בקרב אנשי רוח שונים בעולם, מכל התרבויות, התפיסות והדתות השונות, קיימת תמימות דעים על כך שהַתְּשׁוּבָה מְרִימָה אֶת הָאָדָם לְמַעְלָה מִכָּל הַשִּׁפְלֻיּוֹת הַנִּמְצָאוֹת בָּעוֹלָם. כפי שהרב קוק מתאר בפרק הראשון בספר, גם אם אדם חטא רבות והביא את עצמו לשפל מבחינה בריאותית, נפשית, מוסרית או אמונית, על ידי תשובה הוא יכול להתרומם משפלותו אל רצונו הטוב ואל תכונותיו הנעלות, עדינותו וטוּב לבו המקוריים. מה שמתחדש במסורת ישראל בשונה מתרבויות אחרות, הוא דרך התיקון; ישנו הבדל משמעותי בין סוגי התיקון שמציעות תרבויות ודתות אחרות, לסוג התיקון שמציעה מסורת ישראל. באופן כללי ניתן לומר, שגם בבודהיזם, גם בנצרות וגם באסלאם, על מנת לשוב בתשובה ולהתעלות – אדם צריך להתנזר מן החיים, לעזוב את ענייני העולם כדי שלא ייפול בחטאו מחדש. בניגוד לכך אומר כאן הרב קוק שעִם זֶה שבתשובה אדם מתעלה משפלותו, הוא אֵינֶנּוּ נַעֲשֶׂה זָר אֶל הָעוֹלָם, כי אין זהות בין שפל החטאים לבין העולם. דווקא את השפלות אדם עוזב, אך לא את העולם. בדתות שונות רווח העיקרון שהעולם מצד עצמו הוא שפל, ועל כן כל מי שחי בעולם שרוי בעל כורחו בזוהמה, ועל מנת להתקרב אל הקודש עליו לפרוש מן העולם. מוסד הנזירות, בהיבטים שונים, הוא אוניברסלי. במסורת ישראל לעומת זאת, יש אמנם מקום לנזירות וריחוק מן החיים הרגילים, אך תמיד באופן זמני ומוגבל, מלבד במקרה מסוים של 'נזירות־עולם' – שלמעשה גם היא מצומצמת לתחומים מסוימים בלבד, ואיננה פרישות מוחלטת מן החיים כפי שיש בסוגי הנזירות שמציעות שאר הדתות.
לא זו בלבד שבכדי לשוב בתשובה אדם לא צריך להתנזר מן העולם, אֶלָּא אדרבא: הוּא מְרוֹמֵם עִמּוֹ אֶת הָעוֹלָם וְאֶת הַחַיִּים, כדברי חז"ל: "גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו" (יומא פו, ב). כאשר משתמשים בעולם באופן מעוות של חטא, מורידים אותו לשפל. אולם זהו איננו מצב טבעי לו, ובכוחה של התשובה אדם מרומם עמו את העולם כולו למצב טוב יותר, מקרב אותו למקוריותו הטובה.
מה שמביא את האדם לחטוא אינו העולם מצד עצמו, אלא נטייה לחטא שקיימת בנפש. יש אמנם השפעה חברתית, פיתויים שונים ו"לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז); אך עובדה היא שלא כולם חוטאים, משום שבעיקרו של דבר לאדם יש יכולת לשלוט על כוחותיו והוא אחראי על עצמו. אפילו חטא הארץ, שבמקום להוציא עץ שטעם עצו ופירותיו שווה, הוציאה עץ ללא טעם שרק עושה פרי[1] – תלוי באדם, שכן לוּ אדם הראשון היה מתעלה ומקיים כראוי את הציווי: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), במקום להמשיך בחטאה, הייתה הארץ שָׁבָה ומוציאה עצים שראויים בעצמם לאכילה (ראו לעיל ו, ז). לכן בתשובה אוֹתָן הַנְּטִיּוֹת שֶׁל הַחֵטְא הֵן מִזְדַּכְּכוֹת בּוֹ, משום שהוא כבר לא חוטא, וגם אינו חונק את הנטיות לחטא, אלא מגלה אותן באופן נכון: הָרָצוֹן הָעַז, הַפּוֹרֵץ כָּל גְּבוּל, שֶׁגָּרַם לַחֵטְא, הוּא בְּעַצְמוֹ נַעֲשֶׂה כֹּחַ חַי וּפוֹעֵל גְּדוֹלוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה. שכן בשורשם, הרצון בחטא והרצון בתשובה הם שני היבטים של אותו רצון. הרצון בשורשו הוא מעבר לכל גבול, וגם אם בפועל אדם מכניע את רצונו ומסתפק בגבולות העולם ההכרחיים, ברוחו הוא תמיד חופשי ושוקק לפרוץ את מגבלותיו. לכן "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" (משלי ט, יז), אדם מתאווה יותר דווקא לדברים אסורים. אולם אם הוא נכנע ונענה לרצונו באופן שלילי, עובר את גבול הראוי והטוב וחוטא – הוא שוב מוצא את עצמו נתקל בגבולות, אמנם גבולות אחרים, אך לא פחות מעיקים: כעת בִּיצת החטאים שבה הוא מתבוסס היא התחום הסוגר עליו ושאותו הוא משתוקק לפרוץ. בשלב מסוים, החוטא מבין את האבסורד הנורא – הוא רצה להיות חופשי מכל מסגרת, אך למעשה הכניס את עצמו למסגרת קשה לא פחות. על כן מתוך חטאו אדם רוצה לשוב ולבטא את הצדדים הנעלים שבו, את עדינותו וטוּב לבו שמכוסים ברפש חטאיו. נוצר בו קרע בין רצונו המקורי והטבעי לטוב, להיות טהור וצדיק, לבין משא החטאים והרוע שהוא סוחב, עד שאינו יכול להמשיך בשגרת חייו. באופן זה, אותו רצון שהביא לחטא הוא זה שמביא לתשובה, למאמץ להיטהר ולהיטיב עם העולם.
וּגְדֻלָּה שֶׁל חַיִּים מִמְּקוֹר הַקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן חוֹפֶפֶת תָּמִיד עַל הַתְּשׁוּבָה וְעַל כָּל נוֹשְׂאֵי דִּגְלָהּ – לעומת המוות, שמגביל כל תאווה בעולם. גם אם יחטא האדם, יפגום ויזיק לרוב, מבלי לשים לב כלל לשאיפת הטוב שקיימת בו תמיד – בסופו של דבר הוא ייתקל בגבול המוות, שם כבר לא ניתן להמשיך לפרוץ גבולות ולממש כל תאווה. הגבול התחתון שקיים לאחר פריצת כל גדרי המוסר והיושר, הוא המוות, שמונע מן האדם להמשיך לפרוץ גבולות בחטאיו. אך גבול עליון של תשובה וקדושה לא קיים, להתעלוּת אין סוף. לכן זו גְדֻלָּה שֶׁל חַיִּים – חיים שאינם קיימים בצל המוות, אלא שמתגברים והולכים ללא גבול. יש אמנם דרכים מסומנות המגבילות את האדם, אותם גבולות של מוסר וצדק, המורים לו כיצד להישמר שלא ליפול ממסלול העלייה. אך גבולות אלה הם זמניים וטפלים לעצם ההתעלות. אותה גדוּלה חוֹפֶפֶת על התשובה, לא חוסמת את האדם ומגבילה אותו אלא מגנה עליו. איסורי התורה השונים מספקים הגנה על הנשגב והעוצמתי שבאדם, על היופי שקיים בו ועלול להתכסות ולהתכער אם האדם לא ישמור את עצמו שלא לסטות ממסלול ההתעלות. כמו אֵם שאוסרת על בנה להתפרץ לכביש מתוך דאגה לשלומו. גדולת החיים שבתשובה היא שגם במקרה שהאדם אינו נשמע לאיסורי התורה, פורץ את הגדרים וחוטא מתוך תאוותו, הוא תמיד יכול לשוב לדרך הטובה ולתקן את מעשיו.
הרב קוק מוסיף שהשבים בתשובה הֵם־הֵם הַסֹּלֶת שֶׁל כָּל הַחַיִּים, מכיוון שדווקא הם מכירים את החיים בכל המנעד שלהם – גם את המרתפים החשוכים ואת רפש החטאים. הם עברו בירור אחר בירור, כמו סולת מנופה ונקייה מכל שמץ לכלוך. ודאי שעדיף ללמוד מניסיונם של אחרים ולהישמר שלא לסטות מדרך הטוב והקודש, אך אם אדם כבר נפל לבוץ ושב בתשובה שלמה – הוא נעשה משובח יותר ממה שהיה קודם החטא, מזדכך ומתעלה.
מכיוון שגם תשובה היא פריצת גבולות, אלא שזו פריצה לכיוון הנכון, בעלי תשובה קוֹרְאִים לְתִקּוּנָם של החיים בכללם. שלא יישארו שקועים בגבולות רפש החטא. זו תכונתה של התשובה הראויה – לרומם את העולם ולא להתנכר אליו. לַהֲסָרַת מִכְשׁוֹלִים וּלְשִׁיבָה אֶל טֶבַע הַטּוֹב וְהָאֹשֶׁר הָאֲמִתִּי, אֶל הָעֶלְיוֹנִיּוּת הַנִּשְׂגָּבָה הַחָפְשִׁית בֶּאֱמֶת. אחרי שהתנסו בעצמם בחופש מדומה – בפריצה שלילית של גבולות, שמשפילה את קומת האדם ומבזה את נשמתו, כעת הם קוראים לפריצת הגבולות באופן כזה שישוב האדם למעלתו האמיתית, המקורית, הָרְאוּיָה לָאָדָם הָעוֹלֶה לְמַעְלָה עַל פִּי מְקוֹרוֹ הָרוּחָנִי וִיסוֹדוֹ בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים, שהוא יסוד רוממותו של האדם מעל כל גבולות ההוויה, התובע אותו להתעלות ולהשתכלל תמיד.
