אדם הוא בעת ובעונה אחת גם רוחני וגם גשמי. הניסיון להתעלם מאחד משני צדדים אלה, לוותר על הרוח עבור החומר או על החומר עבור הרוח, הוא דבר שאינו אפשרי ואינו רצוי. בפסקה זו הרב קוק דן באופן הנכון שיש לפתור את המתח שעלול להיווצר מנשיאת שני העולמות יחד – על ידי תשובה שלמה, הנובעת מתודעת אחדות ורצף שבין העולמות השונים.
הַתְּשׁוּבָה בִּיסוֹדָהּ הִיא תְּנוּעָה לָשׁוּב אֶל הַמְּקוֹרִיּוּת, אֶל מְקוֹר הַחַיִּים וְהַהֲוָיָה הָעֶלְיוֹנָה בִּשְׁלֵמוּתָם. לעומת חטא, שהוא החטאה וסטייה מן המקור, עיוות והגבלה, בתשובה אדם שב אל מקורו – השלמות האלוהית, שהיא בְּאֵין גְּבוּלִים וּמְצָרִים, כפי שמקורו של העולם הוא גן־עדן, שבו לא היו גבולות ומצרים ואדם הראשון ראה מסוף העולם ועד סופו (חגיגה יב, א). זו המגמה של תשובת העולם הכללית, שהיא יסודה של כל תשובה פרטית. תנועת השיבה למקור היא בַּמְּגַמָּה הַיּוֹתֵר אֲצִילִית, שנאצלת מן המקור וממשיכה את השפעתו, לא סוטה ממנו. האצלה זו השתלשלות עדינה, זהירה. בתשובה שלמה אדם שב ומנסה לממש את אותו הרצון שהביאו לחטא, בדרך שנובעת מן המקור, שהיא נכונה ובריאה. ומכיוון שזו דרך של אצילות, היא גם בְּרוּכָה, כל מעשה בה מתברך ומתרבה, ולא מסתיים. חטא שסוטה מן המקור, גם אם הוא מהנה מאוד – מסתיים בשלב מסוים ויוצר אכזבה וייאוש. אך מעשה טוב מתברך, גורם לתוספת ופירות. אדם רעב שמקבל זרעים, יכול לקלות אותם ולאכלם וכך להשכיח את רעבונו לשעה קלה; ואילו אם יתאפק ויזרע אותם באדמה, יצמחו ויניבו תבואה שתשביע אותו לאורך חודשים. זו תכלית בריאת העולם – שיתברך ויוציא מתוכו את הפוטנציאל הגלום בו, דווקא מתוך אצילות, השתלשלות נכונה מן המקור שמצמיחה ומפתחת.
לכן אותה ברכה שבתנועה לשוב אל המקור, היא מִזֹּהַר הָעֶלְיוֹן הַפָּשׁוּט וְהַמַּבְהִיק. כלומר – מן הרצון האלוהי שהוא מקור ההוויה, המכוּנה זֹּהַר; זוהר הוא הארה שיש בה זהירות, היא מושכלת ונעשית בתוך גבולות – יש מגמה בכך שהעולם נברא באופן בו הוא נברא, זו אינה גחמה או טעות. אותו זוהר, הרצון האלוהי, הוא עֶלְיוֹן, נעלה מן ההוויה, קודם לה ומהווה אותה. משום כך, יחד עם זאת שהוא מקור ההוויה המצומצמת, המסוימת, הרצון האלוהי עצמו הוא פָּשׁוּט, אי אפשר לאפיין אותו דווקא באופן מסוים, הוא מופשט מכל הגדרה כובלת. ברצון העליון יש מֵעֵין פרדוקס – מצד אחד הוא בא מן האינסוף הפשוט והנעלה מכל מורכבות ומוגבלות, ומצד שני זהו רצון לברוא עולם מסוים, גשמי ומוגבל שאינו מופשט ואינסופי. לכן הרב קוק מוסיף על אותו רצון, הזהר העליון, שהוא גם מַבְהִיק, מאיר. העולם אמנם מוגבל, אך יש בו תכונה של התעלות אינסופית, התברכות והשתלמות תדירית. זוהי ההארה שברצון האלוהי בבריאת העולם, שיזהיר ויאיר מתוך מודעות לגבולותיו ובנטייה להרחיב אותם. לכן אמרו חכמים "מן הזהירות שלא תרבה להיזהר" (הקדמת חובות הלבבות) – הרצון שבבריאת העולם זוהֵר והולך ללא הפסק, יש לנתב אותו באופן מושכל, אך לא לעצור אותו.
