בשלב מסוים בהתפתחות הרוחנית, יש שמרגישים שעליהם לעסוק בעִיּוּן הַטָּהוֹר בֶּאֱלוֹהִיּוּת, בענייני היחס הנכון לאלוהים באופן זהיר, הנעשה מתוך שאיפה להיות נקיים מסיגים של טעויות והבנות בוסריות. יש רצון להבין יותר מה משמעות האמירה שהאלוהות נוכחת בכל – "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זהר ע'), ומה היחס בינה לבין האמירה שאלוהים נעלה מכל מחשבה והבנה אנושית – "לית מחשבה תפיסא בך כלל" (הקדמת תיקוני זהר); לברר מושגים הקשורים בכך ולהבחין בין מאפיינים אנושיים ומוגבלים לבין העניין האלוהי הנעלה מגבול והגדרה. ניסיון זה גורם שמַרְגִּישׁ הָאָדָם בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ מָסָךְ הַמַּבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין הַהַשָּׂגוֹת הַבְּהִירוֹת. מכיוון שהוא אינו מצליח להבין כראוי מושגים אלה, להסיק מסקנות ברורות מהעיון באלוהיות, או שרצונו להבין אינו חזק דיו בגלל איזו כבדוּת המחלישה אותו. הוא מכיר מושגים ויודע לחזור עליהם, אך באופן חיצוני, ללא הזדהות, הפנמה וחיבור נפשי לדברים.
הַנְּשָׁמָה בְּעַצְמָהּ מַכֶּרֶת שֶׁהַמָּסָךְ הַזֶּה הוּא הַמַּעֲשִׂים וְהַמִּדּוֹת שֶׁאֵינָם טוֹבִים. אין מדובר בעוונות ממש, רק התנהגות סתמית, ללא דבקות והקפדה ראויה. מידותיו אינן מזוככות כפי שהוא יכול לזככן, הוא קצת קפדן או גאוותן, תפיסתו את הזולת ואת המציאות בכללה היא חיצונית, לא מעמיקה לעצם הדברים. הַנְּשָׁמָה בְּעַצְמָהּ מַכֶּרֶת שזו משמעות המסך של חוסר ההבנה השלמה, משום שהעיון באלוהיות שייך לרובד הנשמתי. רובד זה לא מצריך מאמץ לימודי רגיל הקשור רק בהכרה, בנפש או אפילו ברוח, אלא במה שמעבר להן. על כן אדם צריך לתקן את מעשיו ומידותיו כדי שהנשמה תתגלה בהם, וכך יוכל ללמוד ולהבין כראוי דברים השייכים דווקא בה.
וּמִיָּד מִתְעוֹרֶרֶת בְּקֶרֶב הַלֵּב הַתְּשׁוּקָה לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, הכוללת את כל צדדי האישיות, הגוף, הנפש והרוח, לַמְעֻלָּה שֶׁבַּתְּשׁוּבוֹת – תשובה מאהבה, שעיקרה הוא רצון לקרבת אלוהים שממילא משפיע על כל חלקי האישיות, המעשים והמידות. אז הנשמה שוב מתגלה והעיון באלוהיות נעשה קרוב לאדם, "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו" (תהלים קמה, יח), בניגוד למצב בו היה קודם התשובה, בו העיון היה חיצוני ומנוכר וממילא לא היה יכול לשאת פרי.
וְלִפְעָמִים רַבּוֹת לֹא תֵּצֵא אֶל הַפֹּעַל כָּרָאוּי עַד שֶׁתִּהְיֶה סְמוּכָה לָהּ הַתְּפִלָּה הָרַעֲנַנָּה, משום שתפילה היא המדרגה הראשונה של תשובה מאהבה; התפילה היא ביטוי לרצונו של אדם, וכאשר המעשים והמידות אינם מתוקנים והנשמה אינה מתגלית, גם התפילה נעשית כצפצוף הזרזיר, באופן חיצוני ואפרורי. רק כאשר מתגבר באדם רצון לשוב בתשובה, להיטהר מחלאת עוונותיו, תפילתו נעשית רַעֲנַנָּה, חיה ומכוונת מעומק הלב, תפילת תחנונים. כאשר התפילה רעננה, נפתח מוקד חדש בנפש – אם קודם האדם היה עסוק בצרכיו החומריים, בבעיות השעה, עתה הוא פונה למה שמעבר לצרכי הקיום הפשוט, למקור החיים שהוא גם מעבר לחיים. מתוך הפניית המבט והשתוקקות אל מה שמעבר לעולם, הוא יכול לשוב ולתקן את התנהלותו בעולם. ממילא אז העיון באלוהיות נעשה אפשרי יותר, כי הנשמה מתגלה והאדם יותר קרוב למושגי העיון באלוהיות, בכל אישיותו.
וְאָז יָשׁוּב מַעְיַן הַגְּבוּרָה לִהְיוֹת מְפַכֶּה וְהוֹלֵךְ עַל הַנְּשָׁמָה. תפילה רעננה שמגלה את רצונו של האדם בקודש, מביאה לתשובה שלמה, וכך גורמת לגבורה בהתגלות הנשמה, להגברת השפעתה על מכלול האישיות. גבורה היא גם צמצום לנקודה אחת. בתשובה אדם מצמצם את כוחותיו ומתנהל רק על פי אמות מידה מוסריות שמכתיבה הנשמה, מתוך כך מעיין של גבורה מפכה על הנשמה ומגלה אותה גם ברוח ובנפש, ואדם יכול להצליח יותר בעיון הטהור באלוהיות. כך שבתוך אותה גבורה חבויה המידה ההופכית שלה, חסד – הצלחת העיון באלוהיות שנובעת ומרווה, אך לפי מדת הכלים שהכינה הגבורה.
חז"ל אומרים שהתורה ניתנה מפי הגבורה (שבת פח, ב). כלומר, הרצון האלוהי הצטמצם לתורה הכתובה בלשון בני אדם. משום כך, גם על מנת לקבל אותה, בני ישראל נצטוו שלושה ימים קודם מתן תורה לפרוש מהחיים הרגילים, להתקדש ולהתמקד במעמד הנשגב (שמות יט, טו). כך גם עבור הצלחת העיון באלוהיות – אי אפשר להתייחס אליו באותה מידה של התייחסות והשתוקקות כמו לשאר העיסוקים בחיים, אלא נצרכת גבורה של התמקדות בנקודה זו, שעבורה יש לתקן את כל חלקי האישיות.
