מעבר לפעולות הנעשות במסגרת התשובה – עזיבת החטא, וידוי ותיקון מעשי במידת האפשר, יש לתשובה גם מהות הקשורה בעומק נפש האדם וההוויה. ככל שיעמיק אדם באותה מהות, ולא יסתפק רק בלימוד הלכות תשובה ובירור דרכי התיקון האפשריות, יִמְצָא בָּהּ אֶת מְקוֹר הַגְּבוּרָה. ברובד המעשי והגלוי שלה, תשובה נדמית דווקא כמנוגדת לגבורה – יש בה חולשה של חרטה, ערעור הביטחון העצמי וניסיון להיות כנוע לצו האלוהי, במקום להישמע ליצרים ללא עכבות של חוק או מוסר, כפי שהיה בחטא. לעומת זאת, גיבור נדמה כאדם אמיץ וחזק שעושה רק מה שהוא רואה לנכון ללא כל הישמעות לגורם חיצוני לו. אך אם מעמיקים בדבר מגלים שגבורה כזו היא חיצונית, ואילו מְקוֹר הַגְּבוּרָה, הוא התמודדותו של אדם מול עצמו. לנהוג בגבורה מול עצמך הרבה יותר קשה ומסובך מאשר לנהוג בגבורה מול אחרים. במלחמה מחלישים את האויב – "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שמות יז, יג); וכשאדם נלחם בעצמו, בתאוותיו ובנטיותיו, הוא נעשה חלוש בעצמו. לכן לכובש את יצרו נצרכת גבורה רבה יותר מאשר זה שכובש דברים חיצוניים לו. היצר הוא חלק מן האדם, ולכן הלחימה בו מחלישה את הלוחם עצמו, ואם למרות הכל הצליח לגבור עליו – זהו ניצחון עצום.
שלא כמו גבורה חיצונית, הדרושה באופן מזדמן כאשר נתקלים באויב או במשימה קשה – מהות התשובה מלמדת שאדם זקוק לגבורה באופן תמידי. משום שתשובה כערך ומהות היא התבוננות וביקורת עצמית קבועה, נכונות לשנות הרגלים ותפיסות, ולתקן בכל עת מעשים שנעשו. כשם שלוחמה בשטח בנוי קשה הרבה יותר מאשר לוחמה בשדה פתוח, כי כאשר הדברים לא גלויים וברורים נצרכים דריכוּת, ערנות גבוהה וקשב מתמיד – כך גם בעבודת התשובה של האדם מול עצמו. "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" (במדבר כא, כז) – "אלו המושלים ביצרם, בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן – בואו ונחשב חשבונו של עולם" (בבא בתרא עח, ב). גם לאחר שכבר נכבשה העיר ומושלים בה, הם קוראים לעשות חשבון נפש, לבחון תמיד מה אפשר לשפר ולתקן.
מדען גדול לעולם אינו מפסיק לחקור וללמוד, לעשות ניסויים ולנסח הגדרות חדשות, גם אם כבר קיבל פרסים ותארים רבים, משום שבמהותו הוא שוחר לדעת את העולם ולפתח אותו. קל וחומר בעולם הרוחני – תשובה אחת מביאה לאחרת, לתוספת התעלות ושכלול שמזקיקה עוד גבורה. "איזהו עשיר – השמח בחלקו" (אבות ד, א), ולא המסתפק בחלקו בלבד. יש לשמוח במה שיש ולפתח אותו, להמשיך את תנועת התוספת והריבוי. כשמוצאים דרך טובה יש להמשיך בה מתוך שמחה. אז מוצאים אתגרים חדשים להתגבר עליהם, מגלים יותר, מבינים יותר וכך מיטיבים יותר לעולם. זו מהות התשובה.[2]
בנוסף לכך, על ידי התעמקות במהות התשובה מגלים אֶת הַתֹּכֶן הַיּוֹתֵר יְסוֹדִי לַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים. את התוכן הרגיל לחיים ניתן למצוא יחסית בקלות בתורה הנגלית, המנחה מה יש לעשות ולשאוף. אולם הַתֹּכֶן הַיּוֹתֵר יְסוֹדִי, כמו כל יסוד – הוא נסתר ולא ניתן לראותו במבט ראשון, בדומה ליסודו של בניין עצום ומפואר, שקבור עמוק מתחת לפני הקרקע. מהות התשובה היא אותו יסוד נסתר של החיים המעשיים, שגם אם נדמה שהם מתנהלים לפי שאיפות או גחמות שאינן תואמות לתשובה, יסודם הוא מהות התשובה: ההתעלות התמידית. את אותו יסוד נסתר לא ניתן לגלות אלא על ידי בירור עמוק שנעשה בגבורה, בחינה מחודשת של דברי התורה, נכונות להודות בטעות וביקורת תמידית על מה שנאמר כבר והוסכם, כדי להסיק מסקנות מדויקות יותר. כך מורה התשובה, שיש להעמיק ולבחון היטב שוב ושוב את המציאות על מנת לשכלל אותה כמה שניתן. לכן התשובה אינה רק התוכן היסודי של החיים המעשיים, שבפועל ובהווה, אלא גם של החיים הָאִידֵאָלִיִּים. אידאל החיים הוא התשובה, התעלות תמידית: "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלוֹהִים בְּצִיּוֹן" (ברכות סד, א). כמו במלחמה, בה לאחר שכובשים מקום אחד לא מרפים ושבים הביתה לנוח, אלא נשארים דרוכים כדי להגן עליו או להמשיך לכבוש עוד. תמיד החיים יכולים להיות יותר אידאליים, יותר טובים ונעלים, ומוטל על האדם לשוב בתשובה ולקדם אותם יותר ויותר, בכל זמן ומצב.
