האדם ביסודו הוא מוסרי, וכך גם ההוויה בכללה. העיוותים המוסריים באים רק בניתוק מן היסוד הכללי, בפרטים – "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט). בכל אדם יש מצפון, מוסר שצפוּן בנשמתו, גם אם אינו ניכר. בבקשת החשבונות, בחישובים שאינם מדויקים, נוצרים עיוותים וחטאים. וכמו שמבחינה הלכתית, מחצב טבעי אינו מקבל טומאה כל עוד לא נגעה בו יד אדם, ורק כאשר מתחילים לעבד את החומר הטבעי, לעשותו כלי ואמצעי לשימוש מסוים, הוא יכול לקבל טומאה. מים בים או בנהר הם טהורים ומטהרים את הטובל בהם, ורק אם מוציאים את המים ממקומם הטבעי המקורי ומכניסים אותם לכלי – הם כבר לא יכולים לטהר. זהו הכלל המקורי הטהור אליו משתוקקת הנשמה להגיע, שאליו חותר השב בתשובה מאהבה.
הַמּוּסָר בְּקוֹלוֹ הָאֱלוֹהִי, בָּא לְתוֹךְ הַנְּשָׁמָה מֵחַיֵּי כָּל עוֹלָמִים כֻּלָּם. כפי שהבורא אחד, כך גם הבריאה היא אחדותית ביסודה, ואחדות הבריאה מביאה למוסר. כשמביטים בעולם באופן אחדותי, בכללותו, לפני שיורדים לפרטים הרבים של מעשי האדם, מתגלה בו מוסריות, יש בו הרמוניה ואיזון טבעי. העולם אינו מין יער סבוך ואכזרי שהאדם נזרק לתוכו, כאשר רק אי־שם מעליו ישנו אלוהים המדריך אותו מרחוק כיצד לשרוד בעולם הנורא. חז"ל אומרים שאלמלא ניתנה התורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול (עירובין ק, ב). ישנם בעלי חיים שבאופן טבעי נוהגים באופן מוסרי ונאות. המלאכותיות, עקירת הטבע ממקורו, היא היוצרת אפשרות לחטא. כמובן שהמלאכותיות חשובה, אדם צריך לשכלל ולפתח את ההוויה ולא להשאיר אותה בגולמיותה, אך יחד עם זאת יש לדעת שמלאכותיות כרוכה בסכנה של סטייה מן המוסר. לכן התורה מצווה: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח), היושר קודם לטוב, על בסיס המצפון הנתון באדם באופן טבעי, יש להוסיף את הטוב הייחודי שהתורה מדריכה כיצד לממש בעולם.
הַהֲוָיָה הִיא בִּכְלָלוּתָהּ בְּלֹא שׁוּם חֵטְא, הַחֵטְא הוּא מָצוּי רַק בְּעֵרֶךְ הַפְּרָטִים, כלומר – ביחסים שבין פרטים שונים. כאשר יש תחושת תחרות בין פרטים נוצרים חטאים. אם כל בני האדם היו יודעים וחווים באופן מלא את היותם כלל אחד מאותו המקור, לא הייתה תחרות ולא איבה, מעשי בני אדם היו מתוך אחווה ושיתוף פעולה, וממילא לא היו פוגעים זה בזה. אֵצֶל הַכְּלָל הַכֹּל מַתְאִים לְהַרְמוֹנְיָה נִצְחִית. מקור המילה הַרְמוֹנְיָה ביוונית עתיקה, ומשמעה הוא התאמה וסדר. העולם בכללו הוא מסודר, וממילא אותה הרמוניה היא נִצְחִית, יסודות העולם קבועים, רק סידור הופעתם יכול להשתנות. בתחילת ספר 'יצירה' כתוב שהעולם נוסד משלושים ושתיים נתיבות חכמה, עשר ספירות ועשרים ושתיים אותיות – אלו הם כללי העולם הנצחיים, שאינם משתנים. הפרטים שבהוויה הם צירופים שונים של היסודות, של הספירות והאותיות, רק הם משתנים ולכן רק בהם יכול להיות חטא.
וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁהַהַרְמוֹנְיָה הַנִּצְחִית מִתְגַּלָּה עַל יָדָם, הֵם הִנָּם הַמַּעֲשִׂים הַטְּהוֹרִים, הַמְשֻׁלָּלִים מִכָּל חֵטְא, עָווֹן וָפֶשַׁע. זהו המצב המוסרי, כאשר פרטי המעשים תואמים את ההרמוניה הכללית. כשכל אחד יודע את ערכו ואת ערך הזולת, אינו בוחן את מעשיו לפי מעשיהם של אחרים ואינו נכנס לגבולם, אלא מאזן ומפרה את זולתו, משלים אותו ומסייע לו. שאיפות ההטבה שיש באדם, הרצון להתחשב, להיות רגיש, להקשיב ולסייע – נובעות מן הנקודה היסודית והכללית שמופיעה בכל פרט ופרט.
וְחַיִּים כָּאֵלֶּה, שֶׁמַּעֲשִׂים כָּאֵלֶּה מֵהֶם מְפַכִּים – זֶה הוּא הַדָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה דּוֹרֶשֶׁת. הנשמה יותר "קרובה" אל המקור האלוהי, ולכן דורשת חיים של הרמוניה מוסרית, שבהם כל פרט ומעשה מאירים ומשלימים זה את זה. הנשמה משתוקקת לאותה מציאות נעלה שהייתה בגן־עדן, לפני ש"לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז) ובכל פתיחת פתח של ירידה לפרטים מעשיים רובצת אפשרות לחטא, עד כדי כך שישנן מציאויות שבהן חז"ל מדריכים: "שב ואל תעשה – עדיף", כי הסכנה כה קרובה. כשהנשמה מופיעה באדם, מעשיו מכוונים לאותה מציאות אידאלית שאליה כמהה הנשמה. הוא מיטיב ומסייע מתוך שמחה והכרה שאין בכך גריעה והפחתה מעצמו לטובת האחר, אלא אדרבא – העצמת הזולת היא גם העצמת עצמו, כיוון שהם אחד ביסודם.
וְהִיא מַשִּׂיגָה אוֹתָם בְּאוֹר מְקוֹר חַיֵּי כָּל הַחַיִּים, כלומר – בהארת התורה, שהיא אוֹר מְקוֹר יִפְעַת אוֹר אֵין סוֹף. מקור התורה בספירת 'חכמה' המשתלשלת מספירת 'כתר' העליונה שבספירות, המכונה אֵין סוֹף (זהר פנחס רנח, ב). המקור האלוהי מאיר בעולם על ידי התורה. הרצי"ה קוק מסביר בהערותיו על הספר שהמילה יִפְעַה היא הרכבה של שתי מילים – יופי והופעה, כלומר – יופי שמופיע את מקורו, הרמוניה שמתגלה בה יוצרהּ האינסופי. התגלות ה' שבתורה מאפשרת לתפוס את ההוויה כמכלול ובאופן אחדותי, ומדריכה אלו מעשים לעשות, וכיצד, בהתאם לאחדות זו. כאן צריך לעסוק גם בפרטי־פרטים, משום שאם הם לא יוארו על ידי התורה, דרישת הנשמה לא תוכל להתממש בפועל. לכן ההלכה נכנסת לפרטי הפרטים המעשיים באופן דקדקני, אפילו לסדר הראוי בקשירת נעליים (שו"ע או"ח ב, ד; פניני הלכה תפילה ז, ג). בתולדות התרבות האנושית ניתן לראות כמה דוגמאות קשות של שאיפות נשגבות לחיים הרמוניים, אחדותיים, שהיו להן תוצאות טראגיות, משום שלא היו מוארות באור התורה המתפרט להדרכות מדוקדקות. הקומוניזם, למשל, בהצהרותיו הרשמיות קרא לשוויון ושיתוף, אך בפועל הביא לשלטון עריצות אכזרי שגרם למוות ואומללות של מיליונים.
