יב – הַשְׁפָּעַת הַתְּשׁוּבָה עַל מַהַלְכֵי הָרוּחַ הַחַיִּים וְהַמַּעֲשֶׂה בִּכְלָל, פסקה יב

כבר מאז ראשית פעילותה של התנועה הציונית ועד ימינו, היו וישנם רבים שקובלים, לעתים בצדק, על האופן בו מתממש תהליך שיבת ציון. ככל שהיישוב הלך והתפתח התגלו בו יותר ויותר בעיות ופרצות, שחיתות וריקבון מוסרי. המחשבה הנפלאה על חזון שיבת ציון וכינון הממלכתיות בישראל, התגלתה באופן שפל וירוד. העולים לירושלים התמלאו אכזבה וצער לנוכח מראה סמטאות מלוכלכות, קבצנים ועליבות ששררה בכל פינה בעיר. רבים מאלה שעלו ארצה, בייחוד בתקופה בה עלה הרב קוק לארץ, היו דווקא צעירים פורקי־עול מצוות, שבאו להקים חברה המנותקת מכל סממן יהודי. חילולי שבת וקנאות מכל הצדדים הביאו לסכסוכים קשים בארץ. לא היה מקום בלי צרות. משום כך היו אז וישנם גם כיום, כאלה שמרשים לעצמם לנקוט בביטויים קשים ביחס למפעל הציוני, שהוא כ"מְעָרַת פָּרִצִים" (ירמיהו ז, יא), וקציניו הם "קְצִינֵי סְדֹם" (ישעיהו א, י). תפיסה זו שהביאה אז רבים משלומי אמוני ישראל להתנגד למעשה הציוני, לעיתים גורמת גם כיום לצאצאיהם הרוחניים לניכור כלפיו.

הרב קוק מבאר שדבר כזה יכול לקרות לכל מחשבה עליונה, אידאל נכסף, שכאשר רוצים להגשים אותו במציאות בפועל – הוא מתממש באופן רחוק ממה שנדמה בחזון: יֵשׁ שֶׁמַּחֲשָׁבָה יוֹרֶדֶת מִמְּרוֹמֵי גְּדֻלָּתָהּ וּמִמְּקוֹר טָהֳרָתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאַחֲרֵי אֲשֶׁר נִתְגַּשְּׁמָה בַּמַּעֲשֶׂה וּבַחַיִּים טִפְּלוּ בָּהּ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים וְהֶחְשִׁיכוּ אֶת יִפְעָתָהּ, את הופעת יופייה במציאות. אדריכל יכול לתכנן בניין מפואר ונהדר, אך כדי לבנותו עליו לגייס הרבה פועלים וחומרי גלם יקרים שיוצרים פסולת ולא תמיד עומדים בציפיות של האדריכל, ולפעמים גם לאותם אנשים שעוסקים במלאכה יש אינטרסים רעים, והם עצלנים ומושחתים. בתחילת תקופת הבית השני, היהודים שהצטרפו לעזרא ונחמיה במפעל חידוש ההתיישבות בארץ, היו מדלת העם, חסרי ייחוס ומעמד, כאלה שלא היה להם מה להפסיד בבבל (עי' קידושין סט, ב). עזרא ונחמיה נתקלו במצב קשה מאוד כאשר רצו להנהיג בארץ סדר חיים של קיום מצוות כראוי, והזקנים שעוד זכרו את בית המקדש הראשון בכו מצער לנוכח מראה ממדיו הקטנים של הבית השני (עזרא ג, יב).

לאחר שפרצו ברוסיה פרעות "הסופות הנגב", הוקמה תנועת ביל"ו, ארגון ציוני של צעירים יהודים, שעבור שמם בחרו את ראשי התיבות של מילות הפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" (ישעיהו ב, ה) – תוך השמטת סופו – "בְּאוֹר ה'". מספרים שכאשר שמע האדמו"ר מליובאוויטש[13] על תנועת ביל"ו, חסידות חב"ד שבהנהגתו הייתה אז החלק הכי גדול ביהדות אוקראינה ורוסיה הלבנה. האדמו"ר אמר שאילו רק הייתה מוסיפה תנועת ביל"ו לשמה את המילים "בְּאוֹר ה'", כמילות הפסוק המקורי, הוא היה ערב לכך שעוד מאה אלף חסידים היו עולים ארצה. אך ביל"ו לא שינו את שמם, וחסידי חב"ד – כמו רבים מהיהודים יראי ה' אז – לא הצטרפו לתנועה הציונית. כך גם שם ירדה מגדולתה המחשבה העליונה של חזון שיבת ציון, כאשר רוב השותפים להגשמתה במציאות היו פורקי־עול מצוות, שלא פעלו מתוך תורה וכוונות נאצלות כפי הראוי לה. בנוסף לנזק הרוחני שנגרם בכך למימוש חזון שיבת ציון, דור אחד לאחר מכן, עשרות אחוזים מן המשפחות שעליהן דיבר האדמו"ר התבוללו או הפסיקו לשמור מצוות בלי כל קשר לתנועה הציונית, ובהמשך השנים הגיעו השלטון הסובייטי האנטי דתי ואסון ההשמדה הנאצית.

אך גם כאשר מחשבה עליונה יורדת מגדולתה ומתגשמת באופן שפל שאינו ראוי לה, המצב איננו חסר תקנה, לא מדובר במשבר נצחי: הַיְרִידָה הַזֹּאת אֵינֶנָּה יְרִידַת עוֹלָם, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁהַטּוֹב הָרוּחָנִי הַמַּחֲשָׁבִי יֵהָפֵךְ לְרַע, כִּי אִם יְרִידַת שָׁעָה, וְהִיא גַּם כֵּן לְצֹרֶךְ עֲלִיָּה. המהות הרוחנית תמיד נשארת בטהרתה, משום שהטומאה שבהגשמת האידאל נותרת חיצונית לו. כך מתאפשרת תשובה, תיקון ההגשמה המעשית והתאמתה לאידאל. אוֹתָם הָאֲנָשִׁים, שֶׁהֵם קְטַנִּים בְּאֵיכוּת, אלה שמגשימים את האידאל בפועל, באופן שאינו מרומם כפי שהיה נדמה לפני שהופיע האידאל במציאות הממשית, יֵשׁ לָהֶם גֹּדֶל כַּמּוּתִי. האנשים הגדולים יותר מבחינה איכותית, אנשי המחשבה והחזון, כמו עזרא ונחמיה בראשית ימי הבית השני או הרב קוק עצמו ביחס לאנשי דורו – הם מועטים ביחס להמון הפשוט והגס יותר. ואף על פי כן, גַם מִדָּה זוֹ של כמות גדולה, אַף־עַל־פִּי שֶׁהִיא נֶחְשֶׁבֶת כְּלֹא לְגַבֵּי הָאֵיכוּת, שהרי אין מה להשוות בין אנשי המופת הדגולים להמונים הירודים, עם כל כמה שיהיו גדולים מבחינה מספרית, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁהִיא מִצְטָרֶפֶת עִם הָאֵיכוּת הִיא מְעַטַּרְתָּהּ, וּ"בְרָב־עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד, כח). בסופו של דבר, גם אלה שמגשימים את האידאל בצורה גסה ושלילית מצטרפים לקיומו הממשי ומגדילים אותו, ומשום כך כאשר הוא יופיע בעתיד באופן נעלה יותר, הוא יופיע בצורה מפוארת וגדולה הרבה יותר ממה שהיה יכול להופיע ללא כל אותו ההמון.

וְלָאו דַּוְקָא הַכַּמּוּת הַמִּסְפָּרִית כִּי אִם גַּם הַכַּמּוּת הַכֹּחָנִית, הַמֶּרֶץ וְהַחֵפֶץ לִרְדֹּף וּלְהַשִּׂיג, לְכוֹנֵן אֶת הַמְּבֻקָּשׁ עַל יְדֵי דְּרָכִים מַעֲשִׂיִּים וְהִתְגַּלּוּת הַכֹּחַ. כָּל זֶה מִתְגַּלֶּה יוֹתֵר אֵצֶל אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי חֹמֶר חָזָק וְגַס וְחַסְרֵי רוּחַ אֲצִילִי, הַמַּתִּישׁ עַל־פִּי רֹב אֶת הַכֹּחַ בְּיִחוּשׂוֹ לְהַחֹמֶר. לפעמים לא מדובר על המונים מבחינה מספרית ביחס לאנשי החזון הגדולים, אלא על בעלי כוח רב או בעלי ממון ושררה. לעשירים יש הרבה יכולות ואמצעים להשפיע, וכאשר הם עוסקים בהגשמת אידאל גדול, אם אינם בעלי מדות מתוקנות ורוח גדולה, ההגשמה מצמצמת את האידאל. יכולים להיות בריונים וקנאים שהחליטו לממש רעיון נשגב, ועושים זאת בדרכים אלימות וגסות. כל זאת, משום שכַּאֲשֶׁר הַמַּחֲשָׁבָה צְרִיכָה לִקְנוֹת לָהּ בָּסִיס חָמְרִי, דַּרְכָּהּ לָרֶדֶת מִמַּעֲלָתָהּ. זו דרכו של עולם. גם מצוות חשובות ונשגבות מתממשות בפועל בדרכים לא אידאליות. גם עבור קיום מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות, לא נשארים בבית המדרש ודנים ברעיונות הרוחניים שמסמלים הלולב והאתרוג, אלא יוצאים אל השוק הסואן, מתבוננים בתיומת הלולב ובכתמי האתרוג, בצבעו ובגודלו, משלמים לסוחרים כסף ולפעמים צריך לנהל משא ומתן סביב הרכישה, עם כל הקטנוניוּת שיש בדבר והכוחניות שלעיתים גם נצרכת להתלוות לכך. הרעיונות הקדושים והנשגבים ביותר צריכים להתממש במציאות בדרכים גשמיות לגמרי, ולעיתים אף שפלות ומאוסות.

בְּפֶרֶק כָּזֶה הִנֵּה הִיא מֻשְׁלֶכֶת לָאָרֶץ וּפָרִיצִים בָּאִים בָּהּ וּמְחַלְּלִים אֶת קְדֻשָּׁתָהּ. אֲבָל עִם זֶה מִתְרַבִּים אֻכְלוּסֶיהָ, וְהִתְגַּלּוּת הָאֹמֶץ הַחָמְרִי הוֹלֶכֶת וְנוֹסֶפֶת. כשם שיש חיסרון גדול בהגשמה המצומצמת, הגסה והירודה של האידאלים הגדולים, כך יש בה גם יתרון גדול – ריבוי האוחזים בהם. רק יחידי סגולה יכולים לעמוד על הדקויות של הרעיונות הגדולים, אך כולם יכולים לראות את הטוב הגלוי שבהם ולהחליט משום כך לרצות בהם ולממש אותם, גם כשהדבר לא נעשה בדרכי נעם. בשנים האחרונות מתעצם המאבק על עלייה להר־הבית והתנהלות חופשית בו. לא כל העולים להר עושים זאת מסיבות קדושות, בטהרה וביראת שמיים כראוי. רבים רואים בכך רק אידאל של עמידה על הכבוד הלאומי או חשיבות של אחיזה בקודשי האומה, גם כאשר אינם יודעים ואינם מנסים לברר מה משמעותו של קודש, ובשאר תחומי החיים הקודש אינו מעניין אותם כלל. אפשר להתנגד לכך בתוקף – וכי זהו האידאל הגדול של הר־הבית ובית־המקדש? זו השראת שכינה? הרי זו זילות נוראה! אך כך היא דרכו של עולם, דרכן של מחשבות עליונות להתגשם במציאות החומרית המוגבלת, גם באופן שלא נראה נעלה ומרומם כראוי להן.

הַדְּבָרִים הוֹלְכִים כָּךְ עַד בֹּא הַתּוֹר, שֶׁמִּתְעוֹרְרִים עֲדִינֵי לֵב חֲמוּשִׁים בְּכֹחַ צִדְקַת ד'. לא אנשים אלימים וכוחניים, אלא כאלה שכוחם הוא צדקת ה', הצדק שבבריאה, במגמה האלוהית שבה ובחזון נביאי ישראל. בכוח אלו מתעוררים אותם עדיני הלב, וְהֵם עוֹלִים עַד רֹאשׁ הַפִּסְגָּה שֶׁל מְקוֹר טָהֳרַת הַמַּחֲשָׁבָה, וּמִתְעַמְּקִים בְּתוֹכִיּוּתָהּ, מַכְנִיסִים בָּהּ אֶת הַטֹּהַר שֶׁבְּנִשְׁמָתָם, אֶת כַּוָּנוֹתֵיהֶם הָעֲדִינוֹת וּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם הַזַּכּוֹת, ובכך מקלפים את כל הקליפות של המימוש הירוד שלה, עד לגילוי עצמיותה הנעלה במציאות. כדי להגיע לזמן זה של הופעת חזון הנביאים במקוריותו כפי שראוי שיופיע, הרב קוק פנה פעמים רבות לתלמידי חכמים שיצטרפו למפעל הציוני בפועל ושיעסקו במשמעויותיו הרוחניות, ולא ישאירו אותו לפורקי העול ולאנשים הפחותים במעלתם הרוחנית שעסקו בו. וּמִתּוֹךְ כָּךְ, מתוך התעמקותם של אנשי המופת בעליונותה של המחשבה המקורית, זוֹ הַמַּחֲשָׁבָה הַכְּלָלִית בְּעַצְמָהּ, שֶׁמִּפְּנֵי מַכְאוֹבֶיהָ הָרוּחָנִים, מִדְּקִירַת הַקּוֹצִים הַסּוֹבְבִים אוֹתָהּ, הִיא מֻטֶּלֶת עֲיֵפָה בְּחֻלְשַׁת כֹּחַ, בְּתַרְדֵּמַת מָוֶת, וְכִמְעַט בְּאֵין רוּחַ חַיִּים, מִתְעוֹרֶרֶת הִיא וּמַתְחֶלֶת לְהַשְׁפִּיעַ עַל כָּל הַנִּגָּשִׁים אֵלֶיהָ טַל חַיִּים בְּהוֹד גְּבוּרָה מִפְּנִימִיּוּתָהּ, וְאָז מִתְעַלִּים בְּעִלּוּיָהּ כָּל הַדְּבֵקִים בָּהּ. כפי שיש קרבן ציבור, ישנה גם תשובת הציבור, המתרחשת כאשר במעמד המנהיגות הציבורית עומדים אנשי רוח גדולים המסוגלים לעמוד על משמעותה העמוקה של המחשבה העליונה, מתעמקים בשורשיה וכך יכולים לרפא גם את הופעותיה החיצוניות, לטהר את המציאות שהיא תוצאתה של המחשבה העליונה. זוהי דרך הפעולה של מנהיגות אמיתית – היא אינה מסתפקת בניסיון לעשות תיקון חיצוני, לגעור באנשים שאינם מממשים את המחשבה העליונה כראוי לה, אלא חודרת לעומק המשמעות של המחשבות הגדולות ומוליכה אותה להגשמה הראויה לה בפועל.

