העולם מלא גבולות. המרחב, הזמן, הגוף, הכישרון והתבונה, לכל אלה יש קצה שלא ניתן לעבור. אמנם, יש גבולות שניתן במאמץ מסוים לעבור, יש גבולות זמניים, יש גבולות שלפחות ניתן לראות את המתרחש מעבר להם; אך גבול אחד נדמה כמוחלט לגמרי – המוות. עוצמת הסופיות שבמוות נראית כה מוחלטת, עד שהיא מכתיבה לאדם את חייו במידה רבה. בגלל המוות אדם בוחר לעשות דברים מסוימים ולהימנע מדברים אחרים, ההכרה שהחיים הולכים ואוזלים יוצרת שאיפה לנצל כל הזדמנות, למצות את העולם עד תומו, גם על חשבון ערכים נעלים. יחס כזה למוות – כמכתיב את החיים, הוא יִרְאַת הַמָּוֶת, יראת הסופיות הגמורה ההולכת וקְרבה בכל רגע ורגע.
תשובה לעומת זאת, מייצגת את האינסופיות, ובכך היא מבטלת את המוחלטוּת שבמוות ומסירה את יראתו. בתשובה מתגלה שהגבולות יותר רופפים ממה שנדמה במחשבה פשטנית, שגם מה שנדמה כמוחלט לגמרי – איננו כזה, הכל בר שינוי, עד כדי שזדונות יכולים להיהפך לזכויות. אמנם במסגרת גבולות הקיום הגופני "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו, א), עליו לפסוק, להפסיק את ההמשכיות ולגזור דין. אך ברובד הרוחני גם מי שנגזר עליו עונש חמור יכול לשוב בתשובה ולהיות זכאי לפני האלוהים. ישנו רובד שבו הדברים נותרים תמיד חיים ונוכחים, וגם מעשים שכבר נעשו בעבר ניתן לעצב מחדש.
לכן כָּל מַה שֶׁהַתְּשׁוּבָה מִתְעַמֶּקֶת יוֹתֵר, הוֹלֶכֶת יִרְאַת הַמָּוֶת וּמִתְמַעֶטֶת, עַד שֶׁפּוֹסֶקֶת לְגַמְרֵי. כאשר התשובה אינה רק תיקון חיצוני של חטא מסוים, אלא נעשית לתשתית החיים, אדם מביט על המציאות כשדה פעולה לעיבוד ושכלול, ואז המוות כבר לא מעסיק אותו, אלא החיים והטוב עצמם. לעיתים המוות גם גורם לבחירה בטוב. הכרה בשבריריות הקיום בעולם, בסוף שעלול להגיע בכל יום, יוצרת רצון להספיק כמה שיותר להיטיב ולתקן. זה כמובן עדיף מרצון להספיק כמה שיותר ליהנות מן העולם באופן אגואיסטי, אך גם זה לא אידאלי, שכן זו הפחתה בערכו של הטוב. יש לעשות טוב ולהימנע מרע מצד שכך ראוי וצודק, ולא מסיבות חיצוניות.
וּמְקוֹמָהּ לוֹקֵחַ הַמַּצָּב שֶׁל "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה), כאשר אדם משתית את חייו על התשובה, יום המיתה נדמה לו כדלת סגורה בביתו, שמאחוריה יש חדר שמעולם לא נכנס אליו. הוא אינו ירא מהחדר הסגור, ואפילו מסתקרן לדעת כיצד הוא נראה. המוות נתפס כסוג אחר של חיים, רוחניים יותר, ללא מגבלות הגוף.[169] האשה המתוארת בפסוק זה, "אֵשֶׁת חַיִל" (שם, י), היא גומלת חסדים, הבחירה בטוב היא מרכז חייה גם אם הוא אינו תמיד תואם לנוחות הגוף. משום כך היא איננה יראה מן המוות. אדרבא, לאחר המוות כבר אין הפרעות של מגבלות הגוף המונעות את הטוב. כמובן, המוות לא אמור להיות עניין ששואפים אליו, אך ההכרה במציאותו איננה מרתיעה אדם שמאמֵץ מבט נשגב של תשובה, שאינו מוגבל בגבולות החומר בגלל ההכרה בנצחיות הטוב והחיים הרוחניים.
הַמְּצִיאוּת הָרוּחָנִית שֶׁבַּהֲוָיָתוֹ הָאֲמִתִּית שֶׁל הָאָדָם, כַּמְּצִיאוּת הָרוּחָנִית שֶׁל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, תּוֹפֶסֶת אֶת בְּלִיטָתָהּ הָרְשׁוּמָה, וּוַדָּאוּתָהּ הוֹלֶכֶת וּמִתְנוֹצֶצֶת. בניגוד למוות, שהוא זה שבולט ומרתיע קודם התשובה. בתפיסה פשטנית, הדבר הכי ודאי בחיים הוא המוות, ואילו על ידי תשובה דווקא המציאות הרוחנית נעשית ודאית ובולטת. העולם מכוּנה "עלמא דשקרא", מפני שהוא נדמה כמוחלט וסופי, בניגוד לאמת שמגלה התשובה – שהעולם הזה הוא רק ממד אחד במציאות, שלב מסוים בחיי הנצח. וְהַמָּוֶת אוֹבֵד אֶת שְׁמוֹ וְעִמּוֹ אֶת מוֹרָאוֹ וּפַלָּצוּתוֹ. משום שהתשובה מגלה שהמוות אינו אלא מַעֲבר לעולם נעלה יותר. זו עדיין לא המציאות האידאלית של תחיית המתים, אך גם לא מציאות שמעוררת מורא ופלצות.
וְהָאִישִׁיּוּת הַיְחִידָה הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּדֶּלֶת, נִכְנֶסֶת בַּתֹּכֶן הַכְּלָלִי שֶׁל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ בִּכְנִיסָה מַמָּשִׁית, וְנִבְלַעַת מִשָּׁם בַּמְּצִיאוּת הַכְּלָלִית שֶׁל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. בעל תשובה עובר מחייו הפרטיים, גבולות גופו ואישיותו המבליטים ממילא את גבול המוות – אל חיי הכלל, שבו המוות לא שולט. בַכּלל יש התחלפות של צורות וביטויים, אך הכלל עצמו לעולם קיים. על ידי המעבר מפרטיות לכלליות, בכל המעשים יש זיקה לתועלת הכלל, לכן זו כְּנִיסָה מַמָּשִׁית, שאינה סמלית בלבד. כך גם לאחר שבעל תשובה נקבר ונפרד מחייו הגופניים, הוא ממשיך לחיות בכלל, דרך השפעתו ומעשיו הטובים.
במסורת ישראל יש תיאורים שונים להמשכיות החיים אחרי המוות. באחת, המקובלת יותר, מתוארים חיים רוחניים לגמרי: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה […] אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז, א). ואילו כאן הרב קוק מציג את הדברים בדרך אחרת, שבאה לידי ביטוי בתיאור מיתתם של צדיקים בתורה: "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, ח); חייו של הצדיק נפרדים מגופו, אך אינם אובדים, אלא נאספים ומצטרפים למציאות כללית יותר, של העם והעולם. חז"ל אומרים שיעקב אבינו לא מת (תענית ה, ב), משום שזרעו ממשיך לחיות לאור מורשתו וערכיו ולהשפיע בהם על העולם. זהו המשך לחייו של יעקב גם אחרי שגופו נקבר. קיום כזה אינו פחות עוצמתי מהקיום הגופני, השברירי והמצומצם.
וְעִם הַכְּלָלִיּוּת הָעֶלְיוֹנָה מוֹצֵאת אֶת אָשְׁרָהּ, אישיותו של בעל תשובה, בַּזִּיו הָאֱלוֹהִי וְגֹדֶל חָסְנוֹ, אוֹרוֹ וְתַעֲנוּגוֹ, עֲשִׁיר הַחַיִּים הַמַּנְבִּיעִים יֵשׁוּת נִצַּחַת. בעל תשובה זוכה לאושר כאשר המוות כבר לא מטיל עליו אימה, גבולות העולם לא מוחלטים, משום שהוא מואר בַּזִּיו הָאֱלוֹהִי, שבו החיים עשירים – כאשר החוסן, האור והתענוג אינם במנה קצובה, כמו אדם עני שסעודותיו קצובות, אלא בעושר ונדיבות. חיים פרטיים הם מוקצבים ומצומצמים, ועל ידי הקישור לכלל אדם זוכה בעושר ללא מוגבלות ובאושר של קישור לנצח הגובר על כל המסגרות. אמנם, אושר המציאות האידאלי יהיה רק בעת הגאולה, כאשר העולם הזה והעולם הבא לא יהיו מופרדים ותהיה תחייה למתים, והמוות לא יהיה כפי שהוא כיום, באבדון וכאב. אולם כבר בדרך לאותה מציאות אידאלית ניתן לחוש אותה, עוד בעולם הזה, על ידי תשובה שלמה – כאשר המוות אינו גורם ליראה.
חכמים נחלקו האם הגאולה תלויה בתשובה (סנהדרין צז, ב). אנו רואים כיום שהגאולה הבסיסית, של הסרת שעבוד מלכויות – אינה תלויה בתשובה. אך הגאולה השלמה שבה משתנים פני המציאות באופן מהותי, מצריכה תשובה. ותשובה זו אינה רק תיקון המעשים על פי ההלכה, אף שזהו דבר טוב וחשוב, אלא שינוי של תפיסת המציאות – תשובה עמוקה המגלה את עוצמתם של החיים הרוחניים. רק תשובה כזו מביאה את ההתגברות על המוות: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד), דבקות בה', שחז"ל פירשו שהיא דבקות במידותיו (עי' סוטה יד, א), בערכים המעצימים ומרוממים את החיים ובכך מאפשרים לחיים לגבור על המוות.
