ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

יב – הַשְׁפָּעַת הַתְּשׁוּבָה עַל מַהַלְכֵי הָרוּחַ הַחַיִּים וְהַמַּעֲשֶׂה בִּכְלָל, פסקה ה

כל אדם רוצה באופן בסיסי להשתייך אל הטוב. לכן כאשר מתגבר עליו יצרו והוא חוטא, האדם עושה הפרדה עקרונית בין כלל אישיותו, חייו ואופיו, לבין החטא. הוא מוכן להודות שאינו מצליח לעמוד בפני הפיתוי בתחום מסוים, אך מוצא תירוצים שונים שמסבירים מדוע הוא חוטא, וכך תופס את עצמו בשאר תחומי החיים כאדם אחר, טוב וראוי. לכן בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם חוֹטֵא הוּא בְּעָלְמָא דְּפֵרוּדָא, הוא מפריד בין החטא, הזמן והמקום המסוים, לשאר חייו. אדם אינו רוצה להיקרא רשע לפני ה', ומסביר לעצמו שהחטא הוא חלק זניח וחסר משמעות בקשר שלו אל הקודש, נפרד ומנותק מן הכלל. כמו כן, הוא מפריד בינו לבין כל שאר החברה – הוא מודע לכך שאם כולם היו חוטאים כמותו גם הוא היה נפגע והעולם לא היה מתפקד, ולכן חשוב לו להיבדל מכולם. ישנם גם חטאים שנעשים בכוונה תחילה, "יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו" (רש"י בראשית י, ט), בהם מגמת החוטא באופן גלוי היא להפריד בין אלוהים לבין העולם. משום כך בשעת החטא כָּל פְּרָט וּפְרָט עוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, בין בחטא שנעשה בשוגג ובין בחטא שנעשה בזדון, כאשר בכל חטא עומק הפירוד הוא כחומרת המעשה. השניוּת הקיימת בעולם נעשית מהותית; במקום לראות את מעשי האדם, מידותיו ומחשבותיו כחלקים שונים של מהות אחת, הוא מנתק בין הדברים – יש לו מחשבות ומעשים טובים, ויש לו כאלה שאינם כך, שאותם הוא מדחיק ושומר ב'מרתף ההכרה' שלא יתגלו.

וְהָרַע הוּא רַע בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְיֵשׁ לוֹ עֵרֶךְ רַע וּמַזִּיק. רע יכול להיות בעל ערך טוב ומועיל, כאשר תופסים אותו כחלק ממכלול שלם ומוצאים את מקומו המתאים לו. ואילו בשעת החטא, כאשר אדם תופס את המציאות באופן מפורד, הרע הוא רע מוחלט, רק פוגם ומזיק. אחד מסממני הקטורת, החלבנה, היא בעלת ריח רע. אולם ריחה הרע מורגש רק כאשר היא נפרדת מכל הסממנים ועומדת בפני עצמה, ואילו כאשר מאחדים אותה עם שאר סממני הקטורת היא דווקא מחזקת את הריח הטוב (כריתות ו, ב). בְּעָלְמָא דְּפֵרוּדָא שבחטא, הרע נפרד מן המכלול כמו חלבנה שנפרדת מיתר סממני הקטורת, האדם מריח רק אותה וסובל.

על מנת לצרף את הרע למכלול ולגלות את ערכו הטוב, יש לעבור תהליך נפשי ורוחני מעמיק. לשם כך לא מספיקה תשובה מיראה, שאמנם גם בה אדם עוזב את חטאו, מתוודה ומתחרט עליו – אך החטא נותר נפרד; כלוא וכבול אמנם, אך עודנו עומד בפני עצמו. בתשובה מאהבה לעומת זאת, אדם מצרף את הרע לטוב, משום שכל תפיסת המציאות שלו משתנה: וּכְשֶׁהוּא שָׁב מֵאַהֲבָה מִיָּד מִתְנוֹצֵץ עָלָיו אוֹר הַהֲוָיָה שֶׁל עָלְמָא דְּיִחוּדָא, העולם האחדותי. כוחה של אהבה הוא שעל ידה מתגלה השורש המאחד של הכל. לכן אהבה יכולה לחבר בין אנשים שונים לחלוטין, היא מגלה שלמרות הפירוד והשוני הנראים לעין, העולם הוא אחדותי ביסודו. ואף שהיסוד המאחד נסתר מן המציאות הגלויה, הוא חזק מאוד, עד שביכולתו לשבר מחיצות המפרידות בין פרטים שונים. כך בתשובה מאהבה מתגלה שורשם הטוב של החטאים שנראים כהפך הטוב. אמנם, אור האחדות רק מִתְנוֹצֵץ על השב מאהבה, מאיר לזמן־מה בלבד, כי תהליך צירוף הרע לטוב, שימוש נכון ברצונות ובכוחות שהביאו את האדם לחטא – הוא ארוך ומורכב. נדרשת עבודה רבה כדי לשוב בתשובה מאהבה, אך בעצם ההחלטה לשוב כבר מתנוצץ אור האחדות, המאפשר להמשיך בתהליך הפיכת הרע לטוב.

