בעידן החדש התפתחו רעיונות גדולים של שינוי סדרי עולם, תיקון החברה והמציאות באופן כולל שיגאל את העולם מייסוריו. לעיתים רעיונות אלה כבשו את הלבבות עד שגרמו למחשבה מוטעית שהם יכולים לשמש גם כתחליף למעשים הקטנים, לתפקוד הפשוט של המציאות. היו מהפכנים שרצו לשנות את סדרי הכלכלה והאמינו שבכך תחדל הפשיעה מן החברה, משום שלא תהיה יותר מצוקה כלכלית ופער בין המעמדות השונים. כה חזקה הייתה אמונתם בהצלחת השינוי והשפעתו המיטיבה, שהם אף שיחררו אסירים רבים מבתי הכלא. כך היה במהפכה הצרפתית, במהפכה הרוסית וגם תחת המשטר הנאצי, ששחרר אסירים שעשו פשעים איומים, כדי שיסייעו לו בתוכנית השמדת העם היהודי. למעשה, שחרור האסירים בכל המקרים הביא רק להתחזקות הפשיעה, דבר שהצריך שימוש באמצעים קשים כדי להשיב את המצב על כנו. זו דוגמא לכך שגם כאשר חותרים לשינוי מהפכני במציאות שישפיע על חייהם של רבים, אין לזנוח את המעשים הקטנים והיומיומיים, שלולא הם המציאות כולה קורסת ואין אפשרות לשום רעיון מהפכני לגאול אותה.
כָּל הַחָכְמוֹת וְהַהַשָּׂגוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָן מַפְקִיעוֹת אֶת חוֹבַת הַתְּשׁוּבָה הַמַּעֲשִׂית, בְּמַמָּשׁ וּפֹעַל, אֶלָא שֶׁמְּאִירוֹת לְפָנֶיהָ אֶת הַדְּרָכִים. ובכך המעשים הקטנים והרעיונות הגדולים משלימים אלו את אלו. אם הדרך אינה מוארת לא ניתן לדעת מהו המעשה הנכון, ואם המעשה לא נעשה – הארת הדרך מיותרת. וכפי שבצרכיו הפרטיים, בפרנסתו ובבריאות גופו, כל אדם עוסק במידה מסוימת בְּמַמָּשׁ וּפֹעַל, באופן מעשי, ואינו מסתפק במחשבות מופשטות אודות משמעות הקיום, כך גם בענייני הקודש ותיקון העולם – אדם אינו יכול להרהר בחזון ואידאלים באופן תיאורטי בלבד, אלא עליו לבטא את האידאלים במעשים ממשיים. תשובה צריכה להיות בשני הרבדים, הן בחכמות ובתפיסת העולם והן במעשים הקטנים. אם מזניחים את אחד הצדדים ולא שבים בו בתשובה, זו אינה תשובה שלמה.
כָּל הַגַּדְלוּת שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָהּ מְזִיזָה כָּל־דְּהוּ מִתְּבִיעוֹת הַקַּטְנוּת, כְּמוֹ שֶׁאֵין שׁוּם גְּדֻלָּה שֶׁבָּעוֹלָם פּוֹטֶרֶת וּמַפְקִיעָה שׁוּם תַּפְקִיד גּוּפָנִי, גַּם הַשָּׁפָל שֶׁבַּשְּׁפָלִים. כתיבת דוקטורט במדעי התזונה לא תפתור תחושת רעב ממשית, וגם פרופסור לאנטומיה צריך להתפנות לפני שהוא מתחיל בהרצאה ארוכה. לקטנוּת יש מקום משלה, היא חלק מן הגדלות אמנם, אך אינה מתמוססת בה אלא שומרת את ייחודיותה. וכמו שאדם פרטי הוא גם חלק מן החברה וגם עולם מלא בפני עצמו, יש לו אופי משלו והוא אינו מאבד את זהותו האישית בהשתייכותו לחברה. יש אמנם רגעים מיוחדים, מצבי חירום נדירים שבהם אדם מוסר את נפשו למען הכלל, מבטל את עצמו לגמרי (עי' רמב"ם מלכים ז, טו), אך אלו מצבים חריגים ולא אידאליים. אנו משבחים "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" (תהלים צב, ו), ובאותה מידה יש לשבח "מה קטנו מעשיך ה'";[6] האלוהות מופיעה בפרטים הקטנים כמו גם ברעיונות הגדולים, והפלא שביחידאיות אינו פחוּת מהפלא שבכלליות.
