יב – הַשְׁפָּעַת הַתְּשׁוּבָה עַל מַהַלְכֵי הָרוּחַ הַחַיִּים וְהַמַּעֲשֶׂה בִּכְלָל, פסקה י.

הדין נותן שאדם שחטא, הזיק וקלקל – ייענש, ולא תינתן לו אפשרות לתקן את מעשיו. לכן חידוש החיים שיש בתשובה, עד כדי כך שגם רשע גמור יכול וצריך לשנות את מעשיו ורצונו ולהיות צדיק, זהו חסד עצום שניתן מאת ה' (עי' ירושלמי מכות ב, ו; פסקה ז לעיל). על מנת שאדם יוכל לקום מביצת חטאיו ולא ליפול לייאוש מוחלט, עליו להשתמש בתנחומים, להכיר בכך שיש בו עוד נקודות טובות וצדדים חיוביים. משפחתו וחבריו, וגם הוא עצמו כמובן, צריכים לייצב את מצבו הנפשי ולעודד אותו, וכך לאחר שיאסוף כוח ומוטיבציה יוכל לתקן את מה שצריך לתקן בפועל ולשוב להיות צדיק. אולם בכך חסד התשובה עלול להתעוות ולגרום לעיוות המוסר כולו; התנחומים עלולים להיות למכשול אם יהיו לעיקר החיים – כל אימת שיחטא האדם, מיד ירגיע את מצפונו בתנחומים, ולא יתקן את מצבו בפועל. לכן יש להשתמש בתנחומים בחכמה: מצד אחד, צריך להכיר בחשיבותם – שהם מצילים מבאר השחת של הייאוש והאבדון, אך מצד שני יש להכיר גם בתקלה שעלולה לצאת מהם – שנעימוּת הנחמה תרגיע את האדם עד כדי שהוא יגיע לפאסיביות גמורה, כך שלא יתקן את המעוות.

הַתְּשׁוּבָה הִיא חִדּוּשׁ הַחַיִּים, שכן אִי אֶפְשָׁר לַתְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא תְּשַׁנֶּה אֶת עֵרֶךְ הַחַיִּים כֻּלָּם, כְּשֶׁהַחַיִּים נִמְשָׁכִים. תשובה משנה את תפיסת העולם בכללה, משקלם של המעשים, הנטיות והמחשבות משתנה בתהליך התשובה. לפעמים השינוי הוא קיצוני, ולפעמים הוא רק תוספת של עניין יותר נפשי, של התייחסות יותר עמוקה לפרט מסוים במציאות. אך תמיד ישנו חידוש בתשובה, גם אם על פני השטח נדמה שאלו אותם חיים. וּמִמֵּילָא הֲרֵי הִיא מְשַׁנָּה אֶת עֶרְכָּם לְטוֹבָה אֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא נַעֲשֵׂית בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. אפילו אם החיים לא נמשכים אחרי התשובה, כמו בתשובת שכיב מרע, של אדם ששב בתשובה כשהוא על ערש דווי – על ידי התשובה ערך החיים בכללם משתנה למפרע, כפי שניסח זאת הרמב"ם: "ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה – אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו – כל עוונותיו נמחלין" (הל' תשובה ב, ב). לכן הזהיר שלמה המלך: לכתחילה, "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ – כאשר אתה עוד בחור וחזק ועומד במלא כוחך, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ, עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים" (קהלת יב, א-ב), כלומר – בעת זקנותך, שאז התשובה כבר אינה מעולה, משום שממילא אדם כבר לא יכול לחטוא כפי שחטא בצעירותו; אולם גם כאשר התשובה נעשית בימי הזקנה היא חשובה ומועילה.

יֶתֶר הַתַּנְחוּמִין הֵם תַּבְלִין לְחִזּוּק הַתְּשׁוּבָה וְהַסְבָּרַת עֶרְכָּהּ. גם רשע שחטא בחטאים איומים, מוכרח שיהיו לו תנחומים על מנת להתעודד ולצאת מתחושות הצער על החטא, להתחיל לצעוד בדרך הטובה ולתקן את מעשיו. כשמוצאים באדם תכונות טובות או מעשים חיוביים ומציינים זאת בפניו, נוסכים בו ביטחון ועוז לשוב לדרך טובה. כך מחזקים את התשובה ומסבירים את ערכה, כיצד בכוחה לרומם גם את הגרועים שבחוטאים והחמורים שבחטאים. אֲבָל הַשִּׁקוּעַ בְּתוֹךְ הַתַּנְחוּמִים עַד כְּדֵי רִשּׁוּל שֶׁל הַסְדָּרַת עֶרְכֵי חַיִּים מְקֻדָּשִׁים, עַד כְּדֵי טְמִיעָה בִּיוֵן מְצוּלַת הַחֵטְא, וְאוֹמֵר נִצַּלְתִּי,[11] גורם לאדם שלא ישוב בתשובה בפועל. "אם אני עוד לא לגמרי אבוד, ויש בי דברים חיוביים", אומר לעצמו החוטא מתוך תנחומיו, "הרי שאני יכול להמשיך בשגרת החטא", והוא נותר רובץ ברפש חטאיו, שכעת התווספה לו תחושה נעימה של תנחומים. זוהי לא מחשבת זדון, חטא מחושב בקפדנות, אלא רִשּׁוּל שֶׁל הַסְדָּרַת עֶרְכֵי חַיִּים, התרשלות בניהול החיים. אדם עלול להתאהב בתנחומים ולהסתפק בהם. מי שנפטר לו קרוב משפחה יושב בביתו שבעה ימים ובאים אליו קרוביו וידידיו לנחמו, אך לאחר ימי האבלות עליו לקום ולהמשיך את חייו. הניחומים נעימים ומחזקים, אך תפקידם הוא זמני בלבד, לעודד את האדם ולשכך את כאבו על האובדן, לא להשאיר אותו במצבו. התמכרות לתנחומים זֹאת הִיא דֶּרֶךְ הַמָּוֶת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה הַוַּתְרָנִית, המוותרת על הדין ומסתפקת ברצון הטוב, ולכן אומרת שלא לפי ההלכה, כמבואר בתלמוד הירושלמי (ע"ז א, א): "הָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם – והתורה אמרה לֹא יָלִין – עַד בֹּקֶר; לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם – והתורה אמרה בְּיוֹם זִבְחֲכֶם – וּמִמָּחֳרָת; וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה (עמוס ד, ד-ה) – והתורה אמרה לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ". מעשה המצווה שמציעה עבודה זרה דומה למעשה המצווה המקורי, ההלכתי, אך פגום. אין בו את הדיוק של קו הדין ההלכתי. כך עבודה זרה הופכת את הצו האלוהי המסודר למעשה אנושי חסר ומבולבל.

הוותרנות שבעבודה זרה נובעת מתפיסת האלוהות שבה: מצד עומק נשמתו אדם רוצה את הא־ל האחד, הנשגב ומופשט מכל הגדרה אנושית, אך זה קשה ורחוק מדי עבור האדם. בינתיים הוא רואה את השמש והירח, את כוחות הטבע המופלאים, ומתנחם בזה – אם אינו זוכה בתפיסת האלוהות העליונה, לפחות הוא יכול להתפעל מגרמי השמיים, הרוח או הים. הוויתור הרוחני על השאיפה הנשגבה, הכוללת ביותר, מוביל לוויתור מוסרי ביחסו של אדם לזולת ולכלל ההוויה.

