בפסקה זו הרב קוק מתאר את תהליך התשובה באנושות, בישראל ובאישיות היחידית, בהקשר לכלל ההוויה. כמו במקומות רבים בדברי הרב קוק, הפסקה כולה היא הסבר והרחבה למשפט הפותח אותה: הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה בָּאָה מִדְּחִיפָה פְּנִימִית, הַיּוֹצֵאת מִדְּחִיפָה חִיצוֹנִית עֶלְיוֹנָה. תשובה עליונה זו תשובה מאהבה (ראו פרק ב). תשובה מיראה באה מדחיפה חיצונית בלבד – הפחד להיענש. אמנם ישנה גם דרגה גבוהה יותר של תשובה מיראה, יראת חטא – בה תחושת סלידה מן החטא גורמת לאדם לשוב בתשובה; אך מכל מקום, הגורם לתשובה הוא החטא ועונשו, שהם חיצוניים לאדם עצמו. ואילו תשובה מאהבה נובעת מִדְּחִיפָה פְּנִימִית, מנטייתו הטבעית של האדם שקיימת בפנימיותו, להתקרב לה' ולהתחבר לטוב.
לדחיפה פנימית־טבעית זו יש מקור עליון – דְּחִיפָה חִיצוֹנִית עֶלְיוֹנָה. בדברי המקובלים מתוארות שתי השפעות אלוהיות על המציאות, המכוּנות: 'אור־מקיף' ו'אור־פנימי', כפי שהאוויר מחולק למה שמקיף אותנו ולמה ששאפנו אל ריאותינו פנימה. 'אור־מקיף' מסמל את המציאות האידאלית שהיא מעל ומעבר להשגתנו, חיצונית לעולם, האלוהות שאיננו מסוגלים להבין אך יוצרת בנו שאיפה לטוב, להתעלות אל מעבר למצבנו הנוכחי. אדם שואף לדבוק באלוהים אף שאינו מסוגל להבין את עצמותו, שואף למציאות מוסרית עליונה שלא יהיו בה מוות ורוע מכל סוג שהוא, אף שהיא נראית כה רחוקה מהמציאות הריאלית. כך 'האור המקיף' משפיע על חייו ותודעתו של האדם, למרות שהוא כשלעצמו נותר נעלה מהכרת האדם.
זוהי החיצוניות שבדחיפה לתשובה מאהבה. 'האור המקיף' מתחבר אל ה'אור הפנימי', אל מה שכן מושג ומובן לאדם – הנבואות שאבותינו שמעו, התורה והתפילה הניתנות להבנה, וכך יוצר באדם דחיפה לשוב בתשובה. בזכות 'אור־פנימי' שיש בכל נפש, יש אהבה טבעית לאלוהים, שאיפה ל'אור־מקיף'; זו האהבה שבתשובה מאהבה, אהבת אלוהים שהיא גם אהבת החיים והעולם שהוא ברא. אדם רוצה מטבעו להיות ראוי לאהבה זו, לתקן את מידותיו ומעשיו, כדי לבטא את האהבה באופן מלא ככל האפשר.
כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הַחָמְרִי וְהָרוּחָנִי, מֻשָּׂג הוּא בְּצוּרָתוֹ הָאַחְדוּתִית. בתשובה מאהבה מבינים וחווים את העולם כולו באופן אחדותי, על כל ההפכים והגיוון שקיימים בו, לא מסוכסך ומפולג בתוכו. כך גם האידאלים הנעלים של 'האור המקיף' משפיעים על המעשים המוחשיים, כאשר 'האור המקיף' מתחבר ל'אור הפנימי' ואדם מבין ששניהם הם אותו אור, עם תפקידים אמנם שונים, אך מקור אחד ומגמה אחת. שלא כמו בתשובה מיראה, שיש בה נטייה לחלק את העולם לחומרי ורוחני כאויב ואוהב, רע וטוב שנלחמים זה בזה באופן תמידי ומהותי, תשובה מאהבה חוצה את הגבולות החיצוניים ומגלה את השורש האחדותי של הכל. כמובן שיש הבדלים בין הדברים השונים בבריאה, ולכל דבר יש להתייחס באופן מסוים, שונה מהיחס לשאר הדברים, אך אין דבר שהוא אויב גמור, פסול באופן מוחלט. וכפי שאדם שגר במשק אוהב את כולו, על כל המכלול שבו – בית המגורים, הדיר של בעלי החיים, גן הירק והשדה. הוא לא ילך לישון בשדה ולא יכניס את העיזים לחדר השינה שלו, אך הכל משרת את אותה מטרה ולכל דבר יש מקום ותפקיד משלו. בתשובה מאהבה אדם חותר לכך שלא יהיה דבר שיישאר מחוץ לאהבה, אלא כל דבר ימצא את מקומו הייחודי הראוי לו וישתלב בהרמוניה עם כל השאר.[8]
הַמּוּסָר, הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, הוּא הַמֶּרְכָּז הָרְצוֹנִי שֶׁל הַיֵּשׁ. בעולם שאנו מבינים, חווים ופועלים בו – הַיֵּשׁ, ישנו רצון אחד, שממנו נובעות ואליו מכוונות כל השאיפות והתקוות, כל הרצונות הפרטיים נובעים מתוך אותו רצון כללי: הַמּוּסָר, כלומר – הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, הרצון שכל הנברא יהיה ישר טוב. זהו לא רק רצונו של אדם נעלה שפיתח את רמת מוסריותו, אלא רצון קוסמי שקיים בהוויה בכללה. יש בה רצון להתעלות, להשתלם, שתתגלה בה הצורה האחדותית שבה כל החלקים השונים משלימים זה את זה (ראו לעיל פרק ו, א).
יש חשיבות רבה להגדרת המוסר שהרב קוק כותב כאן – הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב. התנהגות מוסרית ניתן לבטא בדרכים רבות, אולם יסודו של המוסר אינו משתנה, הוא תמיד דרך של יושר והטבה. היו חברות שסיגלו לעצמן חוקות מסוימות, נימוסים ומנהגים מהוקצעים ומוקפדים, אך היו מלאות עוול, צביעות ורשע. בצמרת המפלגה הנאצית היו אנשים מנומסים שברובד אחד של חייהם נהגו באופן מסודר ונאה, ועם זאת נהגו גם כמפלצות. הישר והטוב נותר ברובד החיצוני, כך שהם יכלו להוליך המוני בני אדם לתאי הגזים בשבילים נקיים מוקפים בשיחי ורדים, לצלילי מיטב היצירות של המוזיקה הקלאסית. בניגוד להתנהגות מוסרית חיצונית ומזויפת, אומר הרב קוק שהַמֶּרְכָּז הַזֶּה בִּפְרָטִיּוּת הַחַיִּים מֻכְרָח לְהַתְאִים עִם כָּל הַמַּקִּיף. ההטבה והיושר שגנוזים באור הפנימי שבהוויה צריכים להתאים לכל האור הַמַּקִּיף, לכל האידאלים הנשגבים, הנשאפים, כך שישנו את פני המציאות כולה לטובה – עִם כָּל הַהֲוָיָה, בֵּין בִּתְכוּנָתוֹ הַפְּנִימִית, בֵּין בְּגִלּוּיָיו הַחִיצוֹנִים. להתקיים בשני הרבדים, הפנימי והחיצוני. אין די לאדם רק לשאוף ליושר וטוב אידאי וכללי, יש לחתור ולבקש את פרטי החיים והמעשים שיתאימו ליושר ולטוב. אמנם "רחמנא לבא בעי" (ע"פ סנהדרין קו, ב), הלב והרצון הוא המבוקש, פְּנים האדם – כנותו ושאיפותיו, זהו המבחן הראשי, אך הדבר אינו מבטל את חשיבותו של החוץ, שצריך להתאים לפנים. כשם שתחושות אהבה כלפי אדם צריכות להתגלות במעשים, מילים, מתנות וסיוע ממשי, כי אנו חיים בעולם ממשי ולא רק בשאיפות ערטילאיות, כך גם אהבת אלוהים צריכה לבוא לידי ביטוי בקיום דברו, בשמירה על ההוויה ופיתוחה, בהתקדשות והיטהרות.
התאמת המרכז הרצוני של היש עם ההוויה כולה, נעשית עַל יְדֵי הַכָּרָה פְּנִימִית בְּמַעֲמַקֵּי הַלֵּב מֵהַיֹּשֶׁר וְהַטּוֹב. בכל אדם יש נטייה טבעית לטוב, הכרה במוסר שקיימת בו מלידתו באופן אפריורי, ואינה תוצאה של למידה וניסיון. במשך השנים אנו צוברים אכזבות וכישלונות, צער ורוע, שעלולים להסתיר ממנו את הנטייה הטבעית לטוב. על ידי הכרה מחודשת בטוב, למרות הקושי וחוסר המוסריות שגם קיימים בעולם, נוֹדָע חֵלֶק רָשׁוּם מֵהַמּוּסָר, חלק חקוק ובולט, הַמּוּפָע בְּכָל הַהֲוָיָה, בְּצוּרָה אִידֵאָלִית מַמָּשִׁית חַיָּה בַּמְּצִיאוּת. יש במציאות פן מוסרי, יש איזון אקולוגי בטבע, הרמוניה שגורמת למי ששם לב אליה לרצות להיות חלק ממנה, להיטיב ולהעצים אותה ובטח לא לפגום בה על ידי מעשים שאינם מוסריים.
הביטוי צוּרָה אִידֵאָלִית מַמָּשִׁית נשמע פרדוקסלי; דבר אידאלי לכאורה תמיד נותר כשאיפה מופשטת, שעדיין אינה קיימת באופן ממשי במציאות. אלא שהרב קוק נוקט במונח אִידֵאָל ככינוי למידות האלוהיות: "מה המקום נקרא רחום וחנון – אף אתה הוי רחום וחנון ועשֵה מתנת חינם לכל" (ספרי דברים יא, כב). אף שהאלוהים כשלעצמו נעלה מכל הכרה, אנו יכולים וצריכים לדבוק בהופעותיו, במידותיו – באידאלים האלוהיים, ולהביא אותם לכדי ממשות חיה במציאות. בכך המוסר שבאור הפנימי מתגלה בפועל במציאות, והעולם הולך ומתעלה (עי' מאמר 'דעת אלוהים', אדר היקר עמ' קל).
וְעַל יְדֵי הַתּוֹרָה מִתְגַּלָּה הִיא בְּאוֹר קְדֻשָּׁה, לְכָל קִבּוּץ לְפִי עֶרְכּוֹ, וּלְיִשְׂרָאֵל בְּצוּרָתוֹ הַמְסֻיָּמָה מְאֹד, הַהַתְאָמָה הַמּוּסָרִית בְּכָל הִתְגַּלֻּיּוֹתֶיהָ. כלומר, ההתאמה המוסרית מתגלה באופנים שונים: לכל קיבוץ לפי ערכו, בהתאם לו, ולישראל בצורתו המיוחדת של תרי"ג מצוות וערכי התורה. התורה ניתנה אמנם לישראל, אך אינה מזניחה את הצד המוסרי של כל העמים, גם להם יש עקרונות מוסריים שבאים לידי ביטוי בשבע מצוות בני נוח, שעיקרן הוא סדר מוסרי נאות, ועל גביהן כל אומה מעצבת את המוסר המתאים לה לפי אופייה. כך גם בישראל וגם באומות העולם יש זרימה מתמדת מן 'האור המקיף' ל'אור הפנימי' ושכלול המציאות לאור האידאלים האלוהיים.
וְהָאִישִׁיּוּת, הַמּוֹצְאָה בְּאָרְחוֹת חַיֶּיהָ וּתְכוּנוֹת רוּחָהּ פְּגָמִים וְאִי־הַרְמוֹנְיָה לְגַבֵּי הַכֹּל הַמֻּחְלָט, הַפְּנִימִי וְהַמְגֻלֶּה, הִיא מִצְטַעֶרֶת צַעַר אֵין גְּבוּל. חשבון נפש המגלה לאדם ששאיפותיו, מידותיו או מעשיו אינם תואמים את נטיית המוסר שטבועה בהוויה, שהוא פוגם בהרמוניה של הישר והטוב, יוצר בו צַעַר אֵין גְּבוּל. זהו צער שאי אפשר להכניס אותו בגבול מסוים ולהתעלם ממנו, הוא מטריד את האדם בכל אורחות חייו מבלי להרפות. ממילא אותה אישיות מוכרחת להפסיק את שגרת חייה, ומעתה מִשְׁתַּדֶּלֶת לָשׁוּב לִמְקוֹר הַחַיִּים וְהַיֵּשׁוּת. לבחון מחדש מהם ערכי היסוד של החיים, מהו האדם, מה מגמתו ומהי מגמת הבריאה. מתוך כך האישיות מחדשת את עצמה בכללה, מרעננת ומשפרת את כל שאיפותיה, מחשבותיה, מידותיה ומעשיה, לאור המידות האלוהיות שבהן היא דבקה מחדש. מִתְחָרֶטֶת הִיא עַל תְּעִיּוֹתֶיהָ. על כל פיתולי החיפושים שעשתה במקומות לא נכונים, מתוך שהאמינה בערכים פחות מדויקים, שדבקה במידות פחות טובות ונהגה בפועל באופן לא נכון, וְשָׁבָה בְּלֵב נוֹהֵם וּבְשִׂמְחַת הַצָּלָה. לא כמי שמקבל עליו בלית ברירה עול מלכות שמים, אלא כמו בני זוג השבים זה אל זה לאחר פרידה ממושכת, באהבה שהתעצמה דווקא בגלל הפרידה ובשמחה עצומה על ההצלה מהמרחק. תשובה היא כמו חבל הצלה שנשלח לאדם שנפל ללב הים; הקושי לאחוז בחבל ולטפס עליו מתמזג בשמחה גדולה על ההצלה מטביעה.
"תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶךָ, כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי" (תהלים קיט, קעו). אמנם לא קיימתי את מצוותיך, חטאתי ולא שמרתי אותן, אך גם לאחר החטא לא שכחתי אותן. בפועל אני כשה אובד, רחוק מהקודש ומהטוב בגלל חטאי, תועה במבוכה בעולם, אך אני זוכר היכן ראוי שאהיה ולשם אני שואף בכל מאודי. משום כך אני מתפלל: בַּקֵּשׁ עַבְדֶךָ! קרא לי, כמו רועה הקורא לשה שאבד מעדרו, ולמשמע קולך אשוב אליך, למקורי הפנימי והנשגב.
