תקופת חייו של הרב קוק הייתה בעידן של תחיית הספרות העברית. חלק מרכזי בתחייה הלאומית היה הספרות העברית על פניה השונים – ספרים, מאמרים, שירה וסיפורת עסקו במצוקות היחיד כמו גם בבעיות החברה, בנושאים כלליים ולאומיים, בערכים וביחס למסורת, ובכך עיצבו את התודעה הלאומית המתחדשת. כך ששאלת הספרות הייתה למעשה שאלת התרבות והרוח של התחייה הלאומית בכללה – מהם ערכיה ומאפייניה. נמתחה אז גם ביקורת רבה על הספרות העברית מצדדים שונים; היו ששללו אותה מצד המסורת, משום שלטעמם אין מקום ליצירה עברית שאין בה תוכן של קודש, ומנגד, הספרות העברית נפסלה גם בעיניהם של מתבוללים, בגלל היותה כה מעטה וחסרת השפעה עולמית לעומת הספרות שבאירופה ובאמריקה.
בפסקה זו הרב קוק מתייחס ליסודות הנפשיים המחוללים את הספרות. עבור ספרות טובה שתישאר לדורות נצרכים שני תנאים: ראשית, שהיא תנבע מתוככי הנפש של היוצר, באופן אותנטי וכנה, ושנית, שהיא תיגע גם בנפש הקוראים. ללא שני תנאים אלה היצירה תיעלם במהרה.
תְּפִלָּה וּצְעָקָה וּתְשׁוּבָה מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, שהם מושגים מוכרים במסורת ישראל, מגלים את תנועות הנפש היסודיות והעמוקות ביותר: תפילה וצעקה הנעשות מעומק הלב הן סימן למצוקה והתקוממות נפשית כנגד המצב הקיים ורצון לשנותו, ותשובה עמוקה היא מאמץ של התבוננות פנימית במטרה לבחון מה גורם למצוקה, איזה סוג של עוול מפריע להתנהלות החיים השלווה. אלה הם מקורות היצירה, משום שיצירה תמיד נועדה להשלים מחסור או כאב. כאשר הכל טוב ונעים וללא מצוקה מסוימת, אין דחף ליצור. וככל שהיוצר מיטיב להבין את עצמו ולהביע את מצוקותיו וחסרונותיו, כך הוא יכול גם להגיע ללב הקוראים ולעורר בהם הזדהות וקרבה נפשית ליצירה. כך גם בתחומים אחרים – פילוסוף או מדען שאינו מבין ומתייחס למצוקות חומריות, מוסריות או רוחנית הקיימות בעולם, לא ישָמע ויאבד בתהום הנשייה. וְהִתְגַּלּוּתָהּ בְּפֹעַל עַל הַמַּעֲשִׂים בְּתִקּוּנָם, כאשר אדם אינו נעצר בתחום החוויה הנפשית וביטויהּ, אלא מממש אותה במציאות בצורה של תיקון התנהלותו בפועל, מֻכְרַחַת לִהְיוֹת מֻקְדֶּמֶת לְכָל הוֹפָעַת אוֹר הַשָּׂגָה עֶלְיוֹנָה. גם כשיש כישרון גדול, ללא תשוקה הנובעת מתחושת חיסרון ומצוקה אי אפשר לזכות באור של השגה עליונה, כזה שישפיע על מהלך החיים ויופנם בנפש.
וְאִי אֶפְשָׁר לְסִפְרוּת חֲשׁוּבָה בֶּאֱמֶת, ספרות שמביעה את לבטי הנפש באופן מעמיק ואמיתי מבחינה אינטלקטואלית ורגשית, לְהִוָּלֵד וּלְהוֹפִיעַ בְּאוֹר שֶׁל חַיִּים בָּעוֹלָם, כלומר – להשפיע לטובה באופן ניכר על המציאות, כִּי־אִם עַל יְדֵי הִתְגַּלּוּתוֹ שֶׁל אוֹר הַתְּשׁוּבָה, הכוללת תשוקה חזקה, תפילה ומימוש מעשי. כשם שעל מנת לזכות בהשגה עליונה נצרכת תשובה, כך גם על מנת להביע ביטוי חזק של השגה עליונה, כזה שיפעל וישנה את העולם לטובה, היוצר נדרש לתקן את אישיותו. הַמְחַדֶּשֶׁת פְּנֵי תֵּבֵל כֻּלָּהּ. לתשובת היחיד יש השפעה כלל עולמית, כדברי חז"ל: "גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו" (יומא פו, ב). וכך גם בתפיסת המציאות של בעל תשובה: מתוך תהליך של תשובה שלמה מאהבה האדם רואה את התבל כולה באור אחר, היחסים בין הדברים משתנים, ובמקום מלחמת קיום, סתמיות או אובדן, העולם נעשה בעיניו יותר הרמוני ושליו (ראו לעיל ח, ג-ד).
