קשה מאוד שלא להיות מושפע מן החברה. אדם שגדל בחברה של חוטאים, סביר להניח שיהיה חוטא בעצמו. משום כך ישנם צדיקים שמעדיפים לפרוש מן הציבור, להיות מנותקים מהכלל, מתוך חשש שלא יצליחו להשפיע לטובה אלא דווקא להפך – יושפעו לרעה ויאבדו את צדקתם. לא כל אחד מצליח להשפיע על אנשים ששקועים בחטאיהם, משום שהחטא אינו מאפשר לראות את המציאות באופן בהיר. ללא התשובה אופק החיים חשוך, קשה להבחין בין טוב לרע: הַתְּשׁוּבָה – כַּמָּה נְחוּצָה וְנִכְבָּדָה הִיא לְהָאִיר אֶת אֹפֶק הַחַיִּים כֻּלָּם. ובגלל הקושי שבדבר, רק יחידי סגולה מעטים מן הצדיקים מוכנים לצעוד לתוך החושך על מנת לחלץ מתוכו את השקועים בחטאיהם, ולפעול לטובה בתוך ציבור שיש בו חוטאים רבים.
הַצִּנּוֹרוֹת הָרוּחָנִים נִסְתָּמִים מִפְּנֵי חַטַּאת הָאָדָם, כדרשת חכמים: "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם – אל תקרי וְנִטְמֵאתֶם אלא וְנִטַמְטֶם" (יומא לט, א). חטאים יוצרים טמטום, אטימות בפני הצינורות שדרכם אפשר לראות את המציאות הרוחנית. בשלב מסוים של שיקוע בעומק החטאים, כל כמה שיסבירו לחוטא על הקודש והטוב, דבר לא יחדור לליבו.
חטאים יוצרים אשליה חזקה של טוב, נעימוּת וחופש, האדם כמובן רוצה בהם מאוד, ולכן ההטעיה של החטא כה חזקה וקשה לזהות מהו הטוב האמיתי. "עבד ה' הוא לבדו חופשי", כתב רבי יהודה הלוי; ההכרה בכך שהעולם הוא חומר גלם עבור האדם, שהגוף והיצרים נתונים לשליטתו, ולא להפך – היא חופש מופלא. אך אשליית החטאים מורה להפך, נדמה לאדם שכניעה לכל גחמה של יצריו היא החופש, וקשה מאוד שלא להסתנוור מאשליה זו. אדם גם עלול להילכד בתפיסה פשטנית הפוכה – אם כדי לזכות בטוב אמיתי יש להימנע מטוב מדומה וזמני הקיים בעולם, אולי ראוי לפרוש מכל הנאה, גם מותרת, להסתגף ולהתבודד, וכך בסוף אפשר יהיה לזכות בטוב השלם. יש להיזהר ממלכודת הפשטנות הטמונה בשני הקצוות – בכניעה לתאוות מצד אחד, ובהינזרות מוחלטת מהן, מצד שני. לא כל מה שנעים הוא טוב ולא כל מה שקשה הוא טוב. לשם כך נדרשת תשובה עמוקה ומתמדת, שמאירה את אופק החיים ומחלצת את האדם מן המלכודות השונות של החטאים.
הַצִּמָּאוֹן הָאֱלוֹהִי, וְכֵלָיו כֻּלָּם, שֶׁהֵם הֶאָרוֹת הַמּוּסָר הַמַּעֲשִׂי וְהַתְּכוּנִי בְּמַהוּת הַנֶּפֶשׁ, מְפַרְפֵּר הוּא. צימאונה של הנשמה לה' מתגלה בנטייה הקיימת בנפש לרצות לבחור תמיד בטוב. אותו הצימאון מכונן את ההוויה האנושית, את גילוי הכישרונות ופיתוח העולם (עי' 'קרבת אלוהים', מאמרי הראי"ה עמ' 33). אדם במהותו רוצה לדבוק בה' ולהיות כמותו – בורא ויוצר, מחייה, משגיח וגואל. מתוך אותו רצון עמוק ובסיסי אדם משתכלל ומשכלל את המציאות. אך בגלל אשליית הטוב שבחטאים, הצימאון לאלוהים מבקש רוויה בתחליפי טוב, מַתְחִיל לְפַרְכֵּס וּלְהִתְנוֹעֵעַ תְּנוּעַת חַיִּים וְחוֹזֵר וְנוֹפֵל, מִפְּנֵי שֶׁהָעַבְטִיט שֶׁל זֻהֲמַת הַפְּשָׁעִים מַכְבִּיד עָלָיו. כמו אדם שנפל בבִיצה של טיט עבה – תכונתה הפיזיקלית של ביצה היא שככל שתנועות גפיו של היצור שנפל בה הן יותר מהירות, כך הוא גם שוקע יותר במהירות. כאשר הוא מרגיש שהוא שוקע אט־אט יותר ויותר, יצר הקיום האינסטינקטיבי שבו גורם לו לפרפר עוד יותר במהירות על מנת להיחלץ מן הביצה וכך הוא דווקא הולך ושוקע בה. החטאים מפתים את האדם בתחושה שבהם ימצא נחת לצימאון האלוהי שבנשמה, לכן הוא שוקע בהם – ובכך דווקא נעשה רחוק עוד יותר מן הדבקות בה' שאותה מבקשת נשמתו.
וְלֹא רַק חַטַּאת הָאָדָם הַיָּחִיד, כִּי אִם בְּיוֹתֵר חַטַאת הַצִּבּוּר לוכדת את האדם ומונעת ממנו לראות כיצד להרוות באופן נכון את הצימאון לאלוהים. גם אדם ששקע לגמרי בביצת חטאיו, אם הוא חי בחברה סבירה שמקובל לשמור בה על חוקי המוסר והתורה – יש לו סיכוי להיחלץ מן הביצה, בגלל ההשפעה החברתית הטובה עליו. אולם כאשר החטא נעשה לנורמה ציבורית, הסיכוי לשוב בתשובה פוחת מאוד. לכן יחס ההלכה ל"תינוק שנשבה לבין הגויים" – יהודי שגדל בסביבה שבה לא שומרים תורה ומצוות, הוא כמובן מקל הרבה יותר, וכמעט ולא מצופה ממנו שילך בדרך התורה (עי' רמב"ם הל' ממרים ג, ג).
יְחִידֵי הַסְּגֻלָּה הַמְקַוִּים לְאוֹר ד', סוֹבְלִים מֵחַטַּאת הַצִּבּוּר כֻּלּוֹ, כדברי חז"ל, שישנם צדיקים שסובלים ייסורים בגלל עוונות אנשי דורם (שבת לג, ב). אַהֲבָתָם אֶל הַכְּלָל עֲזִיזָה הִיא לְאֵין חֵקֶר. עַצְמוּת הַטּוֹב שֶׁבְּנִשְׁמָתָם עוֹרֶגֶת דַּוְקָא אֶל הַטּוֹב הַכְּלָלִי, וְהַכְּלָל – כְּשֶׁהֵם נִמְשָׁכִים אֵלָיו, הֲרֵי הוּא עָלוּל לְטַמֵּא אוֹתָם בְּמַגָּעוֹ מִפְּנֵי הַחֲטָאִים הַנִּדְבָּקִים בּוֹ. מרוב אהבתם לכלל ושאיפתם הגדולה להיטיב לו, הם עלולים גם להיות מושפעים מן הכלל. חז"ל אומרים שאין להתחבר לרשע (אבות א, ז), משום שכאשר מתקרבים לאדם כזה עלולים במשך הזמן גם להידמות לו ולנהוג כמותו, כפי שקורה לרוב אצל ידידים. הרב קוק כנראה הבחין בכך אצל יהודים יראי שמים בני דורו – מצד אחד היו כאלה שהסתגרו והתבדלו מפורקי העול, בגלל החשש שיושפעו לרעה, ומצד שני היו כאלה שמרוב טוב לבם ורצונם להתקרב לכלל התקרבו גם אל החוטאים, עד שלא יכלו לעמוד על עקרונותיהם ובאמת הושפעו לרעה.
אָמְנָם צַדִּיקֵי אֱמֶת סוֹבְלִים הֵם בְּרָצוֹן אֶת כָּל הַסִּתּוּמִים, כָּל הַיִּסּוּרִים הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, וּבִלְבַד שֶׁיָּבוֹאוּ לְמַטְּרָתָם לְהַשְׂכִּיל וּלְהֵיטִיב. צדיק רגיל שומר על עצמו שלא ייטמא, שלא תסולף האמת אצלו, ולכן מתרחק מחברה רעה כפי שהדריכו חז"ל. אולם לצדיקי אמת יש הזדהות עמוקה עם האמת והטוב, ובזכות יציבות האמונה שלהם הם יכולים לעמוד גם בניסיונות של השפעה רעה מצד חברת החוטאים – לכן הם מוכנים לסבול מחטאי הציבור ולהתערב בתוכו על מנת לרומם אותו, גם אם הדבר קשה להם.[3] הדבר דומה ליהודים שמתנדבים לטהר את גופות המתים ולהכין אותן לקבורה. לשם כך נדרשת יציבות נפשית ויכולת להתגבר על תחושת הסלידה הטבעית שיש לכל אדם ממגע עם גופות. זוהי משימה לא קלה, אך המתנדבים מוכנים לעשות אותה עם כל הקושי שבכך, בגלל הידיעה שהם עושים את הדבר הנכון והטוב.
כאשר אדם שגדל בחברה חוטאת רואה לצדו צדיק שחי חיי קודש, הוא יכול להבין שיש אפשרות לחיות חיים אחרים, שאין בהם חטא. ללא הפגישה עם הצדיק יכול להיות שלעולם לא היה עולה על דעתו שאפשר לחיות חיים טובים באמת. כך הצדיק מגשים את רצונו הגדול לְהַרְבּוֹת טוֹב וְאוֹר קֹדֶשׁ, לְפַלֵּס נָתִיב סָלוּל לְאוֹר ד' וְנָעֳמוֹ, שֶׁיִּכָּנֵס יָשָׁר בְּכָל לֵב וָרוּחַ. כאשר בעצם נוכחותו וחייו הטהורים מחטא הוא מעורר לתשובה את אותם אנשים השקועים בבִצת חטאיהם. מעט מן האור של חיי הצדיק דוחה הרבה מן החושך המטעה של החטאים. לְמַעַן יִתְעַנְּגוּ הַכֹּל עַל טוּב ד', שזהו התענוג האמיתי ותכליתו של האדם בעולם, כפי שמבאר הרמח"ל בתחילת ספר 'מסילת ישרים'. וממילא – לְמַעַן יִשְׂמַח ד' בְּמַעֲשָׂיו, כאשר הם מגשימים את תכליתם ומתענגים עליו.
בעת החדשה, אל מול תופעת החילון הנרחבת, רבים מן הרבנים ומנהיגי הציבור הנאמן למסורת ישראל החליטו לנסות להפריד כמה שיותר את פורקי העול מעל צאן מרעיתם, שומרי המצוות. נעשה ניסיון להגביה את החומות שבין חלקי העם למרות הבעייתיות העקרונית שבדבר, מתוך חרדה שאם לא יצילו את המצב על ידי הפרדה ונתק – כל העם ילך לאבדון רוחני. רק מעטים ביקשו לשמור על אחדות האומה ולנסות להשפיע ולקרב את פורקי העול. הרב קוק עצמו הוא אולי הסמל הבולט לאותה נכונות לנסות להיות מעורב בדעת עם הבריות ולא להתנתק מן החוטאים, למרות הקושי הגדול שהיה לו בכך גם באופן אישי.[4] מתוך מסירות נפש ותודעת שליחות למען כלל ישראל, הצליח לראות בפורקי העול צדדים טובים ופוטנציאל גדול שאחרים לא ראו, וכך יכול היה לפעול עמהם ולהשפיע עליהם לטובה.