אֶלָּא שֶׁהַגַּדְלוּת מַדְרִיכָה אֶת הָאָדָם, בִּהְיוֹתוֹ מְקַבֵּל אוֹתָהּ בְּטָהֳרָתָהּ, אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּכָל הָעִנְיָנִים שֶׁבַּקַּטְנוּת. העמקה בחכמות הגדולות היא גם התקרבות אליהן. אדם שלומד ומעמיק, מבין ומתגדל בעצמו. אך לשם כך נדרשת טהרה – להיזהר שלא לאבד פרופורציות או להיות גאוותן. מי שמביט ישר לשמש מסתנוור. יש להבין את גבולות ההכרה והאישיות, לדעת מה אדם יכול ומה לא. טומאה היא פריצת הגבולות, ערבוב לא נכון בין קודש לחול, בין גדלות לקטנות. נצרכת ביקורת עצמית וזהירות שלא ליפול לאחד הקצוות, לא לעשות את הפרטים הקטנים לגדולים וחשובים מהעניינים הגדולים, וגם לא למוסס ולבטל את הפרטים הקטנים אל מול הגדלות. כך שבְּאֹפֶן כזה, של קבלת הגדלות בטהרה, גַּם הֵם – הפרטים הקטנים, יִתְעַלּוּ וְיִהְיוּ עִנְיָנִים גְּדוֹלִים. בכל קוטן גנוז גם גודל, בעומקו הפנימי של כל עניין יש קדושה. אך על מנת לזכות בקדושה, בגדלות, נדרשת טהרה של הבדלה והבחנה נכונה בין הדברים. על ידי טהרה ניתן לגלות את הגדלות שבכל פרטי החיים ולרומם את החיים בכללם: "טהרה מביאה לידי קדושה" (ירושלמי שקלים יד, ב).
בתולדות ישראל התרחשו תופעות חברתיות שונות של ציבורים שבחרו לוותר על התשובה המעשית. הנוצרים יצאו נגד המעשים; בעוד שערכי התורה הכלליים, אהבת החסד והאמת, התקבלו אצלם בשמחה, הדקדקנות המעשית כלל לא. בפועל, מתוך עזיבת המעשים בנצרות, התורה כלל לא התקיימה, גם לא ערכיה הנאצלים. באופן דומה, כך היה גם בזרמים מסוימים בתחיית התרבות העברית החדשה. הסופר 'אחד העם'[7] החליט שדברי הנביאים ומוסר היהדות באופן כללי הם המוסר הלאומי שיש לפתח וללמוד, ואילו דקדוקי ההלכות הם מיותרים. תפיסה זו התקבלה אצל אנשי תרבות חשובים, מתוך הקושי הנפשי להניח על אותו שולחן את דברי הנביאים המפעימים יחד עם ההלכות המעשיות הפרטניות. כאן הרב קוק שולל תפיסות אלה: אפשר וצריך לעשות הבחנה בין "דבר גדול" – סודות הבריאה ומשמעותה, לבין "דבר קטן" – ההלכות המעשיות (סוכה כח, א), אך במהותם שניהם מצווים ושניהם נצרכים עבור האדם, והפרדה ביניהם היא כהפרדת הנפש מהגוף – מוות. זו חשיבותה הגדולה של התשובה המעשית, היא אינה רק ציות לדבר ה', שזהו דבר נכון מצד עצמו, אלא גם ביטוי לשלמות התשובה, לשינוי התפיסתי המתגלה במציאות.