שֶׁהַכֹּל מִתְאַרְגֵּן בּוֹ, בעלמא דיחודא הכל נעשה אורגני, כגוף חי, לַחֲטִיבָה אַחַת. כפי שבגוף האדם יש איברים שונים, אך כולם משמשים למטרה אחת ודווקא באופן כזה הגוף יכול לתפקד, כך הוא העולם בכללותו – יש בו דברים שונים מאוד, הפכים ואפילו אויבים שנאבקים זה בזה, אך בתמונה הכוללת רואים שלכל דבר יש מקום ותפקיד והם משלימים זה את זה. ממילא, בַּקִּשּׁוּר הַכְּלָלִי אֵין שׁוּם רַע כְּלָל. כאשר כל דבר במקומו, גם מה שנדמה בתפיסה פשטנית, פירודית, כרע מוחלט, מתברר כחלק חשוב מן הטוב הכללי שבעולם. כִּי הָרַע מִצְטָרֵף אֶל הַטּוֹב לְתַבְּלוֹ וּלְהָרִים עוֹד יוֹתֵר אֶת יִקְרַת עֶרְכּוֹ. ישנם תבלינים שונים שהם מרים או חריפים נורא, כך שלא ניתן לאכלם בפני עצמם מרוב חריפות. אולם כאשר מצרפים אותם לתבשיל הם מחזקים ומשביחים את טעמו. כך הוא גם ניסיון החיים האנושי. במהלך החיים אדם עובר ייסורים שונים, נפשיים ופיזיים, שבפני עצמם הם ודאי רע. אף אחד לא רוצה בייסורים. אך אם האדם משכיל להכליל את הייסורים באישיותו וניסיון חייו, אם הוא מביט עליהם מפרספקטיבה גבוהה יותר, כחלק מסוים מעושר החיים – הם נעשים כמלח המשבח וממתיק את טעמו של הבשר (עי' ברכות ה, א). ייסורים מעניקים לאדם מודעות יתרה. בזכותם הוא יכול להוקיר יותר את שגרת החיים הפשוטה, את הבריאות והשמחות הקטנות, הוא נעשה רגיש ויכול להבין יותר את צערם של אחרים. על כך אמרו חז"ל, שבתורתו של רבי מאיר המילים "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) שנאמרו בסיום תהליך בריאת העולם, היו כתובות אחרת: "וְהִנֵּה טוֹב מוות" (בראשית רבה ט, ה); כלומר – ה"מְאֹד", מה שיותר טוב מן הטוב, הוא המוות – הרע, כאשר הוא מצטרף אל הטוב ועושה אותו מתוק ומשובח יותר.

וּבָזֶה נַעֲשִׂים הַזְּדוֹנוֹת לִזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ – באמת, ולא כמליצה, כדברי חז"ל על כוחה של תשובה מאהבה (יומא פו, ב). אדם שיש לו חוש הומור, לדוגמא, עלול לעשות בו שימוש לרעה – ללעוג לזולת ולבזות אותו, להתכבד בקלון חברו. אם ישוב בתשובה מיראה, יבקש סליחה מחברו, יפצה אותו כמה שאפשר ויחדל מהלעג. ארשת רצינית תהיה נסוכה דרך קבע על פניו והוא ידבר רק בכובד ראש מרובה, מחשש שמא שוב ייכשל בחטא הלעג לזולת. בכך יוכל למחוק את חטאיו. אך אם ישוב בתשובה מאהבה, לאחר שיבקש סליחה מחברו ויפצה אותו – לא יעזוב את ההומור, אלא יצרף אותו למכלול הטוב וישתמש בו באופן חיובי. מעתה הוא יאמר ביקורת בונה בדרך נעימה וקלילה שלא תפְגע, לדוגמא, או ילעג דווקא לרשע, כדי לבטל את כוחו המושך. באופן זה חטאיו יהפכו לזכויות. בכל כוח וכישרון ניתן להשתמש לרעה, ויש להיזהר מכך; אך אין לעזוב לגמרי את הכוחות השונים, אלא להשתמש בהם לטובה. באופן זה מתגלה אחדות העולם השורשית והמהותית.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן