זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה. כִּי תָּמִיד יִגָּלוּ נֶגֶד עֵינָיו גֵּרְעוֹנוֹתָיו וַחֲטָאָיו, שֶׁהֵם נוֹבְעִים מִמְּקוֹר הַהִתְנַכְּרוּת, שֶׁהִתְנַכֵּר לָאֻמָּה הָאֱלוֹהִית, שֶׁהִיא צוּר חֻצַּב וּמְקוֹר כָּל הַטּוֹב שֶׁבּוֹ. אַל יִבָּהֵל מִלִּהְיוֹת מְחֻבָּר עִם שֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּהִסְתַּעֲפוּת הָעֲנָפִים הַפְּרָטִיִּים נִמְצָאִים גַּם כֵּן רְשָׁעִים וְגַסִּים, אֵין זֶה מְגָרֵעַ בִּמְאוּמָה אֶת הָאוֹר הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי שֶׁל כְּלָלוּתָהּ, וְנִיצוֹץ נִשְׁמַת אֱלוֹ־הַּ שָׁרוּי הוּא גַּם בְּכָל הַנְּפָשׁוֹת הַפְּרָטִיּוֹת הַיּוֹתֵר נְפוּלוֹת. וּמִתּוֹךְ שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל חוֹבֶקֶת בְּקִרְבָּהּ אֶת הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי, לֹא רַק לְעַצְמָהּ כִּי אִם לְכָל הָעוֹלָם, לַיְקוּם כֻּלּוֹ, הֲרֵי הוּא בָּא מִתּוֹךְ הַדְּבֵקוּת הָעַזָּה בְּתוֹכִיּוּת נִשְׁמַת הָאֻמָּה – לִדְבֵקוּת בֵּאלוֹהִים חַיִּים, עַל פִּי הַבְּרָכָה הָאֱלוֹהִית הַמְלֵאָה כֹּל, וְאוֹר שְׁכִינָה שׁוֹרֶה עָלָיו בְּכָל הֲדָרָהּ וְעֻזָּהּ.

יג – אָרְחוֹת תְּשׁוּבָה רוּחָנִיּוֹת וּמַעֲשִׂיּוֹת, פסקה ג.


ג.צָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת מְחֻבָּר תָּמִיד עִם תַּמְצִית הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי הַמְקֻשָּׁר בְּשֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ, וּבָזֶה הוּא זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה. כִּי תָּמִיד יִגָּלוּ נֶגֶד עֵינָיו גֵּרְעוֹנוֹתָיו וַחֲטָאָיו, שֶׁהֵם נוֹבְעִים מִמְּקוֹר הַהִתְנַכְּרוּת, שֶׁהִתְנַכֵּר לָאֻמָּה הָאֱלוֹהִית, שֶׁהִיא צוּר חֻצַּב וּמְקוֹר כָּל הַטּוֹב שֶׁבּוֹ. אַל יִבָּהֵל מִלִּהְיוֹת מְחֻבָּר עִם שֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּהִסְתַּעֲפוּת הָעֲנָפִים הַפְּרָטִיִּים נִמְצָאִים גַּם כֵּן רְשָׁעִים וְגַסִּים, אֵין זֶה מְגָרֵעַ בִּמְאוּמָה אֶת הָאוֹר הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי שֶׁל כְּלָלוּתָהּ, וְנִיצוֹץ נִשְׁמַת אֱלוֹ־הַּ שָׁרוּי הוּא גַּם בְּכָל הַנְּפָשׁוֹת הַפְּרָטִיּוֹת הַיּוֹתֵר נְפוּלוֹת. וּמִתּוֹךְ שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל חוֹבֶקֶת בְּקִרְבָּהּ אֶת הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי, לֹא רַק לְעַצְמָהּ כִּי אִם לְכָל הָעוֹלָם, לַיְקוּם כֻּלּוֹ, הֲרֵי הוּא בָּא מִתּוֹךְ הַדְּבֵקוּת הָעַזָּה בְּתוֹכִיּוּת נִשְׁמַת הָאֻמָּה – לִדְבֵקוּת בֵּאלוֹהִים חַיִּים, עַל פִּי הַבְּרָכָה הָאֱלוֹהִית הַמְלֵאָה כֹּל, וְאוֹר שְׁכִינָה שׁוֹרֶה עָלָיו בְּכָל הֲדָרָהּ וְעֻזָּהּ.