אָמְנָם הַשֶּׁטֶף שֶׁל הַחַיִּים הוּא מוֹרִיד אוֹתָנוּ לְהָעֲנָפִים הַמִּתְפַּשְּׁטִים. בדומה לתינוק שנולד זה עתה – כל כישרונותיו ויכולותיו נתונים בו בכוח ולא בפועל, יש לו פוטנציאל שיכול להתגשם באינספור אפשרויות; וככל שהוא גדל הוא מתפתח לכיוונים מסוימים ומתעצם בהם, וממילא יכול פחות ופחות לממש את כישרונותיו באופנים אחרים. זו התפתחות מצד אחד, אך ירידה והחמצת פוטנציאל מצד שני. שורש העץ לא גלוי ואי אפשר לדעת איך יצמח, וכאשר הוא מתפתח לעץ עם ענפים גדולים, מובן שהוא כבר לא יהיה עץ אחר. שֶׁכָּל מַה שֶּׁהֵם הוֹלְכִים וּמִתְרַחֲקִים מן השורש, ובנמשל – ככל שהעולם והאדם מתפתחים ומתעצמים, וְכָל מַה שֶּׁהֵם קוֹנִים יוֹתֵר תְּפִיסָה בְּמַעֲשֶׂה, בְּמִפְעָל וּבְהִתְגַּשְּׁמוּת, ככל שאדם יותר פועל ומתחזק בעולם ומגלה את כישוריו בצדדים החומריים השונים שבחיים, הֵם יוֹתֵר קְרוֹבִים לְאַמֵּץ אֶת מַהוּתֵנוּ הַמֻּגְבָּלָה, וְהִנְנוּ חוֹשְׁבִים אֶת עַצְמֵנוּ עַל יָדָם לְבַעֲלֵי חֹזֶק וְאֵיתָנִיּוּת. אדם מורכב ממהות שאינה מוגבלת – נשמה שהיא "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), וגם ממהות מוגבלת – גוף שהוא "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז). התבססות חומרית בעולם מעצימה את מהותו הגופנית והמוגבלת של האדם, ויוצרת לו הרגשה מוטעית שרק בכך יש לו עוצמה. הוא רואה כיצד הותיר רושם במציאות, כיצד יש לו יותר שליטה בעולם, אך אינו רואה את מעמדו הרוחני. וּבִשְׁבִיל כָּךְ הֲרֵי אָנוּ מַרְגִּישִׁים אֶת עַצְמֵנוּ רָפִים וְכוֹשְׁלִים בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁתּוֹקֵף אוֹתָנוּ הָרָצוֹן לָשׁוּב לְהַמָּקוֹר הָרָאשִׁי, הַמִּתְעַלֶּה מִכָּל הִתְפַּשְּׁטוּת עֲנָפָיו. נטיית התשובה, ההתקרבות למקור החיים, מזקיקה לכאורה לעזוב את הענפים, את הביסוס החומרי, כדי לשוב לשורש הרוחני של המציאות. ממילא, וּמִפְּנֵי הַכִּשָּׁלוֹן הַזֶּה שֶׁל הַכֹּחַ גַּם הַשְּׁאִיפָה הָרוּחָנִית מִתְחַלֶּשֶׁת. אדם לא רוצה לעזוב את כל הישגיו החומריים, והמחשבה שעליו לעזוב אותם מרתיעה אותו. כך בכל סדרי החיים ובכל מערכת יחסים. הֶרגל נעשה טבע, והתבססות במציאות אחת גורמת לאדם להירתע ממַעבָר למציאות אחרת, גם אם יש לו סיבות טובות לעבור אליה.
הפתרון לפחד ולרתיעה מתשובה הוא הכרה שתשובה אינה ניתוק מן החיים, אלא אדרבא: וּבִשְׁבִיל כָּךְ הַרֵינוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּכָל זְמַן שֶׁאָנוּ עוֹלִים בְּדַרְגַּת הַתְּשׁוּבָה, אֲחוּזִים יָפֶה גַּם בְּהַעֲנָפִים הַמַּעֲשִׂיִּים, וְשִׂיחָם וְשִׂיגָם, הֶגְיוֹנוֹתֵיהֶם וּשְׁאִיפוֹתֵיהֶם. אין לזלזל במציאות שקודם התשובה, אף שהיא פחות אידאלית; אלא להעמיק ולהבין אותה, לזהות את הנטיות העמוקות בנפש שגרמו לאדם לחיות כפי שהוא חי ולעשות את המעשים שהתרגל אליהם, וּלְהַעֲלוֹת אוֹתָם יַחַד עִם עֲלִיַּת מַהוּתֵנוּ לִמְרוֹם הָאֲצִילוּת וְהִתְנַשְּׂאוּת הַדְּבֵקוּת הַמְּקוֹרִית. להשתמש באותם מעשים סתמיים או אפילו שליליים, באופן נאות ואידאלי יותר, מתוך דבקות במקור האלוהי. פעמים רבות אדם ששב בתשובה נוטה לקיצוניות שלילית, וזהו הדבר המרתיע בתשובה. אך למעשה גם כאשר אדם משנה את מעשיו לטובה ולכן בפועל עוזב את ההוויה הקודמת, הוא לא ניתק מן השורשים שלה. אדם שהתרגל לדבר בשעת התפילה, למשל, צריך למצוא אופן נכון לספק את נטייתו החברתית, זמן אחר לשוחח עם מכריו, ולא רק להילחם בנטייתו לדיבור. על אחת כמה וכמה כאשר התשובה אינה מחטאים ממש, אלא מאמץ לשכלל עוד יותר את חייו, לכוון אותם יותר לקודש ולטוב ממה שהיה קודם.
