רבים מבין היהודים שלא רואים את עצמם מחויבים למסורת ישראל, דואגים מאוד לקיום האומה, אף שאינם מכירים בערכה העצום של המסורת כמכשיר לקיום הלאומי. בתקופתו של הרב קוק הדברים היו ניכרים ביותר, בייחוד בתנועה הלאומית היהודית שכל עניינה היה דאגה לקיום האומה, ולא שאפה לקיום מצוות. בתוך התנועה הלאומית, כפי שהיו כאלה שראו את עניין קיבוץ הגלויות כחלק אינטגרלי מאורח החיים היהודי, ערכיו, אמונותיו ושאיפותיו, היו גם כאלה שדווקא הדגישו את הניגוד לאורח החיים היהודי ושאפו לבנות יהודי חדש, המשוחרר מן המסורת הגלותית הקודמת. כלפיהם הרב קוק קורא כאן, שיש להכיר בכך שהמסגרת הכללית של יסודות הקיום היהודי חיונית דווקא עבור מושא דאגתם: צָרִיךְ לְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה[12] גַּם בִּשְׁבִיל קִיּוּם הָאֻמָּה, משום שבנוסף לבעיית ההתבוללות שכבר בתקופת חייו של הרב קוק הייתה נפוצה אצל יהודי מערב אירופה (כיום, כששים אחוזים מיהודי ארצות הברית מתבוללים), התחושה שמסגרת לאומית בפני עצמה תפתור את כל הבעיות איננה נכונה. ישנם משברי זהות לא פשוטים במדינת ישראל, ישנם יהודים שנולדו בארץ ומעדיפים לחיות בחוץ לארץ, וגם אם נותרים בה, חשים ניכור כלפי האומה ומוסדותיה. יש ניסיונות מתמידים להמיר את ערכי מסורת ישראל בערכים אחרים – שהשירות הצבאי למשל, ישמש כתחליף לקבלת עול מצוות, וייחשב כערך יסודי של הזהות היהודית גם לגבי אנשים שברור שאינם יהודים לפי ההלכה. אך אף על פי שערך השירות בצבא ודאי חשוב ביותר, הוא איננו משתווה לתרבות היהודית בכללה ולנאמנות לקיום יתר המצוות, שאינן רק עתיקות יומין, אלא גם התקיימו במשך דורות בתנאים הקיצוניים ביותר, והן שיצרו את השאיפות וכוחות הנפש העצומים שהביאו לקיבוץ הגלויות והקמת המדינה באופן פלאי. אלה ערכים בעלי משקל עצום מבחינה נפשית ורוחנית, לאומית ופרטית, ואליהם צריך לפנות מי שדאגת קיום האומה בליבו.
לא מדובר כאן על כפייה לקיים מצוות או מלחמה עבור כך, אלא בצורך לְעוֹרֵר לקיומן בלבד. ישנן דרכם שונות לעורר לתשובה, בהתאם לאופיים של האנשים בכל מקום ומקום; החל מהתאמת בתי הכנסת לציבור הרחב, שיהיו נגישים ונעימים ושיהיו בהם שיעורים יסודיים ומגוונים, כיבוד וחברה טובה, כך שאדם ירצה יותר ויותר לקיים את המצוות בשלימות – ועד לבירורים עמוקים בסוגיות רוחניות נשגבות. בדרכים רבות אפשר וצריך לעורר לתשובה, ובלבד שלא יהיו בכפייה ואלימות, שכך ודאי לא ראוי ולא יצליח.
הָא כֵּיצַד? אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת אֲגוּדִים בְּיַחַד לְדוֹרוֹת. כשם שארבעת המינים שנוטלים בחג הסוכות צריכים להיות אגודים יחד, כך גם עם ישראל צריך להיות מאוגד ומאוחד, אחרת לא יתקיים. ואחדות זו אינה מתקיימת מעצמה בלבד, הָאֶגֶד הָרוּחָנִי שֶׁלָּנוּ צָרִיךְ הוּא פַּרְנָסָה, פַּרְנָסָתוֹ הִיא אֹרַח הַחַיִּים וּמַהְלְכֵי הַדֵּעוֹת. ככל שאורחות החיים המעשיים ותפיסות העולם של הפרטים השונים יותר קרובים זה לזה, מוצאים יותר סיבות להזדהות והתלכדות ומדת האחדות גוברת, וממילא קיום האומה מתבסס יותר. אמנם כבר יש כמה גורמים למכנה משותף גם בלי קיום המצוות – לכל בני האומה יש שפה עתיקה משותפת, היסטוריה משותפת ומסורות משותפות, אך כפי שאדם צריך לאכול כל יום מחדש ואינו יכול להסתפק במה שאכל ביום הקודם, כך גם את האחדות החיונית לקיום האומה יש להזין באופן תדיר, בנוסף למכנה המשותף הקיים מן העבר. חז"ל הדגישו מאוד את חשיבות האחידות בקיום המצוות, כאשר הורו שאין לשנות ממנהג המקום, וגם אדם שמתפלל בבית כנסת של עדה אחרת ממה שהוא רגיל – יתפלל כמקובל שם, שלא תהיה התורה כשתי תורות (עי' יבמות יג, ב; פניני הלכה תפילה ו, ג).
