ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה


ב. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַכְּלָלִי, הַכּוֹלֵל בַּחֲטִיבָה אַחַת עֶלְיוֹנָה אֶת הַצֵּרוּף שֶׁל כָּל הַזְּרָמִים הַמְיֻחָדִים כְּאַחַת, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הָרָצוֹן, הַשֵּׂכֶל, הַיֹּפִי, הַגְּבוּרָה וְהַמּוּסָר כְּשֶׁהוּא פּוֹעֵם בִּמְלוֹאוֹ וּבְעֶלְיוֹנִיּוּתוֹ – הוּא נוֹתֵן אֶת הַנִּיבִים אֶל הַנְּבִיאִים, בִּמְלֹא פֵּרוּטָם וְרַעַם גְּבוּרָתָם, כְּקוֹל מַיִם רַבִּים אַדִּירִים, קוֹל הֲמוּלָה כְּקוֹל מַחֲנֵה צָבָא, כְּקוֹל שַׁדַּ-י בְּדַבְּרוֹ. וְזֶה הָרוּחַ, הַכּוֹלֵל אֶת חֲמֵשֶׁת מִינֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָאֲמוּרִים, גַּם הוּא מִתְנוֹצֵץ וּמִתְגַּלֶּה בְּרוּחַ הַתְּשׁוּבָה הַשּׁוֹרָה תָּמִיד בְּכָל לֵב הֶחָפֵץ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ הַמּוֹרָד שֶׁל חַטַּאת הָאָדָם וְכִשְׁלוֹנוֹ – לִמְרוֹמֵי הַקֹּדֶשׁ, לְבַקֵּר בְּהֵיכַל ד'.

יא – הֶכְרֵחִיּוּת הַתְּשׁוּבָה וְהַתּוֹרָה זוֹ לָזוֹ בִּכְלָלוּתָן וּבְמַעֲלוֹתֵיהֶן הָעֶלְיוֹנוֹת, פסקה ב


ב. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַכְּלָלִי, הַכּוֹלֵל בַּחֲטִיבָה אַחַת עֶלְיוֹנָה אֶת הַצֵּרוּף שֶׁל כָּל הַזְּרָמִים הַמְיֻחָדִים כְּאַחַת, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הָרָצוֹן, הַשֵּׂכֶל, הַיֹּפִי, הַגְּבוּרָה וְהַמּוּסָר כְּשֶׁהוּא פּוֹעֵם בִּמְלוֹאוֹ וּבְעֶלְיוֹנִיּוּתוֹ – הוּא נוֹתֵן אֶת הַנִּיבִים אֶל הַנְּבִיאִים, בִּמְלֹא פֵּרוּטָם וְרַעַם גְּבוּרָתָם, כְּקוֹל מַיִם רַבִּים אַדִּירִים, קוֹל הֲמוּלָה כְּקוֹל מַחֲנֵה צָבָא, כְּקוֹל שַׁדַּ-י בְּדַבְּרוֹ. וְזֶה הָרוּחַ, הַכּוֹלֵל אֶת חֲמֵשֶׁת מִינֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָאֲמוּרִים, גַּם הוּא מִתְנוֹצֵץ וּמִתְגַּלֶּה בְּרוּחַ הַתְּשׁוּבָה הַשּׁוֹרָה תָּמִיד בְּכָל לֵב הֶחָפֵץ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ הַמּוֹרָד שֶׁל חַטַּאת הָאָדָם וְכִשְׁלוֹנוֹ – לִמְרוֹמֵי הַקֹּדֶשׁ, לְבַקֵּר בְּהֵיכַל ד'.

ישנו דמיון בין תופעת הנבואה לתופעת התשובה: שתיהן יוצאות מן הסדר הרגיל של העולם. הנבואה פורצת את גדרי ההכרה הרגילים, היא מעבר לחכמה האנושית הקיימת בעולם, וכך גם התשובה פורצת את גדרי הזמן והמקום הרגילים של העולם ומשנה את העבר. הדמיון שבין שתי תופעות ייחודיות אלה מלמד שיש להן מקור אחד – התעוררות נפשית המביאה לתשובה, היא מעין אותה התעוררות של הכנה לנבואה.

רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַכְּלָלִי, שבניגוד לנבואה, קיימת גם כיום,[168] אלא שאינה מופיעה באופן של גילוי דבר ה' לאדם באופן פרטי כפי שהיה לנביאים, אלא בתוך כישרונות שונים, בדרך הטבע – הַכּוֹלֵל בַּחֲטִיבָה אַחַת עֶלְיוֹנָה אֶת הַצֵּרוּף שֶׁל כָּל הַזְּרָמִים הַמְיֻחָדִים כְּאַחַת, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הָרָצוֹן, הַשֵּׂכֶל, הַיֹּפִי, הַגְּבוּרָה וְהַמּוּסָר. בכל אחת מתכונות אלה ניתן לראות גילוי של רוח הקודש: ברָצוֹן מופלא, שאיפה לשינוי פני המציאות לטובה, הגורמת לאנשים לחולל מהפכות אדירות שזכורות לדורות; בשֵׂכֶל, גאונות שמביאה לגילוי ממצאים חשובים בתחום המדע והמחשבה; בתפיסה עמוקה של יֹפִי, המביאה ליצירות מרהיבות שכובשות לבבות; בגְבוּרָה, נכונות, אומץ ויכולת לשאת דברים שבני אדם רגילים אינם מסוגלים; ומוּסָר, צדקוּת ייחודית מעל ומעבר לכל סוג של הגינות ויושר נאים, שהיא מופת לדורות. כל אחת מתכונות אלה מתקיימת גם באופן בינוני אצל אנשים ממוצעים, אך בפסגתן, כאשר הן מתגלות באופן שהוא מעל לכל ממוצע מוכר, זהו גילוי של רוח הקודש.

חמש התכונות הן פרשנות שהרב קוק נותן לעשר הספירות המתוארת בדברי המקובלים: רָצוֹן מקביל לספירת 'כתר', שֵׂכֶל מקביל לספירות 'חכמה' ו'בינה' התחתונות מ'כתר', יֹפִי מקביל לספירת 'תפארת' האמצעית, גְּבוּרָה מקבילה לספירת 'מלכות' התחתונה ומוּסָר לספירת 'יסוד' שמעל ספירת 'מלכות'. זהו מבנה שמופיע בתחומים שונים, המתבטא בדברי הרב קוק כאן כתכונות נפש שהופעתן באופן הנשגב ביותר מצויה בנבואה: כְּשֶׁהוּא פּוֹעֵם, כשרוח הקודש הגנוז בכל אדם ופועם בו כמו פעימות הלב, עד שמתגלה באופנים שונים, בִּמְלוֹאוֹ, בצירוף כל חמש התכונות גם יחד, וּבְעֶלְיוֹנִיּוּתוֹ, בעוצמה, מעל כל הישג אנושי רגיל – הוּא נוֹתֵן אֶת הַנִּיבִים אֶל הַנְּבִיאִים, בנבואה מופיעות כל חמש התכונות באופן מלא ועליון. לנביא יש רצון אדיר לשינוי מהותי של פני המציאות, עומק מחשבה של ניתוח והבנת המציאות, יופי של דימויים וסגנון שירי שכובש את הלב, גבורה לעמוד מול עם שלם, מלכים ולוחמים, ומוסר עליון שמזהה עוולות וקורא לכינון עולם של צדק וחסד.

בִּמְלֹא פֵּרוּטָם וְרַעַם גְּבוּרָתָם, כְּקוֹל מַיִם רַבִּים אַדִּירִים, קוֹל הֲמוּלָה כְּקוֹל מַחֲנֵה צָבָא, כְּקוֹל שַׁדַּ-י בְּדַבְּרוֹ. מתוך קולות וברקים, ענן, עשן וקול שופר, ניתנה התורה בסיני, המלאה במצוות מפורטות וערכים. נבואה היא מעין אותו מעמד של מתן תורה – יש בה אדירוּת של הופעת דבר ה', המתפרט בדברי הנביא לתוכחה מסוימת, נחמה או הוראת שעה. כך מתאר הרמב"ם בהקדמה לספר 'מורה נבוכים' את הנבואה במדרגותיה השונות: תפיסת המציאות הרגילה היא כגישוש באפילה, והנבואה היא כברק המפלח את החושך, הנביא מבין לרגע את המציאות באופן בהיר – ושוב היא מוחשכת. ככל שהנביא בדרגה יותר גבוהה, הוא זוכה ליותר "ברקים" ותפיסה בהירה יותר של המציאות. נבואת משה הייתה כרצף של ברקים זה אחר זה למשך זמן רב, עד שתפיסת המציאות שלו הייתה בהירה וברורה כשמש בצהריים.

וְזֶה הָרוּחַ, הַכּוֹלֵל אֶת חֲמֵשֶׁת מִינֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָאֲמוּרִים, גַּם הוּא מִתְנוֹצֵץ וּמִתְגַּלֶּה בְּרוּחַ הַתְּשׁוּבָה הַשּׁוֹרָה תָּמִיד בְּכָל לֵב הֶחָפֵץ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ הַמּוֹרָד שֶׁל חַטַּאת הָאָדָם וְכִשְׁלוֹנוֹ – לִמְרוֹמֵי הַקֹּדֶשׁ, לְבַקֵּר בְּהֵיכַל ד'. כשם שלאומן גדול, מדען או סופר, לעיתים יש הברקות שהוא אינו יודע להסביר מהיכן הופיעו; כיצד ידיו הן אלה שכתבו את יצירותיו המופלאות – משום שרוח הקודש של רצון או שכל, יופי, גבורה או מוסר הייתה ביצירתו, כך גם תשובה מופיעה מתוך רוח הקודש. אחרת אין הסבר מדוע לפתע אדם מרגיש צורך לחדול ממעשיו הרעים או להפסיק את שגרת חייו שאינה דווקא רעה, אך יכולה להיות יותר טובה, ולשנות אותה, לְבַקֵּר בְּהֵיכַל ד' ולא להסתפק בהיכל שבנה לעצמו. רוח הקודש השורה תמיד בנפשו של אדם יוצרת בו תחושת ביטחון פנימי שיש מציאות נעלה יותר שהוא יכול להגיע אליה, והוא איננו כבול לחטאיו ולחייו כפי שהם כעת.

רוח הקודש יכולה להיות כל כך חבויה, שאדם כבר לא חש אותה. טוב לו בבור חטאיו וחייו השפלים. ועם זאת, יכול להיות שלפתע יתעורר בו רצון פנימי גדול מאותה רוח הקודש, לשוב ולעלות מתוך הבור. פעמים רבות רוח הקודש מתגלה ברצון לשוב בתשובה מתוך שבירה של מסגרות החיים הרגילות. מחלה, תאונה או פטירה של קרוב משפחה סודקת לאדם את החומה שבנה בפני רוח הקודש שבנפשו, ודרך הסדק היא מופיעה בזיק של רצון פתאומי לתקן את שגרת החיים הקלוקלת. כמובן, יש לפתח את זיק הרצון, לממש אותו בחשבון נפש עמוק ותיקון מעשי של המציאות בפועל, אך גם אם יישאר כהרהור תיאורטי זו כבר תשובה מסוימת (עי' קידושין מט, ב), עלייה מהמצב הקודם. כך הייתה תשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא, שכל חייו רדף אחרי תענוגות גופניים במאמץ בלתי נלאה, ללא כל עכבות מוסריות. לפתע, מתוך הדיוטא התחתונה של שפל חטאיו, נעורה בו רוח הקודש והכתה בו ההכרה שיש חיים טובים יותר, טהורים, שיש בהם אושר אמיתי. הניח רבי אלעזר את ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה על חיים שלמים שעברו עליו בשקר של טומאה, עד שיצאה נשמתו בטהרה, ויצאה בת קול משמיים שהוא מזומן לחיי העולם הבא (עבודה יז, א. וראו לעיל פרק ב). תשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא מלמדת שגם מהחיים השפלים ביותר רוח הקודש לא נעדרת, ויכולה להופיע ולהושיע את האדם בתשובה שלמה. כמו נביא הנשלח לעם ומוכיח אותו על חטאיו, וגם מנחם בחזון הגדול של אחרית הימים.

[168] הרצי"ה קוק בהערותיו על הספר, הפנה כאן לביאור הגר"א על ספר משלי (טז, ד): "…וכשבטלה הנבואה הי' רוח הקודש בישראל ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג. ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם […] אבל מי יאמר זכיתי לבי שאין ברוחו רמיה כלל ואין טבעו מתאוה ונוטה חוץ מדבר רצונו יתברך…".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן