מוּסָר כולל גם התנהגות ראויה וגם כוונה ראויה, לכן אדם שעושה מעשה טוב בכוונה לא ראויה לא ייחשב כאדם מוסרי. הרצון העומד מאחורי המעשה קובע במידה רבה את מידת מוסריותו. כל תיקון מוסרי, הן במעשה והן בכוונה הוא תְּשׁוּבָה, כאשר אדם מעריך את מעשיו או את כוונותיו אל מול רף מוסרי גבוה יותר, ולאור זאת משנה אותם.
משום כך, משמעות דברי חז"ל שהַתְּשׁוּבָה קָדְמָה לָעוֹלָם (פסחים נד, א) הינה שהַמּוּסָר מַקִּיף אֶת הַכֹּל: קדימוּת התשובה לעולם מלמדת על מקומה בעולם, שהיא כלל גדול שכל פרטי המציאות כלולים בו. התשובה אינה חלק אחד מחלקי העולם, נפרדת ושווה לשאר החלקים, אלא קיימת בכל. אין תחום בעולם שאינו בעל מטען מוסרי ואין עניין שלא נצרך בו תיקון מוסרי. את הכל אפשר וצריך להיטיב, גם הטוב ביותר יכול להיות יותר טוב. לכן גם אי־נקיטת עמדה היא הכרעה מוסרית, בחירה שלא לפעול ביחס למתרחש, בניגוד לצו המצפון והמוסר המורים להיטיב את המציאות ולהתעלות תמיד.
אמנם, יש שמנסים להפריד תחומים שונים מן המוסר. לגבי המדע לדוגמא, קיימת טענה שהוא אינדיפרנטי – שאינו קובע עמדה מוסרית, אלא רק מתאר את עובדות המציאות בלי לקבוע אם הן חיוביות או לא. אולם טענה כזו בפועל הביאה לזוועות נוראיות. במלחמת העולם השנייה מדענים שונים ערכו ניסויים במחנות ריכוז שבהם היו אלפי אנשים, רובם יהודים, במצבים פיזיים ונפשיים קיצוניים, ברעב קשה והשפלה נוראית. בשם הטענה כי המדע הוא תמיד אובייקטיבי ונטול כל תפיסה מוסרית, נעשו זוועות נוראיות של ניסויים בבני אדם וניצול מצבם הנוראי, במקום לפעול נגד העוול או למחות לכל הפחות. כאשר נשפטו מדענים כאלה לאחר המלחמה כפושעים נגד האנושות, הם טענו בתמימות שפעלו בשם המדע. היו מן המדענים שהשתתפו בפיתוח פצצת האטום, ונחרדו מן התוצאות המזעזעות של מעשה ידיהם, לאחר שנפלו הפצצות על הִירוֹשִימָה ונַגָסַקִי ומאות אלפי בני אדם איבדו את חייהם או נעשו נכים וחולים בגלל הקרינה הרדיואקטיבית שנוצרה בעת ההפצצה. כך הבינו היטב מדענים אלה שיש משמעות מוסרית עמוקה ביותר למחקר המדעי.
הָעֵרֶךְ הָעֶלְיוֹן הַמֻּחְלָט – המגמה המוסרית של ההוויה, הטוב, מִתְפַּלֵּשׁ הוּא בְּכָל עַנְפֵי עֲנָפִים. פולש וחודר לחדרי חדרים. המוסר נוגע בכל תחום, עד לפרטי הפרטים הקטנים של החיים. אידאת הטוב הערטילאית, העליונה, מתגשמת ומתפרטת בכל מציאות ומציאות. חז"ל לומדים מהמצווה שנשמעת כהוראה מוסרית כללית, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שכאשר בית הדין גוזר עונש מוות על עבריין נוראי שעבר את כל משוכות ההרתעה והאזהרות, יש להיזהר באופן המתתו כדי שיתמעט צערו ולא יתבזה: "בְּרוֹר לו מיתה יפה" (סנהדרין מה, א). למידת האהבה ולהטבה יש מקום אפילו בתחתית הרוע, במציאות שנדמה שלא שייך בה כל עניין של הטבה ומוסר.
מכיוון שהמוסר מקיף את הכל ומגמת ההוויה חודרת לכל פרטי המציאות, היה אפשר לחשוב שמה שאינו תואם למגמת ההוויה, שאינו שומר כראוי על הזיקה המוסרית לערך העליון של הטוב ובכך עומד בניגוד לכל ההוויה – אינו יכול להתקיים ועליו להתבטל מן המציאות. אולם ישנה רמה מוסרית עמוקה מזו, העוברת את הדין הפשוט, ומאפשרת לחוטא לתקן ולהיטיב את עצמו ובכך לשוב להיות תואם למגמה המוסרית – התשובה. וכפי שמתארים חז"ל: "שאלו לחכמה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה! (משלי יג, כא) שאלו לנבואה, חוטא מהו עונשו? אמרה להן הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת! (יחזקאל יח, ד) שאלו לקודשא בריך הוא, חוטא מהו עונשו? אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי מכות ב, ו). הקב"ה מגלה שהדבר החשוב אינו העונש, אלא הטבת המציאות והתאמתה מחדש למגמת ההוויה. לשם כך נצרכת תשובה: הַמַּעֲשֶׂה הַמִּסְתַּעֵף, שֶׁאֵינוֹ מְכֻוָּן לְשָׁרְשׁוֹ, חוֹזֵר לִמְקוֹרוֹ בְּעִלּוּי הָרָצוֹן. תשובה היא שכלול הרצון. התשתית הנצרכת עבור שכלול הרצון היא הכרתו המוסרית של האדם, שמאפשרת לו להבחין בין טוב לרע ולראות כיצד ניתן להיטיב את המציאות. לכן כל תשובה מתחילה מחרטה, הכרה ישרה שהמעשה שנעשה לא היה נכון וצער על כך. לאחר חרטה והתרחקות מן החטא, אדם מתבונן בשורשי המעשה, בנסיבות שהביאו אליו, ומגלה שבעומק החטא קיים רצון טוב, רצון לאושר או לעוצמה – שהם דברים טובים, ורק דרך המימוש של הרצון הטוב הייתה מוטעית. אז הוא מעמיק את התבוננותו בגרעין הרצון הטוב ומנסה למצוא דרך לממש אותו באופן נכון, וכך מתקן את חטאו מבלי לוותר על הרצון שהביא לחטא.
על ידי התשובה מתגלה שאין מציאות בעולם שאין בה אפשרות למוסר והטבה, התעלות העולם כוללת את כל פרטי ההוויה, והיא ללא גבול.
