בפסקה זו הרב קוק נוגע באחת השאלות העמוקות והמסעירות ביותר שהיו בתקופתו, ומבחינה מסוימת עוד יותר בתקופתנו: מהי הלאומיות הישראלית? לכל אומה יש רגשות פטריוטיים, אהבת המולדת ורצון לעצמאות וכבוד; האם דברים אלה בלבד מגדירים את הלאומיות הישראלית, ותו לא? למעשה, תפיסה כזו של הלאומיות הייתה רווחת בקרב אישים רבים בתנועה הלאומית. בשנת ה'תרמ"ב (1862) יצא לאור ספרו של משה הֶס,[14] 'רומי וירושלים', שנכתב בעקבות הצלחתם של האיטלקים לגרש את האוסטרים מאדמתם ולזכות בעצמאות, ובו קרא הס ליהודים לממש את שאיפתם הלאומית בארץ ישראל. קריאתו של הס ללאומיות ישראלית לא הייתה מתוך דרישת הקודש ומימוש חזון הנביאים, אלא מתוך שאיפה לאומית כללית, כחלק מן התנועה הכוללת של אביב העמים[15] כמו תחיית הלאומיות שהייתה אז גם בבולגריה וביוון.
היו גם תלמידי חכמים חשובים שראו את הלאומיות הישראלית כעניין נפרד מן הקודש, אף שתמכו בה מאוד. הרצי"ה קוק סיפר שבאחת הפגישות של הרב קוק עם הרב מרדכי אֶליאשברג,[16] מחשובי הרבנים בוועד של חובבי ציון, אמר הרב אליאשברג על פי דרשת חז"ל על הפסוק "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" – "כשתי קומות" (ויקרא כו, יג; בבא בתרא עה, א), שישנן שתי קומות שונות בישראל: ישנה קומה תחתונה של לאומיות, ועל גביה קומה נוספת, הקומה הדתית. הרב קוק אמר לו שלדעתו אין הדבר כך, שכן בישראל יש רק קומה אחת – הלאומיות והדת הן עניין אחד. אי־אפשר להשוות את הלאומיות הישראלית ללאומיות של לאום אחר. בעם ישראל לא ניתן להפריד את הלאומיות מן הזהות העתיקה, מן הקודש של קיום המצוות, התורה והכיסופים לציון, שהיו חלק אינטגרלי מהמסורת במשך אלפי שנות הגלות. לכן ההיסטוריה הישראלית ייחודית ופלאית, וכך גם תחיית העם. קיבוץ הגלויות של העם היהודי לאחר עשרות דורות בהם היה מפוזר בכל קצוות תבל ונשלט על ידי לאומים אחרים, הוא תופעה שאין כדוגמתה בתולדות האנושות. גם היוונים והאיטלקים נשלטו על ידי עמים אחרים, אך הם ישבו באדמתם ודיברו בשפתם, ולא היו צריכים למזג תרבויות שונות כל כך כפי שיש בתחייה הלאומית של עם ישראל.
תפיסתו של הרב קוק, הרואה ערך של קודש בלאומיות מצד עצמה, נובעת מתפיסת ההוויה בכללה כאחדותית – כפי שבאישיות יש גוף ונשמה, אך הגוף אינו רק כלי לנשמה שאפשר להחליף באחר, אלא יש לו חשיבות עצמית וערך נצחי. אנו כמהים לתחיית המתים, בה הגוף יהיה מזוכך וישוב להתקיים יחד עם הנשמה (עי' דרך ה' לרמח"ל, חלק א, ג). אך מלבד זאת, עצם יצירתו של עם שעניינו הוא "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט), מלמדת שיש קודש ביסודו של עם ישראל על כל ביטוייו השונים. ממילא, כל עוד יסוד הצדקה והמשפט לא מאיר בנפש, אי־אפשר להשתייך כראוי לכינון הלאומיות הישראלית.
אִי אֶפְשָׁר לְהִדָּבֵק בֶּאֱמֶת בַּיְּסוֹד הַלְּאֻמִּי שֶׁל יִשְׂרָאֵל כִּי אִם מִי שֶׁנִּשְׁמָתוֹ הֻטְהֲרָה כְּבָר, עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה מֵחַטְּאוֹת הָאָדָם הַמְגֻנּוֹת וּמִדּוֹתָיו הַפְּחוּתוֹת, אוֹ מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ לְכַתְּחִלָּה הִיא נֶפֶשׁ טְהוֹרָה. הרב קוק מסייג את דבריו – גם ללא תשובה אפשר להידבק ביסוד הלאומי, אך זה לא יהיה בֶּאֱמֶת; כמו יהודי שרודף כבוד, ומשום כך פועל רבות עבור מעמדו של עם ישראל בעולם – כדי שבסופו של דבר הוא עצמו יזכה לכבוד. יכול להיות שאותו יהודי יעשה הרבה דברים טובים ונכונים עבור עם ישראל, אך האינטרס המניע אותו אינו טהור. דבקות כזו בסופו של דבר אינה מחזיקה מעמד אל מול קשיים המאתגרים אותה. מפעם לפעם שומעים על יהודים שנולדו בארץ ומחליטים בשלב מסוים בחייהם לעבור לצמיתות לאירופה או לאמריקה בגלל נוחות כלכלית או פיתוח אישי, בניגוד גמור לאבות־אבותיהם שעלו ארצה במסירות נפש ובנו אותה בדם. אין די בגידוף התופעה ובזלזול ביורדים מן הארץ, כפי שכינה אותם יצחק רבין: "נפולת של נמושות", אלא יש להכיר בטהרה הנצרכת עבור הדבקות בלאומיות, שכאשר היא חסרה – נוצרות תופעות כמו הירידה מהארץ. בישראל ישנן תכונות מוסריות בולטות: "שלושה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט, א), וכשהסתפקו בנידון הלכתי החליטו לסמוך על מנהג ישראל, ש"אם אין נביאים הן, בני נביאים הן" (פסחים סו, א). לכן אפשר לסמוך על האינטואיציה הלאומית הכללית של העם. ממילא, מי שפוגם במעשיו או מידותיו, יוצר חציצה בין זהותו הפרטית לזהותו הלאומית, וכל עוד לא ישוב בתשובה לא יוכל לדבוק בזו האחרונה.
ישנם חטאים שמעיבים על הדבקות בלאומיות הישראלית – חַטְּאוֹת הָאָדָם הַמְגֻנּוֹת, ויש מדות רעות – מִדּוֹתָיו הַפְּחוּתוֹת, שגם כאשר הוא מתגבר עליהן ולא מביא אותן לידי ביטוי בחטאים באופן מעשי, קיומן בנפש פוגם ביכולתו להידבק ביסוד הלאומי. בנוסף לחטאים הרגילים ולקלקול המידות, יש חטאים של ניתוק מקודשי האומה, כאשר לא מבינים שהקודש הוא המכונן את הלאומיות. בשנת ה'תרצ"ה, כאשר ניסח זאב ז'בוטינסקי[17] את חוקת 'הצ"ח',[18] באחד הסעיפים כתב: "השרשת קדשי התורה בחיי האומה". במכתב שכתב לבנו מספר שעות לאחר סיום כינוס היסוד של 'הצ"ח', כתב שבתחילה הניסוח היה "השלטת קודשי התורה בעולם", ורק בגלל לחצים של חבריו האתאיסטים נאלץ לשנות את הנוסח ולמתן אותו. אך מצד עצמו הוא סובר שרק התנשאות אווילית מונעת מלהכיר בכך שקודשי התורה הם המכוננים את התנועה הלאומית.[19] ז'בוטינסקי השכיל להבין את מרכזיות הקודש בכינון הלאומיוּת, בניגוד לחבריו שטעו וחטאו בכך, ועל כן מנעו מעצמם להידבק כראוי בלאומיות הישראלית.
כִּי הַיְּסוֹד הָאֲמִתִּי שֶׁל תְּכוּנַת הָאֻמָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית הוּא שְׁאִיפַת הַצְּדָקָה הָעֶלְיוֹנָה, צִדְקַת ד' בָּעוֹלָם. זהו האידאל העליון של ישראל. יש אידאלים לא עליונים, אנושיים, שבמסגרתם תמיד יהיו גם כאלה שיסבלו, ומחפשים את השיטה שתפחית את הסבל בצורה המרבית – קפיטליזם או סוציאליזם, דמוקרטיה או מלוכנות וכיוצא באלו. ואילו האידאל של ישראל הוא גאולה כוללת, חוסר הסכמה לכל סוג של סבל וייסורים במציאות. לכן כתב הרב קוק: "יְצִיאַת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם תִּשָׁאֵר לָעַד הָאָבִיב שֶׁל כֹּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ" ('מגד ירחים', ניסן תרע"ד) – כשם שבאביב הכל פורח, משתחרר מכפור החורף, כך גם הרעיונות האמוניים והמוסריים שיוצאים מישראל גואלים את רוח האנושות ומוציאים אותה ממצריה.
וְכָל מִי שֶׁנִּזְדַּהֵם בְּאֵיזֶה חֵטְא, לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁל זֻהֲמָתוֹ אֵין חֵפֶץ הַצְּדָקָה וְהַטּוֹב מֵאִיר בְּקִרְבּוֹ כָּרָאוּי. הוא מוכן להשלים עם עוולות וסבל שיש בעולם, בינו לבין חברו, בחברה או בשלטון. כאשר אדם חוטא מופעל בנפשו מנגנון של הצדקה עצמית – כפי שהוא לא עמד בניסיון ונכנע ליצרו, כך גם כל העולם נעשה כושל וחלוש בעיניו. ככל שחולף הזמן והוא לא שב בתשובה, החוטא מאבד כל תקווה לתיקון עצמו ולתיקון העולם, הכל נעשה בעיניו מוגבל ופגום במהותו, חסר תקנה. כל זאת, לגמרי בניגוד לשאיפה הישראלית "לתקן עולם במלכות שד־י". נפערת תהום בינו ובין התכונה הלאומית הישראלית, הנתפסת כעת בעיניו כאומה רגילה, זהה לכל האומות. וְעַל כֵּן לֹא יְקֻשַּׁר בֶּאֱמֶת עִם הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית עַד אֲשֶׁר יִטְהַר. אדם שנטמא צריך לצאת מן המחנה: "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה, ב), וגם אם יישאר בו, מבחינה נפשית הוא כבר בחוץ. למחנה ישראל יש מסגרת טהורה, מטרה קדושה שמי שנטמא בחטא אינו תואם לה בגלל טומאתו, וכעת עליו להיטהר ממנה כדי שיוכל לשוב ולהיכלל בתוך המחנה. אותה טהרה איננה פעולה חד־פעמית – תשובתו של מי שנטמא בחטא ועל כן יצא ממחנה האומה, צריכה להיות תדירית, כדי שלא ייפסק הקשר עם התכונה הלאומית אצל אותו אדם, ולא בדורות הבאים.
חכמי ישראל האמונים על טיפוח מורשת הכיסופים לציון, היו קובלים על כך שהבעת כיסופים לבדה אינה מספיקה. בספר 'הכוזרי', משווה רבי יהודה הלוי את תפילות השיבה לציון לצפצוף הזרזיר, מין עוף (כוזרי מאמר שני, כד) – זרזיר אינו יכול להפיק קולות אחרים מלבד אותו צפצוף. זהו טבעו. כך גם יהודי, בטבעו יש בו כיסופים לציון אף כשזה מן השפה ולחוץ, וכל עוד אינו מעלה את הדבר למודעות הוא חי בדיסוננס קוגניטיבי, חוסר התאמה בין זהותו לבין חייו הממשיים. יש להתאים לשאיפה הישראלית לתיקון העולם, על ידי תשובה מכל חטא ומדה פחותה.
