יסודו של חטא הוא כניעה לפיתויי היצר. חיפוש של קיצור דרך אל האושר באופן מוטעה, במקום לצעוד בדרך הישרה והטובה. לכן לאחר חטא מתעורר כעס פנימי באדם, הוא מתרעם על עצמו שנכנע ולא הצליח למשול על תאוותיו, ומחפש את האשם בכך. בתחילה, החטא נראה כפתרון לאיזה חיסרון בחייו של החוטא. כשמתגלה לו לאחר החטא שהחוסר רק העמיק, תחושת האכזבה העצמית של הכניעה לפיתוי היצר יוצרת צורך נפשי להגדיר אויב מסוים – מי שגרם לו לאותה אכזבה של העמקת החוסר, שאליה מצטרפת האשְמה על החטא. כמו חייל שנעשה מותש לאחר שעות רבות של לחימה בשדה הקרב; בשלב מסוים הוא מחליט להיכנע ולסגת כדי שיוכל לנוח. אולם אז הוא כועס: על עצמו שוויתר לחולשת גופו, על האויב שלא נכנע בעצמו או על מפקדיו שאפשרו לו לסגת. וכגודל החטא והכניעה לחולשה, כך גודל כעסו של החוטא על הגורם לכניעה. לכן כָּל חֵטְא מַטְבִּיעַ בְּקֶרֶב הָאָדָם שִׂנְאָה לְאֵיזוֹ בְּרִיאָה, לעצמו או לזולתו, לבעל חיים או לחפץ דומם. לכל חטא אפשר למצוא אשמים, גורמים לכניעה, ואכזבתו של אדם מעצמו על שחָטא משניאה אותם עליו. מבחינת החוויה הנפשית לא משנה למה נכנעים, ואֲפִלּוּ הַקַּל שֶׁבַּחֲטָאִים גורם לשנאה כלפי בריאה מסוימת, שעליה החוטא מטיל את האשמה בחטאו – סוף סוף, הוא הרי נכנע, הוא חלש וחוטא, כך שאין זה משנה במה חטא.
מכיוון שאדם מגלה אחרי חטאו שהוא אינו בן־חורין באמת, שכן יצריו שולטים בו, תחושת השעבוד שבתחילה יוצרת שנאה לגורם מסוים "האשם בכישלונו" – הופכת לשנאת עצם החיים. לטווח ארוך, אם האדם שקוע בחטאיו ולא מצליח להתנער מהם, הוא מתחיל לשנוא את חייו. ככל שהוא מזדקן הוא נעשה עוד יותר חלוש וכנוע לתנאי המציאות, ובמקרי קיצון הוא שונא את חייו באופן טוטאלי, אינו רואה ערך בשום דבר, ובוחר לאבד את עצמו לדעת. השנאה מעבירה אותו על דעתו.
אחד הסיפורים המזעזעים ביותר בתנ"ך הוא מעשה אמנון ותמר (שמואל ב' פרק י"ג). הנביא מתאר שינוי קיצוני ברגשותיו של אמנון: לפני האונס הוא אהב את תמר, ומיד לאחריו – "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (שם יג, טו). סלידתו של אמנון מעצמו על שנכנע לתשוקתו גם במחיר שבירת הקוד המוסרי שלו באופן טוטאלי, בירידה לשפל המדרגה מבחינה מוסרית, הפכה לשנאה גדולה דווקא כלפי תמר. אמנון שנא את תמר במקום לשנוא את עצמו, מפני שהאשים דווקא אותה בכך שלא עמד בפיתוי; אילו הייתה מצליחה להימלט ממנו או לעצור איכשהו את תבערת יצרו האיומה – לא היה עושה את מעשה הנבלה שעשה. זהו תסביך נפשי שקיים במחשבה הקרימינלית אצל גדולי הפושעים, ובמידה מסוימת יכול להיות גם אצל כל אדם שמודע לחטאיו.
לעומת זאת, בתהליך התשובה אדם לומד על עצמו ועל העולם, מכיר את המציאות מחדש, וכך מתייחס לעצמו ולעולם במורכבות והבנה עמוקה יותר, ולא בשטחיות של הטלת אשמה. הוא מבין שעליו להפריד בין מעשה העבירה עצמו לבין מניעיו, ובחטאים שבין אדם לחברו – בין הנפגע לבין הפוגע, ומנסה לתקן ולפצות כמה שאפשר. ממילא הוא כבר אינו שונא את המציאות, ואף יותר מכך: עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה חוֹזֶרֶת הָאַהֲבָה לְהָאִיר. כאשר אדם מצליח לעצב לעצמו דרך של תיקון והתמודדות עם החטא ועם פיתויי היצר, המציאות כבר לא מאיימת עליו, וכך הוא נעשה בן־חורין. המציאות נעשית שוב לשדה פעולה, חומר גלם שהוא יכול לעצב כפי רצונו. הוא שוב מרגיש את יכולתו לקדם את העולם ואת עצמו, לגלות את צלם אלוהים שבו. ממילא הוא אוהב את העולם ואת הבריות שבו, כתוצאה מן ההרגשה שדווקא באמצעותו הוא יכול לממש את כישרונותיו, לפתח ולהתפתח. כפי שאלוהים ברא את העולם ומשגיח עליו לא מתוך צורך, אלא מאהבה – כך מרגיש השב בתשובה ביחס לעולם ולבריות כולן.
