מתוך לימוד מעמיק, תופעת טבע מופלאה או מפגש עם אדם נעלה, מגיעים לפעמים לתובנות נשגבות ולמחשבות על אידאלים גדולים. אולם החטאים מונעים מן האדם להעמיק יותר, לנתח ולממש את אותן תובנות נשגבות. מכאן מקומה החשוב של התשובה בלימוד תורה ובהתפתחותו ההכרתית והמוסרית של האדם.
כְּשֶׁהָאָדָם מִתְנַשֵּׂא לִמְרוֹמֵי הָרַעְיוֹן, בָּאִים מִיָּד הָעֲווֹנוֹת וְסוֹתְמִים לְפָנָיו אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה. כאשר מחשבותיו של אדם משוטטות ברעיונות נשגבים, ברזי תורה ואידאלים של תיקון העולם והחברה, לעיתים הוא נתקל במחסום ופוסק ממחשבות אלו. משמעות המילה רַעְיוֹן היא מיזוג של רצון ומחשבה – לא רצון בלבד, שאין לו תוכן מנוסח, ולא מחשבה בלבד, שהיא יותר אינטלקטואלית ואינה מחוברת לעולם הממשי. לכן רעיונות מצריכים עיסוק רוחני מעמיק, שמשלב את המציאות המוחשית עם שאיפות גדולות. אדם מכיר את עצמו, יודע שיש לו חולשות, חטאים וכישלונות, וכל אלה מונעים ממנו להמשיך ולהעמיק במחשבות נישאות – הוא מרגיש כי בגלל מעמדו הרוחני השפל וחטאיו המרובים, הוא אינו ראוי לעסוק במְרוֹמֵי הָרַעְיוֹן, שממילא לא יוכל לממשו בגלל יצרו הרע ששולט בו. כך נוצר מצב טראגי של מצוקה פנימית: מצד אחד יש לאדם רצון למרומי הרעיון, ומצד שני יש בו גם איזו מין כבדוּת פנימית שדוחה אותו ממרומים אלה.
תחושת כישלון צורב שבאה בעקבות חטא היא מוחשית וכואבת, לעיתים אפילו ככאב פיזי, שאדם אינו יכול להכחיש את קיומו. משום כך הוא נוטה לחשוב שעוונותיו משקפים באופן מוחלט את מצבו הרוחני, ועל כן לא ראוי ולא אפשרי שיעסוק ברעיונות גדולים. כמובן, האמת היא שזה לא נכון, עוונותיו אינם מייצגים את כלל אישיותו ולשאיפותיו הפנימיות יש חשיבות לא פחות גדולה, כפי שהמציאות אינה רק החלקים הרעים שבה ומה שמקדם את העולם הם דווקא הרעיונות הרוחניים והשאיפות הגדולות. אולם הקושי הנפשי שבעוונות גורם לאדם להתייאש מן הרעיונות הגדולים, ובכך העוונות סוֹתְמִים לְפָנָיו אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה, גורמים לאדם להסיח את דעתו ממנה, מסתירים אותה כמו מאחורי וילון.
וְהַמַּחֲשָׁבוֹת הַגְּדוֹלוֹת מִשְׁתַּפְּלוֹת, כלומר – נעשות שפלות, עַל יְדֵי קַדְרוּת הָעֲווֹנוֹת, הָרְשׁוּמִים בְּחַדְרֵי הַלֵּב. זיכרון החטאים שנותר בליבו של אדם, תחושת הבושה יחד עם התענוג הזמני של החטא, גורמים לו שיתייחס למחשבות הגדולות כאל הזיות דמיוניות שעליו להתנער מהן במהרה. העוונות כמו אומרים לאדם – ראה, אתה אמנם מביט לחזון גדול ויפה, לשמיים התכולים, אך שכחת את הארץ, את המציאות האמיתית שהיא מלאה מהמורות ומכשולים. אם תמשיך להביט לשמים ולא לארץ, תיתקל באבן ושוב תיכשל ותחבוט את ראשך בקרקע… כך אדם נרתע מכל מחשבה מרוממת וממשיך בשגרת מחשבותיו העוסקות בחיי שעה, בצרכי הקיום האפורים.
אָמְנָם יָשׁוּב אָז מִיָּד בִּתְשׁוּבָה בְּרוּרָה, תשובה הנובעת מתוך בירור מה גרם לו לחטוא וליצור בליבו את אותם רשמי עוונות המונעים ממנו להעמיק בהשגות עליונות. כך יוכל להבין האם באמת נכונה הרגשתו שבגלל כמה חטאים הוא יכול להסיק שמכאן ולהבא כל הוויתו אינה אלא יצרו הרע, ואין לו יכולת להתעלות מעבר לכך. התשובה כאן אינה התעלמות מהעוון, אלא דווקא עיון במניעיו, משקלו של העוון בחיים והשפעתו על האישיות. בתשובה זו אדם שם את העוון בפרופורציה הנכונה, וכך יכול לקום ממנו. גם בעומק הנפילה אדם צריך להקפיד שלא לוותר על הבירור הרציונלי, שלא לצאת מפרופורציות, וכך יוכל לשוב בתשובה כראוי. באופן כזה התשובה תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַחַיִּים הַמְאֻשָּׁרִים בִּמְעוֹף עַיִן, כהרף עין, משום שגם הרהור תשובה הוא כבר תשובה (עי' קדושין מט, ב). הבנה שהמציאות בעיקרה טובה, שאמנם יש בה צדדים של כשלון וצער, אך הם בטלים לרוב הטוב, ואסור שיקבעו הכל – מחזירה את תחושת השלמות הפנימית, את אושר החיים. וּכְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁתִּתְאַמֵּת הַתְּשׁוּבָה בְּפֹעַל בְּסִדְרֵי הַחַיִּים, ככל שהרהורי התשובה יתממשו במציאות, כֵּן יִתְאַדְּרוּ תְּנוּבוֹת הַמַּחֲשָׁבָה, היבולים של המחשבות הגדולות יתרבו ויגדלו יותר ויותר, וּפֶלֶג הָרַעְיוֹן יִתְבָּרֵךְ. כמו במעיין נובע, תתחזק ותתרבה זרימת הרעיונות, שקודם הייתה חלושה ומצומצמת בגלל זיכרון החטאים. על ידי התשובה מתמעטים רשמי העוונות בלב ואדם שוב מעז לנסוק במחשבותיו לאידאלים נשגבים ולשאוף לתיקון גדול וכללי.