וְגַם אוֹתָם אֲשֶׁר דָּבְקוּ בָּהּ בִּימֵי עָנְיָהּ הָרוּחָנִי, אֲשֶׁר עַל יְדֵי זָדוֹן וְשׁוֹבְבוּת רֶשַׁע סָרוּ מֵהַדֶּרֶךְ הָרָאשִׁית הַסְּלוּלָה לִמְגַמָּתָהּ שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה, הִנָּם גַּם הֵם מִתְעַלִּים עִמָּהּ, שָׁבִים עַל יָדָהּ בִּתְשׁוּבָה בְּהִירָה וְעֶלְיוֹנָה בִּמְעוֹף נֶשֶׁר בְּקַלּוּת נִפְלָאָה. בשוך המהומות של ההגשמה המעשית הירודה, לאחר שיבואו אנשי חזון בעלי רוח יותר נעלה ועדינה, יגלו את כל הטוב והצדק שברעיון האידאלי שהוגשם באופן חלוש ומצומצם וישיבו אליו את הרוממות הראויה לו בהגשמתו המעשית – האידאל ישוב ויופיע באופן כה מרומם, עד שאפילו אותם האנשים הנמוכים, חסרי המעוף הרוחני, אלה שגרמו לאידאל להתגשם בצורה מאוסה וקטנה, ישובו גם הם ויתעלו בזכות אחיזתם בו. תשובתם תהיה בקלות כזו, שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ בְּכָל גִּלּוּי שֶׁל חֶזְיוֹן תְּשׁוּבָה הַבָּאָה מִצַּד הִתְעוֹרְרוּת הַכֹּחַ הַטּוֹב שֶׁל אֵיזוֹ נֶפֶשׁ פְּרָטִית. משום שהחזון הגדול משפיע על מהלכי הנפש הפרטית לטובה, האדם יוצא ממצריו הפרטיים ונטהר בצירופו אל הכלל. מי שעוסק בגאולת ישראל וגאולת העולם, גם אם זה מתוך אינטרסים צרים ובדרכים לא טובות, מצורף גם מבלי ידיעתו לדבר גדול הרבה יותר ממציאותו הפרטית. מצווה ציבורית מגלה כוחות גבורה וקודש בנפשם הפרטית של העוסקים בה.

עד כה הרב קוק כתב את הדברים באופן כללי – בכל תחום כאשר רעיון רוחני גדול מתממש במציאות, תהליך ההגשמה מצמצם אותו ומופיע אותו בתחילה באופן ירוד. כעת הרב קוק שב למציאות הקונקרטית של תהליך שיבת ציון המתרחש לעיניו: הַמַּחֲזֶה הַזֶּה בֹּא יָבוֹא וְלֹא יְאַחֵר. אוֹר ד' הַמְעֻלָּף בְּעַרְפִלִּים, הַגָּנוּז בִּנְקֻדַּת צִיּוֹן הַיְסוֹדִית, יוֹפִיעַ. 'נקודת ציון' היא אחד הכינויים של ספירת 'מלכות' הנזכרת בדברי המקובלים (עי' 'חסד לאברהם' ג, ז). ספירת 'מלכות' מייצגת את המציאות המוחשית שבה מתממשים האידאלים הגדולים, והיא גם כינוי לארץ ישראל ההולכת ונבנית בדרכים שונות, טובות יותר ופחות. כיום, אור ה' גנוז בה בפוטנציאל בלבד, ורק בעתיד הוא יאיר באופן מלא. או־אז יַעֲלֶה מֵעֵמֶק הַבָּכָא אֶת מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה וְכָל אֲגַפֶּיהָ, ירושלים על כל מוסדותיה – המקדש, הכהונה, הסנהדרין והמלכות, וְעִמָּהּ יַעֲלוּ כָּל הַמַּחֲזִיקִים בִּכְנַף מְעִילָהּ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, לִתְחִיַּת אֱמֶת – תחייה שנובעת מתוך הכוונה הראויה והנשגבה למימוש התפקיד והייחודיות של עם ישראל, ולא מתוך כוונות שונות שהיו בתנועה הציונית, שלא היו דווקא מקודשות ונעלות, וִישׁוּעַת עוֹלָמִים. ישועה שמתחברת לכל העולמים, גאולת ישראל שהיא גאולת ההוויה כולה.