כוחה של תשובה לשנות את העבר, להפוך זדונות לשגגות או אף לזכויות, טמון בהעברת המשקל מן העולם החומרי לעולם הרוחני. מעשה שנעשה אי אפשר לשנות מבחינה חומרית, אך ניתן לשנות את היחס אליו. זהו ייחודו של אדם – חייו אינם מסתכמים בעולם החומרי, אלא הוא כולל בו גם רבדים מופשטים עליונים יותר, שבהם הוא קובע את יחסו למציאות, למעשיו ולזולתו. על פי פשט הפסוקים, נשיקותיו של לבן ליעקב היו גילוי חיבה המקובל בין קרובי משפחה (בראשית כט, יג), ואילו חז"ל מגלים שהן היו ניסיון למצוא מרגליות בפיו של יעקב (ב"ר שם). מעשה המופיע בעולם החומרי הינו חשוב וכבד משקל, אך העולם הרוחני חשוב ממנו. משום כך גם מעשה שלילי יכול להתגלות כחיובי לאחר זמן, וצער וכאב יכולים להיות מקורות לעונג ושמחה.
בפסקה זו הרב קוק מבאר שזוהי סגולתה של ספירת בִּינָה, אחת משלוש הספירות העליונות, הנעלמות, המכוּנה "אֵם הַבָּנִים" (תהלים קיג, ט) משום שהיא כאֵם המולידה ילדים שונים ממנה – 'בינה' יכולה להוליד מציאות טובה מתוך מציאות שלילית, ומשום כך דווקא מצדה הַתְּשׁוּבָה בָּאָה. בינה היא הבנת דבר מתוך דבר (חגיגה יד, א), על ידי התבוננות מעמיקה בשורשי המעשים אפשר לראות מכשולים כהזדמנויות לתיקון ושכלול המציאות.[165] זאת בניגוד לספירת 'חכמה', העליונה מ'בינה', שבה אין כלל מקום לכאב על החטאים, משום שספירת 'חכמה' נעלה מהמציאות המוחשית וממילא גם מצער החרטה. בספירת 'חכמה' היחס למעשים הוא כפי שהם ראויים ועתידים להיות, באופן האידאלי שלהם. למעלה מספירת 'חכמה' ישנה ספירת 'כתר' העליונה שבספירות, שבה מלכתחילה אין כל אפשרות של חטא או צער, משום שה'כתר' הוא המקור לכל, מעבר לכל הופעה מוגדרת.
וּבְרוּם מַעֲלָתָהּ של ספירת 'בינה', הַזְּדוֹנוֹת הוֹוִים לִזְכֻיּוֹת, כדברי חז"ל על תשובה מאהבה: "גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכויות" (יומא פו, ב). בתשובה מיראה הזדונות נעשים רק לשגגות, משום שאין בה חיפוש של שורש הכישלון וניסיון להשתמש בו למטרה טובה, אלא רק התרחקות ממנו וחרטה עליו. כאשר מעבדים אדמה כדי לגדל בה תבואה ונתקלים בסלע גדול באמצעה, ניתן לעקוף אותו ולוותר על השטח שהוא תופס. בכך המכשול נותר מכשול, הסלע מעכב ומיותר. אולם אפשר גם לנצל את הסלע כדי לחצוב ממנו אבנים לבניית גדר לשדה. כך המכשול מתגלה כמקור לתועלת, מיטיב במקום להפריע. "אהבה מקלקלת את השורה" (ב"ר נה, ח) – את היחס הישר והרגיל למציאות, ומוצאת דרכים שונות לרומם ולתקן, שאינן מתגלות בהתייחסות פשוטה למכשולים.
וַעֲלֵיהֶם חָיֹה יִחְיֶה. על הזדונות דווקא, כאשר יתגלו באופן נכון – כזכויות. העבר הוא היסוד להווה ולעתיד, ואם הוא מקולקל גם ההווה והעתיד מקולקלים. לכן כדי לחיות טוב מוכרחים לתקן את העבר על ידי הכוונתו לטובה ושימוש נכון בניסיון שהצטבר, ולא בניסיון להתעלם ממנו, דבר שלא יצלח.
התנועה מזדונות לזכויות היא מאפיין של חיים: "חי נושא את עצמו" (שבת צד, א), משנה את מציאותו בעצמו, מתוכו, בניגוד לתנועתו של דומם שהיא חיצונית לו, ויש לשאת אותו אם רוצים שיעבור למקום אחר. חז"ל אומרים שארון הברית היה נושא את נושאיו, משום שהייתה בו חיות עצמית כמו לאדם (במדבר רבה ד, כ). גם צמח ובעל חיים מתנועעים מעצמם, צמח צומח ובעל חיים אף עובר ממקום למקום. ואילו לאדם בנוסף להם, יש גם חיים רוחניים, המאפשרים לו להניע ולשנות אפילו את העבר על ידי מחשבה מחודשת כיצד להתייחס אליו ומה להפיק ממנו.
אָמְנָם תְּשׁוּבָה, בְּכָל אֹפֶן וְצוּרָה שֶׁהִיא, גם תשובה מעולה מאהבה וגם תשובה מיראה לגווניה השונים – סוֹבֶלֶת בִּתְחִלָּתָהּ מֵחֲלִישׁוּת הָרָצוֹן שֶׁל הַחֲרָטָה הַקּוֹדֶמֶת. תשובה בהכרח כוללת גם חרטה. רק לאחר שאדם מבין שיש פגם במעשיו או במידותיו הוא יכול לתקן אותם, והבנה זו כרוכה בחולשה. כדי לשנות כיוון צריך קודם לעצור ורק לאחר מכן אפשר להסתובב, והעצירה עצמה מצריכה המון אנרגיה. בחרטה עמוקה מתערער אמונו של אדם בעצמו, הוא מתמלא בספקות על כל צעד ושעל, ובמקרים רבים מעדיף להרפות ולא לנסות דבר. הכלל "שב ואל תעשה עדיף" (עירובין ק, א) נעשה לחוק מרכזי בחייו. וכמו מחלות אוטואימוניות – מחלות הנובעות מכך שמערכת החיסון בגוף תוקפת תאים ורקמות בריאים, בגלל זיהוי מוטעה של אחת המערכות או האיברים בגוף כאויב. כך נוצרים כאבים ועייפות רבה, אדם נחלש וסובל מגופו שלו, ולא בגלל נוכחות של חיידק או נגיף זר.
אֶלָּא שֶׁאַחַר כָּךְ הֲרֵי הִיא מִתְהַפֶּכֶת לְשִׁמְחָה וְרֹחַב דַּעַת שֶׁל הַהַכָּרָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁל הִפּוּךְ הַזְּדוֹנוֹת לִזְכֻיּוֹת. אם לא יסתפק בחרטה, אלא ימשיך להעמיק במחשבת התשובה, אדם ימצא בעצמו עוצמה של רצון לתקן ולפעול טוב דווקא מתוך פגמי החטאים. ישנם הרגלים שליליים שמאוד קשה להפסיק, מבחינה נפשית ולעיתים גם פיזית; אולם אם ממשיכים במחשבה על דרכים לגמילה ואפשרויות למצוא סיפוק באופנים טובים יותר, מגלים שקיימת בנפש עוצמה להמשיך בתהליך התשובה. חרטה חושפת את רצונו העמוק והאמיתי של האדם, וכך יוצרת שמחה על הטוב שיש בעומק הנפש. שמחה זו מצטרפת לשמחה על היכולת להתגבר על הֶרגל שלילי שאדם מצא בעצמו ועל מציאת דרך לממש באופן נכון יותר את שורש החטא, וכך בטחונו העצמי שב ומתחזק.
יוֹתֵר מִזֶּה בָּא הָאוֹר שֶׁל הַחָכְמָה. בתהליך של תשובה עמוקה אדם עולה במדרגות עולמו הרוחני, ומתוך ספירת 'בינה' – התבוננות בשורשי החטא שמביאה אותו להפוך זדונות לזכויות, הוא מתעלה לספירת 'חכמה': שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הֻצְרַךְ לְהֵחָלֵשׁ עַל יְדֵי מַכְאוֹב הַחֲרָטָה. בספירת 'חכמה' יש שלווה, הבנה שכל מה שהתרחש היה צריך להתרחש, גם שגגות וזדונות, משום שהם נעשים לאחר מכן לזכויות. לכן אין צורך להתפעל ולהצטער כל כך מחטאים שונים, שהרי הם חלק מתהליך כולל של התעלות. התבוננות מסוג כזה, של ספירת 'חכמה', דומה לאופן בו היסטוריון מתאר תקופה עתיקה, רוויית מלחמות אכזריות, מרידות ומגפות; הוא אינו מתאר את הדברים מתוך צער וכאב על הסבל הרב שהיה, משום שהוא מביט עליהם מפרספקטיבה היסטורית רחבה ורואה כיצד העניינים הסתדרו בסופו של דבר, או אף התגלו כחיוביים ומקדמים. כך יוצא שבספירת 'חכמה' יש איזה ניכור כלפי הרמה הפרטנית יותר, בה יש רגשות שונים הנוצרים בגלל אירועי החיים. כאשר אֵם צעירה רואה את בנה בן השנתיים נופל וכואב, היא מתמלאת רחמים ודאגה; ואילו כאשר רואה זאת איש מדע, פסיכולוג או רופא, הוא מגיב בשלוות נפש מתוך הבנה שזהו שלב הכרחי בהתפתחות הילד.
משום כך כאשר אדם נהנה מאור ה'חכמה', הוּא מוֹצֵא כְּבָר אֶת הַזְּכֻיּוֹת מְאִירוֹת כִּנְכוֹן הַיּוֹם, וְחֶדְוַת ד' מוֹפִיעָה בּוֹ בַּעֲלִיצוּתָהּ הַמַּזְהִירָה בְּלֹא שׁוּם מוּעָקָה שֶׁל בּוּשָׁה וְקַדְרוּת, שֶׁכְּבָר נִתְלַבֵּן הַכֹּל בַּתְּחִלָּה עַל יְדֵי הוֹפָעָתָהּ שֶׁל הַבִּינָה הַנִּשְׁמָתִית. בשלב של ספירת 'חכמה' כל הזכויות כבר מופיעות כפי שהן, לעומת השלב הקודם בתהליך התשובה, של ספירת 'בינה', בו הן היו רק בפוטנציאל. כעת במבט של ספירת 'חכמה' מתברר שכל הכאב והצער היה מוכן זה מכבר להטבה ואורה. חז"ל אומרים על ניסים שונים שנבראו כבר בערב שבת בין השמשות (אבות ה, ו); בשעת הופעתם הם הפתיעו והיו מרגשים, אך לאחר זמן וניסיון החכמה הם מובנים מאליהם.
ברם, אי אפשר לדלג על שלב הצער שב'בינה', שכן זהו שלב מובנה בתהליך ההתפתחות האנושית: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א). ככל שהוא צובר חכמה וניסיון כך הוא נעשה יותר זהיר ומנסה לצלוח את מסלול ההתקדמות ללא נפילה, אך כשהוא נופל הנפילה כואבת וצריך לתקנה. וכמו היחיד, כך גם המדע מנסה כל הזמן ליצור קיצורי דרך כדי לאפשר לאנושות לזכות בדברים ללא מסלול ארוך וכואב של נפילות, אולם גם התפתחות זו נעשית בדרך של ניסוי וטעיה. מתוך כמה ניסויים מתגלה חוק, עליו מתבססים כדי להסביר תופעות שונות, עד שרואים שהחוק חסר, לא יכול להסביר תופעה כלשהי, ושוב מנסים ומחפשים חוק כללי ומדויק יותר.
לְמַעְלָה מִזֶּה הִיא הוֹפָעַת אוֹר הַכֶּתֶר הַכְּלָלִי, הַסְּקִירָה הָעֲלוּמָה הַמְקִירָה כָּל עֹנֶג וָעֵדֶן, כָּל קָדוֹשׁ וָטוֹב, הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל בְּאוֹצַר קָדְשָׁהּ. בשלבים הראשונים של 'בינה' ו'חכמה' ניתן להגדיר ולהבין, אולם מה שמעבר להם, הַכֶּתֶר הַכְּלָלִי, הוא למעלה מכל השגה. מנסים לצפות בו, אולם מכל ההתעמקות נותרת רק הַסְּקִירָה הָעֲלוּמָה שמעידה על מקור כל המושגים העליונים ביותר, ספירת 'כתר', הַמְקִירָה, מנביעה: כָּל עֹנֶג, השייך יותר לצד המוחשי, הרגשי, וָעֵדֶן, השייך לצד האסתטי הגבוה, האינטלקטואלי, כָּל קָדוֹשׁ, הצד הרוחני הגבוה ביותר, וָטוֹב, המושג המוסרי הגבוה ביותר. לעומת 'חכמה' ו'בינה' שהן אמנם בחלק הגבוה של האדם, במוחו, אך עדיין נמצאות בתוך הגולגולת, כלומר – נתונות להכרה האנושית; ספירת 'כתר' היא כבר על הראש, מעל הגולגולת, חיצונית ונעלה ממנה. אנו סוקרים את הכרתנו ומגיעים למסקנה שיש לה מקור נעלה, מצד אחד, אך מצד שני אותו מקור כה נעלה עד שאיננו יכולים להשיג אותו. ספירת 'כתר' לא רק נעלה מכל, אלא גם כוללת הכל, ובכל זאת היא נותרת נסתרת. בדומה לכך, למקווה טהרה יש אוצר של מים הכשרים לטבילה, המשיק למים שבהם טובלים, וללא אותה השקה לא היה ניתן לטבול במקווה; האוצר נסתר מעין הטובלים, אך הוא זה שמכשיר את כל המים הגלויים שבהם טובלים. כך הוא אוֹצַר קָדְשָׁהּ של ספירת 'כתר', המאפשרת קיום לכל המציאות, מבלי שתהיה גלויה ומובנת לשכל.[166]
אוֹרָה זוֹ אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּשֶׁת כְּלָל בַּהֲכָנַת הַחֲרָטָה שֶׁל הַתְחָלַת הֶאָרַת הַבִּינָה, מִתְגַּלֶּה לְאוֹרָהּ שֶׁאֵין שׁוּם גֵּרָעוֹן וָחֹשֶׁךְ כְּלָל. בניגוד לספירת 'חכמה' שבה כן מתגלה שיש גרעון וחושך, אלא שאינם מצערים, בגלל ההכרה בהיותם חלק מתהליך ההתעלות, "ירידה צורך עליה"; בספירת 'כתר' גם זה לא קיים. אין ירידה ולא גרעון, אֵין כָּאן כִּי אִם אוֹר קָדוֹשׁ וְתִפְאֶרֶת עֶלְיוֹן, זִיו חַיִּים וּנְהוֹרָא מְעַלְיָא. וגם מה שנדמה לעין האנושית כחושך, כאב וצער, הוא הופעה מסוימת של אור. ישנם אורות חזקים כל כך שאיננו יכולים לראות משום שהם מסנוורים. אך הבעיה אינה באור עצמו אלא ביכולת הקליטה שלנו, ביכולתנו להתמודד עם האור ולהשתמש בו. עצמיות ההוויה היא רק טובה, והאדם צריך להתפתח כדי לראות זאת. זו כמובן תפיסה שניתן להגיע אליה רק בשלב מאוד מתקדם בהתפתחות ההכרתית, לאדם מן השורה אין אפשרות לחיות איתה בפועל והוא צריך את המדרגות הנמוכות יותר של 'חכמה' ו'בינה'; אך יש להכיר בתפיסה עילאית זו, ולעיתים, ברגעים של הארות עליונות והברקות של רוח הקודש, ניתן יותר לחוות ולהבין אותה. הארה עליונה כזו של הכרה במוחלטוּת הטוב שבעצם ההוויה, יכולה להיות רק למספר רגעים ורק אצל אנשים מיוחדים, אך היא קיימת וחשוב להכיר במציאותה.
לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה הַמְּפִירָה, "כִּי ד' צְבָאוֹ-ת יָעָץ – וּמִי יָפֵר" (ישעיהו יד כז). חז"ל אומרים שאין לנדור נדרים (עי' נדרים כב, א), אולם בפועל זה קורה, וגם התנהגות קבועה נחשבת כנדר. לכן התורה מציעה דרכים שונות להפר את הנדרים: לאב ולבעל יש יכולת להפראותם (במדבר ל, ו; ט). כשאין אפשרות להפר, ניתן לגשת לחכם כדי להתיראת הנדרים – לְמַעְלָה מֵהַחָכְמָה, הַמַּתֶּרֶת (עי' חגיגה י, א), הפרת נדרים שייכת לספירת 'בינה', שבכוחה לשנות את העבר, לבטל זדונות ולהפכן לזכויות.[167] בהפרת נדרים יש גם איזה חיסרון – נערה שנודרת נדר עושה זאת מתוך תחושה שכך ראוי לה לעשות, אך לאביה יש סמכות להפר בשרירותיות את הנדר, גם בניגוד לרצונה. הוא קובע בשבילה שטעתה בשיקול הדעת. כל זאת במסגרת ספירת 'בינה', שיש בה חרטה וצער על העבר לפני השמחה שבתשובה. בספירת 'חכמה' לעומת זאת, אין החלטה שרירותית על ביטול הנדר, אלא רק כאשר אדם שנדר מחליט ללכת לחכם ומביע את רצונו להתיר את נדרו, החכם בודק עם הנודר האם נָדַר גם על דעת מציאות מסוימת, האם לקח גם אותה בחשבון כאשר נדר, ואם לא – החכם מתיר לו את הנדר מעיקרו. אולם בספירת 'כתר': רַק כָּל טוֹב שׁוֹפֵעַ בְּאֵין שׁוּם מְנִיעָה, כעדותה של התורה: "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא). וכמו אדם שנכנס לחדר והדלת נסגרת אחריו, וכך מרגיש שהוא כלוא. בהפרת נדר, ספירת 'בינה', כמו מוציאים אותו מהחדר בכוח. כעת הוא חופשי, אך לאו דווקא ברצונו, יכול להיות שבאמת העדיף להמשיך לשהות בחדר זמן מה לצורך מנוחה. בהתרת נדר, ספירת 'חכמה', החכם פותח לו את הדלת ומראה שניתן היה כבר בתחילה לצאת דרכה החוצה. ואילו בספירת 'כתר' אותו אדם מגלה שאין כלל קירות. מה שנדמה כחוסם ואימתני כלל לא קיים: וְכָל רַע וְכִעוּר שָׁלוּל מֵעִקָּרוֹ מֵאָז מֵעוֹלָם, כִּי בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה, לֹא הוֹוֶה וְלֹא יִהְיֶה, כִּי אִם אוֹר ד' וְטוּבוֹ. מבחינה אובייקטיבית, בעיקרה של המציאות אין כל רע. הרע מתחיל כאשר אדם נודר, כלומר, בוחן את המציאות באופן שאינו תואם לה כפי שהיא בעצמה. יחסו הסובייקטיבי של אדם למציאות גורם לו לחוש שיש בה גם רע וכיעור. הוא בונה במחשבתו בתי כלא סביבו, ויכול באותו אופן על ידי מחשבתו לגלות שכלל אינם קיימים. אנו איננו נמצאים במאבק עם המציאות האובייקטיבית אלא עם עצמנו, בתודעתנו אנו יכולים לבחור לראות את המציאות כפי שהיא באמת, מצד עצמה: כִּי אִם אוֹר ד' וְטוּבוֹ.