שֶׁהִיא אֵלָיו כָּל כָּךְ שְׁקוּקָה, קְשׁוּרָה וְעוֹרֶגֶת. מכיוון שהנשמה דורשת חיים הרמוניים אידאליים, יש בה צימאון לתורה המאפשרת אותם. זהו המניע הנפשי להיסטוריה האנושית: התרבות האנושית, המוסר, החברה והמדע, עוברים משלב לשלב בהתפתחותם כתוצאה מן העריגה הבלתי פוסקת למציאת דרך למציאות הרמונית, לגאולת העולם. הקול האלוהי מהדהד בנשמת המציאות ולא נותן מנוח לאנושות, מכריח אותה להמשיך לחקור ולחפש משמעות, תיקון ורפואה לפער בין מה שנתפס על ידי החושים – העולם המפורד והמסוכסך בינו לבין עצמו, "עלמא דפירודא", לבין המציאות האחדותית האידאלית, "עלמא דיחודא" (זהר ח"ב רלד, א; ראו לעיל פסקה ה).
זהו צימאון שהוא בְּאֵין קֵץ וְתַכְלִית. אי אפשר להרוות אותו במעשים מסוימים, ולכן הוא מביא לתְשׁוּבָה עִלָּאָה, בְּחֹפֶשׁ עֶלְיוֹן. תשובה מאהבה של השתוקקות אל קרבת אלוהים, לא מתוך הכרח נמוך של יראת עונש או אפילו יראה נעלה יותר, יראת חטא, אלא מתוך הכרח נעלה – התנגדות פנימית לכל הגבלה ומועקה. הקב"ה אינסופי, חופשי מכל גבול, והאדם רוצה להידמות לו ולהתקרב אליו, רוצה בְּחֹפֶשׁ עֶלְיוֹן – לא חופש של הפקרות, אלא שחרור מכל כפייה, שרק הוא המאפשר מוסר. התנהגות מוסרית שמוכתבת בכפייה איננה מוסרית בפני עצמה. כיום החברה נאלצת להשתמש בכפייה, בבתי סוהר ובענישה, אך זהו הכרח שלא קיים בחברה האנושית האידאלית. לכן אותה תשובה עילאה היא בַּעֲלִיצוּת דְּרוֹר, עליצות שנובעת מתוך דרור, כמו אדם חופשי, "שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים" (רש"י, ע"פ ר"ה ט, ב). תחושת שמחה היא אחד הסימנים למציאות מוסרית. אם אדם עושה מעשה מוסרי מתוך עצבות, כנראה יש פגם מסוים במעשה, גם אם עדיף שדווקא הוא ייעשה ולא מעשה שאינו מוסרי. הרמה המוסרית הגבוהה, השלמה, היא מוסריות מתוך חופש ועליצות. וּבְחֶרְדַּת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, חרדה עליונה. לא פחד מעונש, אלא זהירות להיטיב באופן מדויק, שלא תהיה הפרזה מצד אחד ולא הפחתה מצד שני. שלא לבייש את המקבל, אך להתאים לטעמו וייחודו. כפי שבקודש־הקודשים נצרכת התנהגות זהירה ביותר, חרדה שלא לעשות תנועה לא נכונה, כך צריך להיות גם במצוות שבין אדם לחברו, במוסר בכללו, חרדה שנובעת מתוך אהבה ושאיפת דבקות. המציאות מורכבת מפרטי־פרטים שונים וייחודיים, וכל פרט זקוק לטיפול מיוחד המתאים לו. לכן אותה חרדה יכולה להיות רק אם היא מְלֵאָה חָכְמַת עוֹלְמֵי עוֹלָמִים. כי "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה). אי אפשר ליראת שמיים ללא חכמה, גם אם יהיו בה חרדה ושאיפה מוסרית גדולה. מתוך המוסר המתגלה בעולם בכללו, ומתוך התורה – ספירת 'חכמה' המטהרת מסיגים של הטבה לא נכונה ומתווה דרך כיצד לממש נכון את האידאלים הגדולים, עולים בתשובה מאהבה לספירת 'כתר' – למציאות הרמונית, אידאלית וחופשית מכל גבול.