כל אדם מישראל קשור בנשמתו למקור האלוהי, במישרין, אבל גם כפרט מתוך כלל האומה הישראלית, האומה שנבחרה כדי להופיע את הנוכחות האלוהית בעולם ולתקן אותו: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). נתינת התורה אמנם הייתה רק לעם ישראל, אך היא ניתנה לו על מנת להיטיב לעולם בכללותו ולהביא את העמים כולם לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שמתאימה להם, על ידי הדרכתו של עם ישראל. על כן אחת הדרכים המובחרות לתשובה היא העצמת החיבור לאומה הישראלית, בפרט בדורות אלו. להיות בנים יותר נאמנים לאומה, להכיר יותר את שאיפותיה ולקדם אותן, לברר כיצד לממש את האופי הייחודי של האדם באופן שיתאים לשאיפות האומה, להכיר יותר את תולדותיה ושורשיה, להעצים את קיומה, להעמיק את הנאמנות לארצה, ללשונה ולייעודה, וכמובן לתורתה – זוהי דבקות בכנסת ישראל, וזוהי התשובה.

צָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת מְחֻבָּר תָּמִיד עִם תַּמְצִית הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי, כלומר – עם הרעיון של השראת שכינה בעולם, המיטיבה את העולם ומקדמת אותו לגאולתו, שהוא הַמְקֻשָּׁר בְּשֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ. השראת השכינה היא דווקא על ידי כנסת ישראל, נושאת הבשורה של תיקון העולם. החיבור התמידי לתמצית הטוב האלוהי מביא את האדם להכיר את מעמדו וערכו בתור בן לכנסת ישראל, אחד מענפי האומה שמביעה את תמצית הטוב האלוהי בעולם. וממילא, בָּזֶה הוּא זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה, כִּי תָּמִיד יִגָּלוּ נֶגֶד עֵינָיו גֵּרְעוֹנוֹתָיו וַחֲטָאָיו, שֶׁהֵם נוֹבְעִים מִמְּקוֹר הַהִתְנַכְּרוּת, שֶׁהִתְנַכֵּר לָאֻמָּה הָאֱלוֹהִית, שֶׁהִיא צוּר חֻצַּב וּמְקוֹר כָּל הַטּוֹב שֶׁבּוֹ. כאשר האדם מקושר עם תמצית הטוב האלוהי המקושר בנשמת האומה, הוא גם מבחין בפער שבין מעשיו ואורחות חייו בפועל, לבין האידאל הגדול שהוא מקושר אליו, ועליו להביא אותו יותר ויותר לידי ביטוי במציאות. כבוד ה', כבוד ישראל וכבוד האדם בטהרתו, יהיו תמיד לנגד עיניו, וכך לא יחדל מהתפתחות רוחנית, מתוך מוטיבציה תמידית להתגבר על המגרעות והחטאים שיש בחייו בפועל.

גם לימוד תורה במסירות ושקידה עצומה, ללא חיבור לכנסת ישראל הוא עקר. אי־אפשר להחיל אותו במציאות, משום שכנסת ישראל היא הביטוי החי של התורה. בלעדיה התורה היא ספר יפה וחשוב, אך ספר בלבד. לכן אמרו חז"ל שיש טיפשות בכך שאנשים מקפידים לקום בפני ספר־תורה, כאשר אינם קמים בפני תלמיד חכם (מכות כב, ב). תלמיד חכם הוא כעין 'ספר־תורה חי', וכך כנסת ישראל היא "התלמיד־חכם שבאומות", כפי שהגדיר הרב קוק,[23] שחיה את הנוכחות האלוהית בעולם. ולכן כשם שאמרו חז"ל שדבקות בה' יכולה להתבטא בכך שמתקרבים לתלמידי חכמים ולומדים ממעשיהם (כתובות קיא, ב) – כך היא יכולה להתבטא גם על ידי דבקות בכנסת ישראל ונאמנוּת לחזונה, אופייה ומפעליה.[24]

בתקופת חייו של הרב קוק, תהליך החילון התרחב וצבר תאוצה, והיו יראי שמים רבים שחששו מהשפעתם הרעה של יהודים שפרקו עול מצוות, ולכן ניסו להפריד מהם כמה שאפשר את קהילותיהם ומשפחותיהם שנותרו נאמנות לתורה. היו אף שהוסיפו ושללו מכל וכל את מושג הלאומיוּת, בטענה שהוא אינו חלק מהתורה, טענה שנשמעת עד היום. לשיטתם, אדם צריך לבחור – או שהוא דבק בתורה ובמצוות, או שהוא "עובד את עגל הזהב של הלאומיות". זה כמובן לא נכון, התורה ניתנה לכלל ישראל וצריכה להתקיים בלאום שיש לו ממלכה, משטר וצבא. הקשר עם הלאומיות הישראלית אינו סותר את הקשר לתורה, אלא אדרבא, רק על ידי הלאומיות אפשר לקיים את מצוות התורה כראוי. מובן שיש להכיר בחסרונות הרבים שבלאומיות החילונית, לבקר אותם ולנסות לתקנם, אך אין בכך כדי לשלול את הלאומיות – אלא להכיר בגודל העבודה שעוד מוטלת עלינו כדי להביא את הלאומיות למצבה הראוי.

לכן אַל יִבָּהֵל מִלִּהְיוֹת מְחֻבָּר עִם שֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּהִסְתַּעֲפוּת הָעֲנָפִים הַפְּרָטִיִּים נִמְצָאִים גַּם כֵּן רְשָׁעִים וְגַסִּים, ולעיתים מדובר אפילו במנהיגים ואנשי מפתח העומדים בראש האומה, שמתגלים כגנבים, שקרנים או גרוע מכך. משיח השקר שבתי צבי[25]
הצליח לרכוש את לבם של המונים, להלהיב אותם ולסחוף אחריו – עד שהתברר כמוג לב ובוגד. ובכל זאת, אין בכך הצדקה לניתוק הקשר עם האומה, שאֵין זֶה מְגָרֵעַ בִּמְאוּמָה אֶת הָאוֹר הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי שֶׁל כְּלָלוּתָהּ, וְנִיצוֹץ נִשְׁמַת אֱלוֹ־הַּ שָׁרוּי הוּא גַּם בְּכָל הַנְּפָשׁוֹת הַפְּרָטִיּוֹת הַיּוֹתֵר נְפוּלוֹת. הדבר דומה לעץ שמצמיח עלים נאים ופירות מתוקים, אך יש לו גם עלים כמושים ופירות מתולעים ורקובים – בכל זאת זהו עץ חשוב, שכן גם בפירות המתולעים שבו יש גרעינים שמהם ניתן להצמיח עץ חדש עם פירות טובים, אף שהפרי כמוֹת שהוא מקולקל ואינו ראוי למאכל. מה שאין כן בעץ מזן אחר, שגם אם כל פירותיו נאים וטובים – הוא אינו מצמיח את הפרי הרצוי.

בזכות הקישור לשורש נשמת האומה, מתברר שגם ברשעים ובגסים שבה גנוז אור אלוהי. לכן כשמתחברים לכְלָלוּתָהּ, אין חשש לקלקולים וחסרונות, אלא אדרבא, כפי שדורש הרב קוק על הפסוק: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד, ז) – כללות האומה מלמדת על העצמיות שלה, שאין בה מומים – "הִנְנוּ מוֹצְאִים אֶת עַצְמִיּוּתָהּ, גַּם אַחֲרֵי הַבִּקֹּרֶת הַיּוֹתֵר חָפְשִׁית, נְקִיָּה מִכָּל מוּם" (אורות ישראל ד, ג). מומים מצויים רק בפרטים החיצוניים, המופרדים מן המהות הכללית, בְּהִסְתַּעֲפוּת הָעֲנָפִים הַפְּרָטִיִּים. אך "מוּם אֵין בָּךְ" – בעצמיותך, שהיא טוב מוחלט ללא חסרונות.

