שני עיקרים מתבארים בפסקה זו: מהו העיקר בסתרי תורה, ומהו העיקר בתשובה. כאשר מובן מהו העיקר שבסתרי תורה, מובן גם מדוע זֶהוּ דָּבָר פָּשׁוּט, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַצְלִיחַ בְּסִתְרֵי תּוֹרָה בְּלֹא תְּשׁוּבָה.
כדי להצליח בסתרי תורה אין די בהכרת המושגים ותבניות המחשבה המופיעים בספרי קבלה, עבור כך גם אין צורך בתשובה, כשם שכדי להצליח ברפואה לא די לדעת לדקלם שמות של מחלות ותרופות, אלא יש לגרום לחולים להירפא בפועל. הצלחה בסתרי תורה היא שינוי של כלל האישיות, של היסודות השונים שבאדם והקשרים ביניהם: כִּי בָּעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים הָהֵם – הָרָצוֹן וְהַדַּעַת הֵם בְּחִבּוּר אֶחָד. סתרי תורה מלמדים שפרטי הַדַּעַת הרבים שבתורה קשורים ברָצוֹן, שעיקרו הוא השאיפה לאושר, לקרבת אלוהים ותיקון העולם. משום כך זהו גם הרצון האלוהי, הזהה עם הרצון האנושי בשורשו (עי' אוה"ק ח"ג, עמ' נד). וממילא, וּכְשֶׁמְּבִינִים אֶת הַתּוֹךְ שֶׁל הָעִנְיָנִים, את העיקר שבסתרי תורה, הבנה שאיננה אינטלקטואלית חיצונית בלבד, אלא דווקא לְפִי מִדַּת עֹז הָרָצוֹן שֶׁל הַטּוֹב – ככל שאדם יותר רוצה טוב בעזוּת, בתוקף, כך יבין את עיקרם של סתרי תורה, מאחר והדעת והרצון מחוברים בסתרי תורה. ומכיוון שהתעלתה ההבנה, ממילא – אָז כּוֹסְפִים, שואפים באופן כללי, וּמְצַיְּרִים, במחשבה מסודרת, כְּלָלֻיּוּת וּפְרָטֻיּוּת רַבִּים מְאֹד אֵיךְ לָבֹא אֵלָיו, אל העיקר שבסתרי תורה. בסתרי תורה מתגלה שמעבר לעולם המוחשי ישנם גם עולמות רוחניים, ומעבר לאדם המוחשי יש דרגות שונות של נשמה. זהו עיקרם של סתרי תורה, המלמדים שגם לתורה הנגלית, לפרטי מצוות מעשיות, יש נשמה המתגלית יותר ברמז, בדרש ובסוד – שהעיקר בתורה הוא הרצון האלוהי והאנושי בטוב ובאושר, וכל כללי ופרטי התורה המעשיים מכוונים למימוש הרצון הזה. וכדברי הנביא: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלוֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח); אין בכך ביטול של פרטי התורה המעשיים והחלפתם בצדק ובמידות הטובות, אלא הבהרה שפרטי התורה המעשיים אינם עומדים בפני עצמם במנותק מהרצון הטוב. גם אדם שמקפיד על פרטי ההלכה עלול להיקרא "נבל ברשות התורה", ולעבור בכך על מצוות "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב), כאשר קיום המצוות שלו הוא באופן רשמי וחיצוני בלבד, ללא שאיפה לקודש ולטוב והישמרות מהתנהגות בהמית (רמב"ן ויקרא יט, ב). לכן ההלכה היא ש"מצוות צריכות כוונה" (עי' ברכות יג, א), שהיא לכל הפחות הכרה כללית של מקיים המצווה שבמעשה זה הוא מקיים את מצוות ה', ואין די בביצוע החיצוני של המצווה ללא כוונה. הצטרפות למגמה האלוהית של הטבת העולם זהו עיקר התורה, המתגלה יותר בסתרי תורה.
אֲבָל כְּשֶׁהָעֲווֹנוֹת מַבְדִּילִין – נִפְגָּם הָרָצוֹן. עוון הוא עיוות של הרצון המקורי של האדם, ובכך עוון מבדיל גם בין האדם לבין הרצון האלוהי: "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלוֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב). וְכֵיוָן שֶׁאֵין הָאָדָם מִתְעַלֶּה לְרָצוֹן עֶלְיוֹן בִּפְנִימִיּוּתוֹ, וְאֵין חֲשִׁיבוּת עֲמֻקָּה בְּלְבָבוֹ לְחֵפֶץ הַטּוֹב הַכְּלָלִי וְהַפְּרָטִי, מֵאַחַר שֶׁהוּא מֻטְבָּע בְּעֹל וְזֻהֲמַת הַחֵטְא, שמעוֵת וסותר בפועל את הרצון הטוב, אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּזְרַח בּוֹ הַדַּעַת, דעת הרעיונות הגדולים של סתרי תורה. הרצון האלוהי והאנושי בטוב שיש בתורה לא מופיע בו כשמעשיו לא מתואמים עם הרצון הטוב. כעת מספיקה לו דעת מצומצמת, של התנהלות בתוך עול חטאיו וזוהמתם, והוא אינו רואה ערך וצורך בידיעת סתרי תורה. הם לא רלוונטיים עבורו. התנגשות פנימית בנפש של אי־התאמה בין הרצון הטוב למעשים בפועל, גורמת לכך שמִסְתַּתְּמִים הַצִּנּוֹרוֹת שֶׁל הַשָּׂגַת סִתְרֵי תּוֹרָה, מכיוון שעיקרם הוא הרצון הטוב. נקיפות המצפון על העוון גורמות לאדם ספקות על כל הבנותיו ומעשיו, תחושה של צביעות ודו־פרצופיות. עם מושגים יותר חיצוניים שבצד המוחשי של החיים הוא עוד יכול להסתדר, אך סתרי תורה כבר נעלים ממנו. אליהם אדם צריך לגשת בצלילות וטהרה, כשהוא שלם עם עצמו ושורש רצונו מופיע בהכרתו בבהירות.
עַל כֵּן צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר מְאֹד בִּתְשׁוּבָה וּלְבָרֵר אֶת הָרָצוֹן כְּדֵי לִזְכּוֹת לְדַעַת עֶלְיוֹן צְלוּלָה וּבְהִירָה בַּדְּבָרִים הָעֶלְיוֹנִים, שכן זהו עיקר התשובה – בירור והבהרת הרצון. כמובן, יש לאותו בירור גם השלכות מעשיות, אין להסתפק בעיון אינטלקטואלי בשאיפות הגבוהות מבלי ליישם אותן במציאות באופן מעשי; אך זהו לא עיקר התשובה, שהיא תיקון של היסוד, התוודעות מחודשת לרצון המקורי הטוב ובירור מדוע הוא התגלה במציאות באופן לא נכון, כיצד אותו רצון נשגב יצר מעשים מקולקלים. אם מסתפקים בתיקון המעשי או מתחילים בו ולא בבירור המושכל, יש בכך ממד של תשובה אמנם, אך זו ודאי לא תשובה שלמה. כמו אדם שמכסה את עיניו, נתקל באבן ומועד, אך לאחר שהוא קם ומתנער מהאבק אינו מסיר את הכיסוי אלא ממשיך ללכת בעיניים מכוסות. המעידה הבאה לא תאחר לבוא. על ידי בירור הרצון, הסרת הכיסוי מהנפש, אדם יכול לִזְכּוֹת לְדַעַת עֶלְיוֹן, לכוון למגמה האלוהית שבסתרי תורה. חז"ל אומרים שתלמיד חכם הוא זה ש"תורה דיליה" (קידושין לב, ב), התורה שלו, כלומר – יש בו הזדהות מלאה עם הרצון האלוהי שבתורה, וגם רזי תורה לא נותרים אצלו כמידע חיצוני שלמד. כדי להגיע למעלה זו של הזדהות עם התורה יש לשוב בתשובה, לברר את הרצון. כיוון שכך, התשובה איננה קשורה בחטא או בכך שאדם שם לב שמידותיו לא טובות, אלא היא עניין תמידי, הנדרש באופן הכרחי עבור ההעמקה בדברי התורה – הבנת סתריה. וכשם שהרצון האלוהי הוא ללא גבול, כך לבירור הרצון הטוב שבאדם אין גבול. יש תמיד צורך ואפשרות להיטיב יותר את המעשים, הכוונה וההבנה.
רבים שאלו כיצד זה שהרמב"ם, גאון הגאונים, לא עסק בסתרי תורה. יש שטוענים שהוא אכן עסק, והסיבה שאינו משתמש במונחים מספרות הקבלה היא משום שרצה להסתיר את עיסוקו בה. תשובתו של הרב קוק לכך היא שהרמב"ם כיוון בגודל שכלו לסתרי תורה (אורות האמונה, 'האמונה והמדע'). זאת משום שהיה צדיק מופלא, ורצונו העז בטוב הביא לכך שכל ימיו היו קודש לקידום העולם וסיוע לזולת. בגודל צדקותו וחכמתו הבין את מגמת התורה להיטיב לעולם, ולכן זכה לכוון לעיקר.