אָמְנָם מוֹפִיעַ הוּא נָגְהָהּ שֶׁל הַסִּפְרוּת הָעֲתִידָה בְּהִתְנוֹצְצוּת הַדַּעַת שֶׁקּוֹדֶמֶת לְאוֹר הַתְּשׁוּבָה. הדעת היא הבסיס לספרות העתידה, האידאלית, משום שהיא הגורמת לתשובה: "אם אין דעה – הבדלה מניין?" (ירושלמי ברכות פ"ה, ה"ב), על ידי הדעת אפשר להבדיל בין טוב לרע, לבחון את המציאות כראוי ולשוב בתשובה. וְהַדַּעַת מְמַלְּאָה אֶת הַכֹּחַ הָרוּחָנִי בְּחֹפֶשׁ גָּמוּר וּדְרוֹר עֶלְיוֹן נַעֲלֶה. הברכה הראשונה שבברכות הבקשה בתפילת עמידה היא ברכת הדעת, משום שרק מתוך דעת יש חֹפֶשׁ גָּמוּר, יכולת אמיתית לבחור בין טוב לרע. כאשר יש דעת אדם מבין מה ראוי שירצה ויבקש, וללא דעת, הרצון נותר גולמי וחסר משמעות. זהו דְרוֹר עֶלְיוֹן, לא חופש של הפקרות, הקיים כאשר אין דעת: "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין יג, א), לעבד נוח בהפקרות, ואילו עם הדעת באה גם אחריות, כי הדעת מאפשרת לאדם לשלוט בעצמו ובסביבתו. כך לא המציאות שולטת בו, אלא להפך. הדעת היא מימוש הצד העליון שבאדם – היותו נברא בצלם אלוהים, בעל תבונה ומוסר שאינו מתַפקד על פי תנאי המציאות והאינסטינקטים כבעל חיים.
ממילא, רק לאחר ברכת הדעת באה ברכת התשובה, השאיפה לתקן ולשפר את האישיות והמציאות: "ומה ראו לומר תשובה אחר בינה? דכתיב וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (מגילה יז, ב). מתוך תבונה אפשר לזכות ברפואת התשובה, ואילו רצון לשוב בתשובה ללא דעת עושה את האדם לברייה משונה. החופש שבדעת הוא הַמֵּבִיא לַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה, הַמּוֹשֶׁכֶת אַחֲרֶיהָ גְּאֻלָּה, אַחֲרֵי שֶׁבָּאָה כְּבָר הַסְּלִיחָה, הַפְּנִימִית וְהַחִיצוֹנָה. אחרי שיש דעת מהו טוב ושאיפה להגיע אליו, השאיפה מתרחבת לבקשת גאולה מכל מה שמפריע ומעכב את הטוב מלהתממש. אולם שאיפת הגאולה חייבת לעבור דרך סליחה לכל – סליחה על עוונות שבין אדם למקום, סליחה בין אדם לחברו וסליחת אדם לעצמו, שלא יהיה מלא במרירות על חולשותיו ופגמיו.[164] אחרי שיש סליחה לכל נוצרת תשתית לתיקון והתפתחות. בנוסף, ללא סליחה יש חלק שהוא מנותק, נפרד מכל המציאות, ואילו הגאולה במהותה היא כללית: "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' יד, יד). השיבה לרצון האלוהי, למקור האחדותי של כלל ההוויה על כל חלקיה השונים, מביאה עמה ממילא שאיפה לאחדות, ואחדות מצריכה מחילה.
הגאולה מתבטאת גם בחיי היחיד על בעיותיו ואושרו, ולכן לאחר ההבעה של שאיפת הגאולה, גם רְפוּאָה וְכַלְכָּלָה וְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת וַהֲשָׁבַת כֹּחַ לְשׁוֹפְטִים וְיוֹעֲצִים, יְסוֹדֵי הַסִּפְרוּת וּמְיַסְּדֶיהָ, מִתְאַמֶּצֶת לָבֹא. הספרות מבקרת את המציאות, מצביעה על הכשלים שבה ועל היופי שבה, ומשום כך שופטים ויועצים מייסדים את הספרות, משום שהם הקובעים את מדרג הערכים ואת האמתות שהחברה מתנהלת על פיהם. כשיש ערכים ואמתות מסוימים, אפשר לבחון האם הם מיושמים במציאות, וללא שיפוט אין אפשרות לביקורת. ואחרי תיקונים פנימיים של האדם והחברה, השאיפה מתעלה מן האדם היחיד אל מטרות כלליות: וְהָרִשְׁעָה מִתְכַּנַּעַת, וְהַצֶּדֶק מִתְעַלֶּה, וְלֵב הָאֻמָּה מַתְחִיל לִדְפֹּק בְּעֹז חַיָּיו לִירוּשָׁלַיִם, וּצְמִיחַת נֵזֶר מַמְלָכָה שְׁלֵמָה מוֹפִיעָה. כשם שהספרות מוציאה לחוץ, לרשות הרבים, את עולמו הפנימי של היחיד, כך בתפילה אדם מתעלה מתוך הבסיס של שאיפת הדעת דרך תיקון כל מצוקות הפרט והכלל עד לגאולת ההוויה כולה על ידי כינון מלכות ישראל.
וְכָל חֵפֶץ לֵב מִתְמַלֵּא בִּתְפִלַת יְשָׁרִים, הַמְלֵאָה רְצוֹן חֵי הָעוֹלָמִים. חפץ לב פרטי בתחילה אינו זהה עם רְצוֹן חֵי הָעוֹלָמִים. בתחילת עבודתו הרוחנית של האדם על עצמו, קודם ששב בתשובה, רצונו אינו מזוכך וממילא שאיפותיו אינן אידאליות. אמנם, "עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט), אולם מרוב עוונות רצונו סוטה מן היושר, וגם תפילתו אינה תְּפִלַת יְשָׁרִים. הוא מאוד רוצה דברים מסוימים, אך אינו מרגיש שרצונו מתאים לרצון האלוהי. וכאשר האדם שב בתשובה, הוא מתעלה משאיפות בסיסיות ופרטיות לשאיפות כלליות – מתגלה שרצונו הוא למלא את רצון חי העולמים. כשם שבסדר התפילה, הבקשות מדורגות מהצרכים הבסיסיים, דרך שאיפות הפרט הכלליות יותר, ועד לשאיפות הכלל. בתפילה אדם מגלה שהוא אינו נפרד מכלל ההוויה, וגאולתו ממצוקותיו הפרטיות היא חלק מגאולת העולם. כפי שרצונו של חי העולמים הוא להחיות ולהיטיב את כלל העולמים, כך גם רצונו של האדם מתעלה להיטיב לכלל, וממילא תפילתו מתקבלת: אֲשֶׁר הוּא שָׂח וַיֶּהִי (מתוך תפילות הימים הנוראים). תפילתו של האדם מתממשת כפי שהרצון האלוהי מתממש, כאשר הוא מגיע לנקודה זו של זהות בין רצונו לרצון האלוהי.
ספרות יכולה להיות תעמולה. כאשר יש כישרון ושאיפה לקדם מטרה חיצונית במציאות, אדם כותב מה שנראה לו נאה בעיני אחרים, ואינו מבטא את נפשו. זוהי ספרות זולה שהשפעתה מועטה. ספרות אמיתית שתפעל במציאות צריכה כנות אמיתית של תשובה, כאשר אדם מגלה שרצונו הפרטי הוא אוניברסלי בשורשו, זהה לרצון האלוהי, וממילא יצירותיו הן בעלות משמעות והשפעה מיטיבה לכלל.