הַמֶּתוֹדָה, הָעוֹזֶבֶת אֶת הָאֱמֶת וְהַמִּשְׁפָּט וְהוֹלֶכֶת אַחֲרֵי לְבָבָהּ – השיטה המוותרת על הדין המדויק ומסתפקת ברצון ובכוונה הכללית הטובה, יוצרת תפיסת עולם שלמה: זוֹ מִינוּת, כלומר – מין אחר, הנצרות שדומה לעבודת ה', למה שמצֻוֶּה, אך אינה מכפיפה את עצמו לגדרים. ממילא שיטה זו גּוֹרֶרֶת אַחֲרֶיהָ כָּל רֶצַח וְכָל זִמָּה, כי גם ברצח וזימה מוותרים על הגדרים מתוך תנחומים שונים – כל רוצח יטען להגנתו שהייתה לו סיבה טובה לרצוח, שהנרצח הוא זה שנהג שלא כראוי, או שהרוצח עצמו סבל מקשיים ובעיות נפשיות ולכן אי אפשר לבוא אליו בטענות, וממילא כפי שהוא ויתר לעצמו ורצח, ראוי שגם אחרים יוותרו לו… וכך גם בזימה – הרי מותר להתגרש ואז להתחתן עם מי שרוצים, אז מה זה משנה אם היה גט בפועל או לא, וכי חתיכת נייר פשוטה היא כל ההבדל?! אפשר לוותר גם עליה. "רחמנא לבא בעי" ( ע"פ סנהדרין קו, א), נדמה שמכיוון שרצון הלב הוא העיקר, אין צורך לייחס חשיבות לקיום המעשי. אולם לאורך ההיסטוריה נעשו עוולות נוראיות בשם השיטה המסתפקת ברצון הלב ומוותרת על הדיוק המעשי. לַמְרוֹת שֶׁהִיא תָּמִיד פּוֹשֶׁטֶת טְלָפֶיהָ וְאוֹמֶרֶת: רְאוּ שֶׁאֲנִי טְהוֹרָה, וְהִיא מְלֵאָה תַּנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לַעֲמֹד, משום שהעולם מבוסס על גדרים מדויקים, וכפי שרופא מנתח לא יכול לזלזל במספר הסנטימטרים המדויק שעליו לחתוך בגוף המנותח, כך גם בתהליך התשובה. אם התנחומים לא משמשים תשתית לתיקון מעשי מדויק, אין להם ערך, הם הבל – בְּעוֹלָם שֶׁל שֶׁקֶר שֶׁאֵין לוֹ רַגְלַיִם. לתנחומים אלה, שמתבררים כשקר כשאינם מובילים לתיקון מעשי – אין קיום במציאות, כפי ששתי הרגליים מאזנות זו את זו, ואם מוותרים אפילו על אחת מהן בלבד, האדם כבר אינו יכול לעמוד. חצי אמת היא שקר.

"כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ" (משלי ה, ג) – יש מתיקות בשיטת הוותרנות, הכל חלק ונעים בה, משום שאין בה הקפדות מעיקות. אולם כל זה רק בתחילה, "וְאַחֲרִיתָהּ – מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (שם ד). המתיקות מתחלפת במרירות ומה שהיה חלק נעשה חד ופוצע, הרוע המשתולל בלי משפט וצדק מתגלה בסוף. יש שרוצים לחלק ולומר שלא הנצרות הוותרנית היא רעה, אלא הנוצרים. האנשים שנהגו בחוסר מוסריות נהגו שלא כראוי, ואילו היו נשמעים לדתם כראוי לא היו נוהגים כך. כאן הרב קוק שולל תפיסה זו – יש היגיון פנימי לדברים, ושיטת הוותרנות של הנצרות היא זו שגורמת למעשי העוול: הַפֵּרוֹת שֶׁל הַדֵּעוֹת וְהַמִּדּוֹת שֶׁל אוֹתָם הַמִּתְחַנְּכִים בְּתַרְבּוּתָהּ, הֵם מְעִידִין עַל עַצְמִיּוּת פְּנִימִיּוּתָהּ, שגם אם התחילה בכוונות טובות, התגלתה בריקבון מוסרי ושחיתות נוראה, רציחות בקנה מידה עולמי, כפייה איומה וצביעות. כאשר ההנחיה היא: "אל תתקוממו לרשע, והמכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת", אז גם אם בפועל לא מקיימים אותה – מתעוותת כל מערכת הערכים. במקום לתקן את המציאות ולמגר את הרִשעה, מסבירים לרשע שהוא בסדר גמור, מנחמים אותו על חטאיו ונותנים לו מקום קבוע.

וְאֵין כָּל כֹּחָהּ כִּי אִם בְּנִיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה הַגְּנוּבִים שֶׁלָּהּ מִתּוֹךְ אוֹצַר יִשְׂרָאֵל הַחַי. בכך הרב קוק מסביר מדוע התפיסה הוותרנית, הנוצרית, מחזיקה מעמד ומרתקת לבבות – יש בה ניצוץ קדוש ואמיתי שגנבה מישראל. התנחומים נכונים וחשובים, כאשר הם אינם סוף תהליך התשובה אלא מבססים את התיקון המעשי. יש טוב בכל אדם, אך אי אפשר לגלות זאת ללא סדר ומאמץ מעשי על פי גדרים וגבולות. ניצוץ יכול לחמם ולהאיר, וללא שימוש נכון הוא גם עלול לגרום לשריפות נוראות, כפי שקרה בעקבות גניבת ניצוצי הקדושה שעשתה הנצרות מישראל. ומכיוון שלא הצליחה לבנות על ידם תרבות נאותה ומיטיבה, הִיא פּוֹלַטְתָּם קִמְעָה קִמְעָה, עַד אֲשֶׁר תְּעַר נַפְשָׁהּ לְגַמְרֵי, שלגמרי תתרוקן מכל ניצוץ קדוש. "חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יוֹרִשֶׁנּוּ אֵ־ל" (איוב כ, טו). הקב"ה יוציא את הניצוצות הקדושים שגנבה הנצרות ובלעה אל קרבה, עד שישובו למקומם, וְאָז יְשַׁמֵּשׁ הַנִּיצוֹץ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁנִּבְלַע כָּל כָּך בַּגּוֹיִם כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ, לְהִתְעוֹרֵר לְהָעִיר לֵב עַמִּים רַבִּים. הרב קוק מדבר על עידן החילון שהוא חי בתוכו, כאשר התרבות הנוצרית הולכת ומתרוקנת מן הניצוץ היהודי של שאיפה תמידית לגאולה, שהוכנס בנצרות. כמאה שנה קודם לכן אחיזתה של הכנסייה בתרבות האירופית, בנפשות ובכל סדרי החיים הייתה מוחלטת, וככל שהשנים חלפו היא הלכה ונחלשה במלחמות פנימיות ומלחמות ערכיות פילוסופיות נגד הממסד הנוצרי הדוגמטי, עד להופעת העיקרון של הפרדת הדת מן המדינה, שצמצם את הדת לעניינו הפרטי של כל אדם בינו לבין עצמו. כיום כבר ניתן לראות שהחילון הוא אשליה, שהאנושות לא יכולה לנהל חיים מתוקנים ללא אלוהים, ללא ממד של קדושה וחזון של גאולה. ישנה כמיהה לתכנים רוחניים. ישנם אפילו אנשים שמתוך כמיהה לרוח חוזרים אל המסגרות הממוסדות של הנצרות, אמנם באופן אחר לגמרי ממה שהיה פעם – ללא אותן כפיפות והחלשה נפשית שהיו בה. הנצרות שינתה את עצמה וכיום הינה הרבה יותר פתוחה וליברלית כדי למצוא חן בעיני ההמון. על כן בתהליך החילון שמשפיע גם על הדתות, קיימת הכנה לעידן חדש, בזכות הכמיהה לאותו ניצוץ יהודי שנבלע בתרבות הנוצרית ואבד בה: לְהִתְעוֹרֵר לְהָעִיר לֵב עַמִּים רַבִּים, לַהֲפֹךְ לָהֶם שָׂפָה בְּרוּרָה לִקְרֹא בְּשֵׁם ד' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל, על פי חזון הנביא: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, י), שפה שהיא בְּרוּחַ ד', שהיא, כהגדרת הנביא ישעיהו: רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ד' (ישעיהו יא, ב) שיש בה תביעה מוסרית ברורה לתיקון מהותי של המציאות, המצריכה בירור מתמיד, כנות פנימית וגבורה לשנות בפועל מה שצריך, מתוך חשבון נפש וביקורת עמוקה. ולא כפי שהיה אצל ישו, המשיח המדומה – לֹא רוּחַ זָר, רוּחַ טִפְּשׁוּת וְחֻלְשָׁה, רוּחַ סִכְלוּת וְהֶפְקֵרוּת מוּסָרִית, הַתּוֹמֵךְ אָשְׁיוֹתָיו הַשִּׁקְרִיּוֹת, כלומר – יסודותיו, תשתית מערכת הערכים שלו, עַל יְסוֹד הַוִּתּוּר, שהוא מפתה, ולכן שובה לבבות. כאשר מעמידים את הוויתור כצו האלוהים, כעיקרון מוסרי עליון, נדמה שהחיים קלים ונעימים – כפי שעלי לוותר לרשע אני יכול גם לוותר לעצמי, משום שגם האלוהים מוותר לכל. לאורך הדורות היהודים הואשמו ב"חשבונאות יתר" – בכל דבר הם מחשבים ומדקדקים בפרטים שונים. אולם המציאות הוכיחה שרק זה מה שהצליח להחזיק מערכת מוסרית שתתקיים בפועל לאורך דורות, שלא כמו הוויתור, שֶׁהוּא בּוּז וְקַלָּסָה לְכָל מַנְהִיג וְשׁוֹפֵט צֶדֶק. מנהיגי אמת ושופטי צדק תמיד באים עם תביעה מוסרית כלשהי לשנות דבר מה או להתאמץ יותר בתחום מסוים, ואם אינם עושים כך הם כושלים ואין בהם צורך. שֶׁרַק "חֶסֶד לְאֻמִּים" כָּזֶה הוּא מָקוֹר נִפְתָּח לְכָל אַכְזָרִיּוּת וּנְבָלָה, כפי שאמר המלך שלמה: "וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת" (משלי יד, לד) – חסד הוא חיוני ונהדר מצד עצמו, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), ולכן חסד ההזדמנות השנייה לתקן הוא נחוץ וחיוני; אך אם לא מצרפים אליו את הדין שיאזן אותו ויממש אותו בפועל במציאות, הוא נעשה מקור לכל נבלה. "כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו חייו" (בבא קמא נ, א) משום שהעולם צריך להיתקן, יש להתגבר על הרע שקיים בו ולהביא אותו בגבורה למציאותו האידאלית.

"יָבֹא אֱלוֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ, אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד, יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ, אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" (תהלים נ, ג-ה). הא־ל לא מחריש, לא מוותר, ודווקא עם סְבִיבָיו – הצדיקים, כפי שמבארים חז"ל (בבא קמא נ, א), הוא מדקדק כחוט השערה. ככל שהאדם מתגדל כך גְּדֵלָה גם התביעה המוסרית כלפיו – אחריותו מתרחבת ככל שמעמדו הרוחני עולה יותר. הברית עִם ה' שכורתים חסידיו תובעת מהם גם להקריב קרבן, לזבוח דברים בתוכם ולשנות את המציאות בגבורה. זהו שילוב הדין בחסד, שהנצרות לא השכילה לעשות. "כִּי אֱלוֹהֵי מִשְׁפָּט ד' אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ" (ישעיהו ל, יח), המחכים לה', לגאולה השלמה, שמחכים גם ליום הדין הגדול והנורא בו תתברר האמת בלי מסכים ומחיצות, כך שיתגלו גם כל המניעים הנסתרים והכוונות שעמדו מאחורי המעשים. "וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (ישעיהו נה, ג), בניגוד לחסד לאומים, המנותק מן הדין ולכן הוא חטא, חסדי דוד נאמנים לאמת, לה', ולכן כוללים גם דין וגבורה. למרות שהיה עדִין כתולעת בשעה שהיה עוסק בתורה, דוד המלך היה גם מקשה עצמו כעץ בשעה שהיה יוצא להילחם בגבורה באויבי ישראל (מועד קטן טז, ב). "הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים" (ישעיהו נה, ד). הרמב"ם מתאר שמלך המשיח יחזיר את כל המשפטים בימיו ויעשה שלום בעולם (עי' הל' מלכים פרקים יא-יב), וכך ילמד את אומות העולם כיצד לנהל את חייהן על פי האמת והצדק, לאורו של עם ישראל. "הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן ד' אֱלוֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ" (ישעיהו נה, ה). גם גויים רחוקים ולא מוכרים, ירוצו למשמע בשורת האמת והמוסר שיבשר המשיח, בפאר של שילוב נכון של כל המידות השונות, המקדם את העולם. חסד ודין שיחדיו מרוממים את העולם משפלות החטאים ומתקנים את פגמיו.