כְּשֶׁמַּחֲזִיקִים אוֹתָם הַדְּרָכִים וְהַמַּחֲשָׁבוֹת הֲרֵי הַתְּיֹמֶת הָאַחְדוּתִית קַיֶּמֶת. לולב כשר לנטילתו בחג הסוכות רק כאשר תיומתו אינה מחולקת, שעליו המרכזיים מחוברים. אחדות האומה וקיומה יישמרו כאשר תהיה תשובה למסורת ישראל, שיהיו כולם מחוברים לאותה מסגרת כללית של ערכים ומצוות, ולא יהיו מחולקים לאלה ששומרים אותה ואלה שאינם. וְהִיא מוֹסִיפָה כֹּחַ לְאַחְדוּת הַגֶּזַע וְיֶתֶר מִינֵי סִימָנֵי הָאַחְדוּת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מִצַּד עַצְמָם דְּבָרִים עוֹבְרִים וּמִשְׁתַּנִּים. אותה תיומת, התשובה המאחדת את כולם, מוסיפה כוח למכנים המשותפים האחרים – הרצון לייסד חברה מתוקנת, הקרבה הגיאוגרפית ואינטרסים משותפים שונים, שלעיתים קיימים ולעיתים לא. אֲבָל בַּחֲלִישׁוּת הָרוּחָנִיּוּת, הַפֵּרוּד הָרוּחָנִי מִתְגַּבֵּר, וְהָאַחְדוּת הַמִּקְרִית שֶׁל הַגֶּזַע וְהָעִנְיָנִים הַחִיצוֹנִים לֹא יַעַצְרוּ כֹּחַ לְאַגֵּד אֶת הַפֵּרוּדִים הָרַבִּים, שֶׁהַחַיִּים בִּתְנָאֵיהֶם הַחִיצוֹנִים וְהַפְּנִימִיִּים מַפְרִידִים. אין די במכנה המשותף הטבעי. עמים רבים שחיו לאורך דורות רבים על פני תבל, ביניהם אימפריות ומעצמות כבירות, התפרקו לבסוף, משום שלא היו להם מכנים משותפים רוחניים נצחיים. כך ניתן להבין במידה מסוימת את התופעה היחידה במינה של הישרדות העם היהודי המפוזר בכל קצוות תבל לאורך אלפי שנות גלות קשות – המסגרת הרוחנית של אמונה, תורה ומצוות, שמרה על תודעת אחדות לאומית, בניגוד לכל שאר העמים שנכבשו והוגלו. ובאמת, אותם יהודים שלא שמרו על המאמץ להישאר במסגרת הרוחנית היהודית, התבוללו ונעלמו מן האופק הלאומי.
נסיבות החיים מביאות את האדם למרחקים והרפתקאות שונות ומשונות, מצריכות אותו לחיות במקום מסוים, להיכנס לחברה מסוימת, ואז לעבור למקום ולחברה אחרים לגמרי. אירועים שונים מעוררים בו רגשות שונים, הוא נפגש עם טיפוסים לא רגילים, רוכש ידידים ויריבים, מתאהב, כועס, מעריץ ומתאכזב. כך מתעמק בו הצד האישי, והחיבור שלו לכלל ולמסורת, לזהותו העתיקה, עלול להיחלש ולהינתק לגמרי. לכן צריך כל הזמן לעורר לתשובה, זהו תהליך בלתי פוסק. הנטייה לאינדיווידואליזם ולהיפרדות מרצף הדורות והאומה מתעוררת בקלות באדם, ותמיד צריך להיות כוח שיאגד אותו חזרה לאומתו. לא בכדֵי לדכא את ייחודיותו האישית, אלא כדי לאחד אותה עם כל שאר בני האומה ולהביא לשיתוף פעולה מפרה וגואל.