כִּי סוֹף־סוֹף הֲרֵי כַּמָּה שֶׁהַחַיִּים הִתְפַּשְּׁטוּ הֲרֵי הֵם כֻּלָּם מְפַכִּים מֵאוֹר הַמְּקוֹרִי, וְיַחַד עִם מַהוּתֵנוּ הַנִּשְׁמָתִית צְרִיכִים גַּם לָשׁוּב אֶל הָרוּם הָעֶלְיוֹן. באופן מהותי לא צריכה להיות בעיה להעלות את החיים המעשיים למצב הנעלה יותר שבתשובה, משום שהכל בא מאותו השורש. וְאָז לְעוֹלָם לֹא נַעֲלֶה בְּחֹסֶר־רְכוּשׁ, כאשר נעלה עִמנו אפילו את הזדונות, כדברי חז"ל, שבתשובה מאהבה זדונות נעשים לזכויות (יומא פו, ב). התורה מתארת שבני ישראל יצאו ממצרים עִם שלל רב, כפי שהובטח לאברהם אבינו: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד). לכאורה היה ניתן לחשוב שאין לקחת משם כלום, אלא דווקא להחרים דברים שבאו ממצרים וכך למחוק את כל הזיכרונות מן המציאות הקשה ההיא; אך לא כן מצווה הקב"ה. אדם צריך לקחת את ניסיון חייו והמיומנויות שרכש גם מן החטאים החמורים והמצבים הקשים ביותר שהיו לו, ולהשתמש בהם באופן נכון לאור האידאלים הגדולים שהוא מתקרב אליהם בתשובתו. וכדברי הרב קוק על השעבוד במצרים, ששימש עבור בני ישראל כהכנה לעבודת ה', למרות השוני התהומי שבין זה לזה.[9]
וְלֹא נִכָּשֵׁל בְּהַחְלָשַׁת כֹּחַ, כִּי לֹא עֲרֻמִּים נַעֲלֶה לַמְּרוֹמִים, למרומי מקור ההוויה שבתכלית תהליך התשובה, כִּי עִמָּנוּ אֲחֻזַּת לְבוּשֵׁנוּ רַבֵּי הַגְּוָנִים וַעֲשִׁירֵי הַצְּבָעִים, אֲשֶׁר רָכַשְׁנוּ לָנוּ מֵהִתְפַּשְּׁטוּתָם שֶׁל הַחַיִּים כֻּלָּם. מעשי האדם, מידותיו ומחשבותיו, הם כבגדים המכסים על עצמיותו, על מהותו האלוהית. לעיתים הלבוש מתלכלך, המעשים או המידות אינם מתוקנים. אולם אין לפשוט את הבגדים ולהשליך אותם בשל כך, אלא לכבסם, לשוב בתשובה וללבשם מחדש כשהם נקיים מהחטאים ומתגלים באופן נקי ונכון. וְהִנְנוּ עוֹלִים וּבָאִים בַּיָּמִים, ולא בנפרד מן הימים, הגם שהיו ימים שבהם חטאנו, משום שאנו מתקנים את החטאים שנעשו בהם,[10] עִם כָּל תּוֹלְדוֹת הַמִּפְעָל, הַמַּעֲשֶׂה וְהַחַיִּים אֲשֶׁר עִמָּהֶם, ההשלכות של מעשינו, השפעתם על המציאות. בתהליך של תשובה מאהבה, שיבה למקוריות העליונה, מתאחדים כל הימים ונקשרים זה בזה תחת אותו אידאל נעלה של גילוי העצמיות באופן נכון ומיטיב.