וּמִתּוֹךְ שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל חוֹבֶקֶת בְּקִרְבָּהּ אֶת הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי, כדברי הנביא: "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" (הושע יא, ט) – יש בכנסת ישראל את אותה השפעת טוב, גאולה וברכה לכלל ההוויה, והיא חוֹבֶקֶת אותו, גם במשמעות של טיפוח הטוב, כמו שחובקים תינוק מתוך חיבה ורצון לטפח ולגדל אותו. יש בכנסת ישראל שאיפה לגדל ולהעצים את גילוי הטוב האלוהי בהוויה, לֹא רַק לְעַצְמָהּ כִּי אִם לְכָל הָעוֹלָם, לַיְקוּם כֻּלּוֹ. וממילא מי שמקושר לכנסת ישראל, הֲרֵי הוּא בָּא מִתּוֹךְ הַדְּבֵקוּת הָעַזָּה בְּתוֹכִיּוּת נִשְׁמַת הָאֻמָּה – לִדְבֵקוּת בֵּאלוֹהִים חַיִּים. בדברי המקובלים, תוכיות הנשמה זו מדרגת 'חיה', מקור החיות. מתוך הדבקות בה, מגיע האדם לִדְבֵקוּת בֵּאלוֹהִים חַיִּים. עצמוּת האלוהים נעלה מכל השגה, "לית מחשבה תפיסא בך כלל" (הקדמה לתיקו"ז), לכן ניתן לדבוק באלוהים רק על ידי הופעתו בעולם – דרך כנסת ישראל, כפי שכאשר לוחצים את ידו של אדם מתכוונים להביע כבוד וחיבה אל עצמיותו, אל נשמתו, שאותן לא ניתן לתפוס – ולכן מסתפקים בלחיצת ידו. וזאת, עַל פִּי הַבְּרָכָה הָאֱלוֹהִית הַמְלֵאָה כֹּל. ברכה היא ריבוי, ישנה אפשרות להרבות את ההופעה האלוהית והטוב בעולם – על ידי דבקות בכנסת ישראל. וְאוֹר שְׁכִינָה שׁוֹרֶה עָלָיו בְּכָל הֲדָרָהּ וְעֻזָּהּ. הדר הוא אחד הכינויים לספירת 'נצח' (עי' ספר אור נערב, ז), הספירה המייצגת את משה רבינו (זהר פנחס רמג, א), שקיבל את התורה והופיע אותה בעולם בעֹז, עוצמה. דבקות בה' והשראת שכינה אינה מבטלת את האדם או מחלישה אותו, אלא אדרבא – מעצימה את קיומו ואת יכולתו להופיע את דבר ה' בעולם.

[23] הרצי"ה קוק, 'לנתיבות ישראל' עמ' 76: "באסיפה פומבית בלונדון לשם הבעת תודה לממשלה האנגלית אחרי פירסום הצהרת בלפור, אמר אאמו"ר הרב זצ"ל: […] יש לאו דווקא להודות, אלא בייחוד לברך את אנגליה על זכות זו, שזכתה להיות מחזיק, מסייע ותומך, בתקומת נצחיותה של כנסת ישראל, התלמיד־חכם שבאומות, אשר לפי אותה מידה של עמדת זכותה זו כן תחול עליה הברכה של זכות קיומה ותוקף שלטונה".

[24] אורות ישראל ג, ג: "אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם דְּבֵקִים בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה, שֶׁהִיא טוֹב מֻחְלָט, לִשְׁאֹב עַל יָדָהּ אוֹר ד' הַטּוֹב", וזאת בניגוד לדבקות בתלמידי חכמים, שצריכה להיות ביתר זהירות וביקורת, משום שהיא עלולה לגרום לאדם לאמץ גם את חסרונותיו של החכם או תכונות ומעשים שאינם מתאימים לו. על כך ראו בביאור לאורות ישראל שבמהדורתנו: ביאורים לאורות ישראל פרקים א-ד, מכון הר ברכה תשע"ט, עמ' 156.

[25] שבתי צבי (ה'שפ"ו-ה'תל"ז, 1626-1676), מנהיג רוחני שהכריז על עצמו כמשיח ואסף סביבו מאמינים, להם הורה לבטל מצוות ולעבור על גדרי ההלכה, בטענה שכך ניתן להביא את הגאולה. כאשר שמע אודותיו הסולטן הטורקי, הוא חשש שאלו ניצני מרידה וחתירה תחת סמכותו, ועל כן העמיד את שבתי צבי בפני ברירה: מוות או התאסלמות. שבתי צבי בחר בהתאסלמות, וכך התגלה שִקרוֹ. מעשיו גרמו למשבר עמוק בקהילות ישראל, שבעקבותיו יהודים רבים התפקרו והתבוללו.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן