ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה


ב.כְּדֵי לְהָסִיר כָּל מָסָךְ מַבְדִּיל בֵּין הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי הַכְּלָלִי וּבֵין הַנֶּפֶשׁ הַפְּרָטִית הַצְּמֵאָה לוֹ, צָרִיךְ לְהִבָּדֵל מִכָּל פְּגָם מוּסָרִי, בְּכָל הַמֻּשָּׂג הָרָחָב שֶׁלּוֹ בַּמּוּבָן הַכְּלָלִי, שֶׁכּוֹלֵל זִכּוּךְ הַמִּדּוֹת כֻּלָּן וְטָהֳרַת הַמַּעֲשִׂים הַשִּׂכְלִית, שֶׁכָּל אֵלֶּה הֵם הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר הָאֱלוֹהִי בָּעוֹלָם בִּתְכוּנָה כְּלָלִית מַקֶּפֶת אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת וְכָל הַהֲוָיָה, בְּכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ מָקוֹם לִתְכוּנַת מוּסָר לָחוּל שָׁם. וּכְדֵי לְהָסִיר גַּם כֵּן אֶת הַמְּנִיעָה הַמְעַכֶּבֶת מֵהַשְׁלָמַת הַלְּבוּשׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, הַמַּלְבִּישׁ אֶת הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי הַמֻּפְשָׁט עַל פִּי סִגְנוֹנוֹ הַמְיֻחָד, צָרִיךְ לְהָסִיר כָּל מְנִיעָה מַעֲשִׂית מִכָּל הַנּוֹגֵעַ לַנֶּפֶשׁ הַיִּשְׂרְאֵלִית. וְזֹאת הִיא הַתְּכוּנָה הַמַּצְרֶכֶת לִתְשׁוּבָה גְּמוּרָה מִכָּל פְּרָטֵי פְּרָטִים שֶׁל כָּל חֵטְא וְעָווֹן עַל פִּי הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל־פֶּה, שֶׁכֻּלָּהּ הִיא נִשְׁמַת ד' בְּקֶשֶׁר יִשְׂרָאֵל.

יג – אָרְחוֹת תְּשׁוּבָה רוּחָנִיּוֹת וּמַעֲשִׂיּוֹת, פסקה ב.


ב.כְּדֵי לְהָסִיר כָּל מָסָךְ מַבְדִּיל בֵּין הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי הַכְּלָלִי וּבֵין הַנֶּפֶשׁ הַפְּרָטִית הַצְּמֵאָה לוֹ, צָרִיךְ לְהִבָּדֵל מִכָּל פְּגָם מוּסָרִי, בְּכָל הַמֻּשָּׂג הָרָחָב שֶׁלּוֹ בַּמּוּבָן הַכְּלָלִי, שֶׁכּוֹלֵל זִכּוּךְ הַמִּדּוֹת כֻּלָּן וְטָהֳרַת הַמַּעֲשִׂים הַשִּׂכְלִית, שֶׁכָּל אֵלֶּה הֵם הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר הָאֱלוֹהִי בָּעוֹלָם בִּתְכוּנָה כְּלָלִית מַקֶּפֶת אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת וְכָל הַהֲוָיָה, בְּכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ מָקוֹם לִתְכוּנַת מוּסָר לָחוּל שָׁם. וּכְדֵי לְהָסִיר גַּם כֵּן אֶת הַמְּנִיעָה הַמְעַכֶּבֶת מֵהַשְׁלָמַת הַלְּבוּשׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, הַמַּלְבִּישׁ אֶת הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי הַמֻּפְשָׁט עַל פִּי סִגְנוֹנוֹ הַמְיֻחָד, צָרִיךְ לְהָסִיר כָּל מְנִיעָה מַעֲשִׂית מִכָּל הַנּוֹגֵעַ לַנֶּפֶשׁ הַיִּשְׂרְאֵלִית. וְזֹאת הִיא הַתְּכוּנָה הַמַּצְרֶכֶת לִתְשׁוּבָה גְּמוּרָה מִכָּל פְּרָטֵי פְּרָטִים שֶׁל כָּל חֵטְא וְעָווֹן עַל פִּי הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל־פֶּה, שֶׁכֻּלָּהּ הִיא נִשְׁמַת ד' בְּקֶשֶׁר יִשְׂרָאֵל.

מושג החטא אינו שייך דווקא למערכת הערכים שיש בתורה. יכול להיות חטא שהוא פגם בדרך־ארץ ובמוסר הטבעי, ויכול להיות חטא שהוא פגם במערכת המצוות והמנהגים המיוחדים לישראל. שני סוגים אלה של חטא מונעים מן האדם את קרבת אלוהים שנפשו כמהה אליה, אך יש להבדיל כמובן בין סוגי הנפשות ובין סוגי החטאים.

ישנם חסרונות וקשיים בעולם, בניגוד לאופן בו הוא נברא מלכתחילה, כעדותה של התורה: "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא), ולאופן שבו הוא עתיד להיות באחרית הימים כמתואר בדברי הנביאים. כל נפש רוצה באותה מציאות אידאלית, בה יתקיימו הנבואות: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיהו כה, ח), "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" (ישעיהו יא, ו). אך החטאים מונעים מן האדם לראות כיצד העולם מתקדם לקראת המציאות האידאלית, החטא גורם לאדם לזהות את עצמו עם כישלונותיו, וממילא עם החלקים הרעים שעדיין קיימים בעולם. לכן כְּדֵי לְהָסִיר כָּל מָסָךְ מַבְדִּיל בֵּין הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי הַכְּלָלִי וּבֵין הַנֶּפֶשׁ הַפְּרָטִית הַצְּמֵאָה לוֹ – כדי שאדם יוכל לראות את העולם באופן הראוי לו, ועל ידי כך לרומם אותו ולקדם אותו למציאות המתוקנת הנשאפת, צָרִיךְ לְהִבָּדֵל מִכָּל פְּגָם מוּסָרִי. גם נכרי שמנסח לעצמו את גדרי המוסר על פי שִׂכְלוֹ, בלי התורה ודברי הנביאים – אם הוא נאמן לאותם גדרים אנושיים של מוסר, הוא זוכה בקרבת אלוהים. מושג האלוהות אינו דווקא מושג דתי, אלא מביע סוג של שלמות, מציאות נעלה שאין בתוך העולם כפי שהוא. לכן אנשים נוהגים לומר על תופעה נהדרת שהיא "אלוהית", ומתכוונים – אידאלית, חפה מכל פגם.

זהו המוסר בְּכָל הַמֻּשָּׂג הָרָחָב שֶׁלּוֹ בַּמּוּבָן הַכְּלָלִי, שאינו שייך דווקא לעם ישראל, אלא לכל האנושות, שֶׁכּוֹלֵל זִכּוּךְ הַמִּדּוֹת כֻּלָּן וְטָהֳרַת הַמַּעֲשִׂים הַשִּׂכְלִית. הרצי"ה קוק מסביר בהערותיו על הספר, שטהרה זו היא: "המבוררת בהכרה שלמה ומעולה", כלומר – שקודם לה בירור שכלי מעמיק, כך שהאדם מבין מדוע המעשה אינו טוב מצד עצמו. כמבוא לתיקון המעשי נצרכת טהרה שכלית, עיון מעמיק וממושך בערכים ובמידות, כי "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה). וכדברי הרמח"ל בספר 'מסילת ישרים', שרק על ידי התבוננות, לימוד ובירור מדויק אפשר לתקן את המידות: "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" (איוב כח, כח; ועי' שבת לא, ב).[20]

שֶׁכָּל אֵלֶּה הֵם הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר הָאֱלוֹהִי בָּעוֹלָם בִּתְכוּנָה כְּלָלִית מַקֶּפֶת אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת וְכָל הַהֲוָיָה, כלומר – לא מוסר שכפוף למקור דתי, שנובע מהתגלות אלוהית מפורשת, אלא כזה הנובע מתוך צימאון טבעי שיש בכל אדם למציאות האידאלית, נטייה מוסרית שקיימת בנפש מצד עצמה. אלא שאותו מוסר אוטונומי שיש באדם ובעולם מצד עצמם, אינו מנותק מאלוהים. הוא התפשטות האור האלוהי בעולם, שאמנם אינו מתגלה באותות ומופתים כפי שהיה מתן תורה במעמד הר סיני, אלא בדרך השכל האנושי והטבע. יש בבריאה מגמה של הטבה מוסרית, שצריכה להופיע בדרך של זיכוך המושגים וביקורת תמידית המטהרת מכהות חושים מוסרית. וכל זה כמובן, דווקא בְּכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ מָקוֹם לִתְכוּנַת מוּסָר לָחוּל שָׁם. במקום שיש בו שיקול מוסרי. ישנם תחומים, כמו אסתטיקה למשל, שבהם לא שייך מוסר.

וּכְדֵי לְהָסִיר גַּם כֵּן אֶת הַמְּנִיעָה הַמְעַכֶּבֶת מֵהַשְׁלָמַת הַלְּבוּשׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, הַמַּלְבִּישׁ אֶת הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי הַמֻּפְשָׁט עַל פִּי סִגְנוֹנוֹ הַמְיֻחָד, צָרִיךְ לְהָסִיר כָּל מְנִיעָה מַעֲשִׂית מִכָּל הַנּוֹגֵעַ לַנֶּפֶשׁ הַיִּשְׂרְאֵלִית. בניגוד לאומות העולם, שאצלן מספיק שיקול דעת אנושי כדי לקבוע מהו המעשה שראוי לעשותו על מנת להתאים לטוב האלוהי הכללי, בעם ישראל נדרשת תוספת מיוחדת עבור כך: התורה. כמובן, הדבר אינו סותר את הצורך להפעיל את שיקול הדעת הטבעי ולהעמיק במוסר על היבטיו השונים, באופן שאינו פחוּת מן הנדרש לשם כך אצל אומות העולם, שכן התורה אינה מיועדת להחליף את השכל והמוסר האנושי, אלא להוסיף קומה על גביהם.[21] אך בישראל יש מדרגה גבוהה יותר משיקול הדעת האנושי, של גילוי עצה אלוהית להסרת המסך מן הטוב. בספר הזֹהר, המצוות נקראות "עיטין",[22] כלומר – עצות, סיוע לאדם על ידי פירוט של מעשים רצויים במבנה החברה ובחיי היחיד, כדי שיוכל להגיע לטּוֹב הָאֱלוֹהִי הַמֻּפְשָׁט, שצריך כלים ולבושים על מנת שאדם יוכל להתייחס אליו.

משמעות המילה לְבוּשׁ כאן, זו מערכת חיים, מעשים וכוונות, שאדם מאמץ לעצמו על מנת לעצב יחס נכון למציאות. כדי שכל אדם יוכל לדבוק בטוב האלוהי, כך שיהיה מתאים למידותיו הייחודיות, עליו להשתמש בלבוש ייחודי ושונה משל חברו. אנשים שונים צריכים להשתמש בלבושים שונים, ורק כך כל אחד יכול למצוא מערכת חיים שמתאימה לנפשו. הנפש הישראלית שונה מנפש רגילה, והלבוש שעליה להשתמש בו הוא התורה והמצוות: וְזֹאת הִיא הַתְּכוּנָה הַמַּצְרֶכֶת לִתְשׁוּבָה גְּמוּרָה מִכָּל פְּרָטֵי פְּרָטִים שֶׁל כָּל חֵטְא וְעָווֹן עַל פִּי הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל־פֶּה. בתורה יש פרטי דינים וחילוקים שאין במוסר האנושי הכללי, וגם דברים שמדת המוסריות שלהם אינה ברורה לפי המוסר הטבעי. לכן שיטות מוסריות רגילות מעלות על נס דווקא את הפאסיביות – אם אינך יודע אם מעשה מסוים יביא בהכרח לטוב, עליך להימנע מלעשותו; ואילו התורה קובעת כללים מפורטים, וכאשר היא מצווה על מעשים מסוימים, בכך היא נותנת ערובה לכך שהם טובים. ממילא, כפי שכל אדם בעולם צריך לשוב בתשובה אם עשה מעשה לא מוסרי, ורק בדרך זו יוכל להסיר את המסך המבדיל בינו לבין הטוב האלוהי הכללי, כך אדם מישראל צריך לשוב בתשובה על חטאים שבתחום התורה והמצוות.

שֶׁכֻּלָּהּ, הן התורה שבכתב והן התורה שבעל פה, הִיא נִשְׁמַת ד' בְּקֶשֶׁר יִשְׂרָאֵל. הגילוי האלוהי המיוחד לישראל, בניגוד להופעת ה' במוסר אצל העמים בכללם, שאותה הרב קוק מכנה: הָאוֹר הָאֱלוֹהִי. אור הוא התפשטות, הופעה מן המקור שמזככת ומיטיבה את הראוּת, ואילו הופעת ה' במוסר בקרב ישראל, שזו התורה, נקראת נִשְׁמַת ד', המקור העצמי של האור, כי ישנו קשר ייחודי בין ישראל לה'. לכן בקרב העמים השונים יש מוסר כללי שמתאים לכולם – שבע מצוות בני נוח חלות על כל העמים, כאשר כל עם וכל אדם צריכים לברר לעצמם בכוח שיקול דעתם מהו המעשה המוסרי הראוי בכל מציאות; ואילו בעם ישראל יש תורה מיוחדת לו, ולכן גם תשובה מיוחדת לו, שרק על ידן הוא יכול לגלות את הטוב האלוהי הכללי.

[20] מתוך ההקדמה: "כי עיון גדול צריך על כל הדברים האלה לדעת אותם באמת, ולא על צד הדמיון והסברה הכוזבת, כל שכן לקנות אותם ולהשיגם. ומי שיתבונן בם, יראה שאין החסידות תלוי באותם הדברים שיחשבו המתחסדים הטיפשים, אלא בדברי שלמות אמיתי וחכמה רבה…" ועיי"ש בפרק השני.

[21] אורות הקודש ח"ג עמ' כז: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה".

[22] זהר ח"ב פב, ב: "שית מאת ותלת עשר זיני עיטא יהיב אורייתא לבר נש למהוי שלים במאריה, בגין דמאריה בעא לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי, ויתיר בעלמא דאתי" (תרגום: שש מאות ושלוש עשרה מיני עצות נתנה התורה לאדם להיות שלם עם אדונו, מכיוון שאדונו רוצה להיטיב לו בעולם הזה ובעולם הבא, וביותר בעולם הבא).

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן