ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה


ו.הָעֲבֵרוֹת וְהַמִּדּוֹת הַבִּלְתִּי־מְזֻקָּקוֹת הֵן מְטַמְטְמוֹת אֶת הַלֵּב, וְכָל זְמַן שֶׁהַנֶּפֶשׁ חֲשׁוּכָה עַל יָדָן, אִי אֶפְשָׁר כְּלָל לַהִסְתַּכְּלוּת הָעַצְמִית הַבְּהִירָה שֶׁתִּתְרַחֵב וְתִתְפַּשֵּׁט יָפֶה. הַמְעַיֵּן, הֶחָפֵץ לְהִתְעַלּוֹת לִמְרוֹמֵי הַהַשְׂכָּלָה הָעֶלְיוֹנָה, יַרְגִּישׁ אֶת זֶה מִנַּפְשׁוֹ, וְהֶכְרֵחַ גָּמוּר יַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, לְצֹרֶךְ הַהַשְׂכָּלָה הָעֶלְיוֹנָה בְּעַצְמָהּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לְקוּיָה. אָמְנָם עַל כָּל חַטְּאוֹת הָאָדָם שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, הַתְּשׁוּבָה הָרוּחָנִית מְשִׁיבָה מִיָּד אֶת שְׂשׂוֹן הַיֶּשַׁע שֶׁל אוֹר הָרוּחַ, אֲבָל בָּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אִי אֶפְשָׁר לַנֶּפֶשׁ לְהִשְׁתַּלֵּם עַד שֶׁיְּתֻקְּנוּ בְּפֹעַל. וְלִפְעָמִים יִפָּגְשׁוּ מִכְשׁוֹלִים וּמְנִיעוֹת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקְנוּ הֵם מוֹנְעִים אֶת אוֹר הַדַּעַת, וּמִמֵּילָא הֵן מְעַכְּבוֹת אֶת הַהַכָּרָה שֶׁל הַצֶּדֶק הַכְּלָלִי וְאֶת הַחֵשֶׁק אֵלָיו לָצֵאת מֵהַסְתָּרָתוֹ. מִכָּל מָקוֹם, עַל יְדֵי הַסְכָּמָה חֲזָקָה לְהִזָּהֵר לְפָחוֹת לְהַבָּא מֵחֲטֹא לִבְנֵי אָדָם, וּלְהִתְאַמֵּץ בְּתִקּוּן הֶעָבָר, כְּפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁל הִתְקַיְּמוּת הַתְּשׁוּבָה בְּמַעֲשֶׂה, כֵּן יוֹסִיף הָאוֹר הָרוּחָנִי לִזְרֹחַ עַל הַנְּשָׁמָה עַד אֲשֶׁר אֹמֶץ הָרוּחַ בְּעַצְמוֹ יַרְבֶּה לוֹ דְּרָכִים אֵיךְ לְהַשְׁלִים אֶת הַתְּשׁוּבָה הַמַּעֲשִׂית, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הָאוֹר הָרוּחָנִי לָחוּל עַל הַנְּשָׁמָה, הַצְּמֵאָה אֵלָיו, בְּכָל מְלוֹאוֹ וּבְכָל טוּבוֹ.

י – הֶכְרֵחִיּוּת הַתְּשׁוּבָה וְהַתּוֹרָה זוֹ לָזוֹ בִּכְלָלוּתָן וּבְמַעֲלוֹתֵיהֶן הָעֶלְיוֹנוֹת, פסקה ו


ו.הָעֲבֵרוֹת וְהַמִּדּוֹת הַבִּלְתִּי־מְזֻקָּקוֹת הֵן מְטַמְטְמוֹת אֶת הַלֵּב, וְכָל זְמַן שֶׁהַנֶּפֶשׁ חֲשׁוּכָה עַל יָדָן, אִי אֶפְשָׁר כְּלָל לַהִסְתַּכְּלוּת הָעַצְמִית הַבְּהִירָה שֶׁתִּתְרַחֵב וְתִתְפַּשֵּׁט יָפֶה. הַמְעַיֵּן, הֶחָפֵץ לְהִתְעַלּוֹת לִמְרוֹמֵי הַהַשְׂכָּלָה הָעֶלְיוֹנָה, יַרְגִּישׁ אֶת זֶה מִנַּפְשׁוֹ, וְהֶכְרֵחַ גָּמוּר יַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, לְצֹרֶךְ הַהַשְׂכָּלָה הָעֶלְיוֹנָה בְּעַצְמָהּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לְקוּיָה. אָמְנָם עַל כָּל חַטְּאוֹת הָאָדָם שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, הַתְּשׁוּבָה הָרוּחָנִית מְשִׁיבָה מִיָּד אֶת שְׂשׂוֹן הַיֶּשַׁע שֶׁל אוֹר הָרוּחַ, אֲבָל בָּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אִי אֶפְשָׁר לַנֶּפֶשׁ לְהִשְׁתַּלֵּם עַד שֶׁיְּתֻקְּנוּ בְּפֹעַל. וְלִפְעָמִים יִפָּגְשׁוּ מִכְשׁוֹלִים וּמְנִיעוֹת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקְנוּ הֵם מוֹנְעִים אֶת אוֹר הַדַּעַת, וּמִמֵּילָא הֵן מְעַכְּבוֹת אֶת הַהַכָּרָה שֶׁל הַצֶּדֶק הַכְּלָלִי וְאֶת הַחֵשֶׁק אֵלָיו לָצֵאת מֵהַסְתָּרָתוֹ. מִכָּל מָקוֹם, עַל יְדֵי הַסְכָּמָה חֲזָקָה לְהִזָּהֵר לְפָחוֹת לְהַבָּא מֵחֲטֹא לִבְנֵי אָדָם, וּלְהִתְאַמֵּץ בְּתִקּוּן הֶעָבָר, כְּפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁל הִתְקַיְּמוּת הַתְּשׁוּבָה בְּמַעֲשֶׂה, כֵּן יוֹסִיף הָאוֹר הָרוּחָנִי לִזְרֹחַ עַל הַנְּשָׁמָה עַד אֲשֶׁר אֹמֶץ הָרוּחַ בְּעַצְמוֹ יַרְבֶּה לוֹ דְּרָכִים אֵיךְ לְהַשְׁלִים אֶת הַתְּשׁוּבָה הַמַּעֲשִׂית, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הָאוֹר הָרוּחָנִי לָחוּל עַל הַנְּשָׁמָה, הַצְּמֵאָה אֵלָיו, בְּכָל מְלוֹאוֹ וּבְכָל טוּבוֹ.

כמו בפסקה הקודמת, גם כאן הרב קוק דן בהשלכות הרוחניות השליליות של העבירות, מעבר לפגם המוסרי שיש בהן עצמן. אדם שרוצה להשיג את אור הדעת, האמת והצדק, צריך להיות עדין ורגיש למציאות, למוסר ולקודש, וגם לזולתו. לנסות ולחוש כיצד אחרים חווים את המציאות, מה היא עושה להם. רק כך אפשר לתפוס גם את הדברים הגדולים, את עצמיות התופעות השונות במציאות, משום שגסות המידות גורמת לגסות הרוח. גסות רוח היא תפיסה פשטנית ומגושמת של דברים מופשטים ועדינים. כאשר מתאמצים בכנות לשוב בתשובה אמיתית, בסופו של דבר גסות הרוח מתעדנת, מוצאים את הדרך ותפיסת המציאות שבה להיות בהירה.

הָעֲבֵרוֹת וְהַמִּדּוֹת הַבִּלְתִּי־מְזֻקָּקוֹת הֵן מְטַמְטְמוֹת אֶת הַלֵּב, וְכָל זְמַן שֶׁהַנֶּפֶשׁ חֲשׁוּכָה עַל יָדָן, אִי אֶפְשָׁר כְּלָל לַהִסְתַּכְּלוּת הָעַצְמִית הַבְּהִירָה שֶׁתִּתְרַחֵב וְתִתְפַּשֵּׁט יָפֶה. אדם עדִין הוא בעל ביקורת עצמית בריאה, עושה חשבון נפש לעצמו וכך מתקן את העבר, מתקדם ומתעלה. עבירות ומידות רעות פוגמות ביכולתו לשפוט את עצמו. הוא פחות חש את גסות הרוח שבו, את נמיכות הקומה שלפני החטא היה סולד ממנה וממהר לתקְנהּ. לאחר החטא, כאשר יש לו הִסְתַּכְּלוּת עַצְמִית פחות בְּהִירָה מכפי שהייתה בעבר, מבחינתו הכל בסדר, והוא נותר בנמיכותו ואינו מתקן את עצמו. התשובה מאפשרת להסתכלות העצמית שֶׁתִּתְרַחֵב וְתִתְפַּשֵּׁט יָפֶה, והוא מתעדן ומגביר את עבודתו הרוחנית, משכלל ומתקן את עצמו ואת סביבתו.

בנוסף לבחינה העצמית שראוי לאדם לעשות לעצמו, הִסְתַּכְּלוּת עַצְמִית בְּהִירָה היא ניסיון מתמיד לבחון כל דבר מצד עצמו. לחדור למהות הדברים כך שתובן באופן בהיר ולא להסתפק בתפיסת החושים, שתופסים רק גילוי מטושטש של המהות העצמית. זהו יסוד גדול לכל התפתחות רוחנית, מדעית, מוסרית וחברתית: השאיפה לנסות כמה שיותר לראות את עצמוּת הדברים באופן בהיר.

הסתכלות עצמית בנפש ובמציאות בכללה היא הַשְׂכָּלָה עֶלְיוֹנָה, בניגוד להשכלה רגילה של לימוד בספרים, שינון ותרגול, שאינה בהכרח חדירה לעצמיות הדברים ומסתפקת בהבנה חיצונית יותר. לכן הַמְעַיֵּן, שאינו אדם שטחי, אלא הֶחָפֵץ לְהִתְעַלּוֹת לִמְרוֹמֵי הַהַשְׂכָּלָה הָעֶלְיוֹנָה, למהותם של דברים, לאידאלים הנעלים, יַרְגִּישׁ אֶת זֶה מִנַּפְשׁוֹ, באופן טבעי הוא יבחין ששאיפתו ללמוד את מהות הדברים לא מתממשת, שהוא לא מצליח לתפוס את השורש העצמי שאותו הוא מחפש, ומשום כך, הֶכְרֵחַ גָּמוּר יַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, לְצֹרֶךְ הַהַשְׂכָּלָה הָעֶלְיוֹנָה בְּעַצְמָהּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לְקוּיָה, בגלל טמטום הלב שגרמה לו העבירה. מבחינה מסוימת נדמה כאילו הדבר קצת פוגם את הטוהר המוסרי של התשובה – אותו מְעיין שב בתשובה עבור מטרה חיצונית, לא כדבר שראוי לעשות בגלל ערכו העצמי. אולם אם מתבוננים במהותם של הדברים מגלים שהם אינם סותרים; מכיוון ש"אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה), התשובה והמוסר בעצמם צריכים השכלה עליונה. ממילא פעולות שאדם עושה על מנת לזכות בהשכלה עליונה הן עצמן חלק מתהליך התשובה. במסורת ישראל הצדקוּת והחכמה מופיעות כאחד, ואילו רשעים גדולים הם אנשים פשטניים, שיש להם כישרון בתחום מסוים בו הם מגלים את רשעותם, אך אינם מסוגלים להבין את הזולת ולחמול עליו.

אָמְנָם עַל כָּל חַטְּאוֹת הָאָדָם שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, הַתְּשׁוּבָה הָרוּחָנִית מְשִׁיבָה מִיָּד אֶת שְׂשׂוֹן הַיֶּשַׁע שֶׁל אוֹר הָרוּחַ – על מנת להבהיר שוב את ההסתכלות העצמית מספיקה הכרה בכך שיש לתקן את המעשים ומחשבה כיצד לממש את התשובה, כי "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו" (תהלים קמה, יח). אֲבָל בָּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אִי אֶפְשָׁר לַנֶּפֶשׁ לְהִשְׁתַּלֵּם עַד שֶׁיְּתֻקְּנוּ בְּפֹעַל, וכפי העיקרון שקבעו חז"ל לגבי יום הכיפורים, שמכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, ואילו על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו (משנה יומא ח, ט). זו תשובה קשה יותר הן מבחינה אובייקטיבית – כגון במצב שבו לא ניתן להגיע לאדם שחטאוּ כנגדו או שהוא כבר אינו בחיים, או במקרים שמדובר בעניין שלא ניתן להשיב, כגזל שינה; והן מבחינה סובייקטיבית – יכול להיות אדם שנפגע כל כך עד שכבר אין סיכוי כמעט לפייס את דעתו, או שהכוח הנפשי הנדרש כדי להתנצל בפניו הוא גדול מכפי האפשר.

וְלִפְעָמִים יִפָּגְשׁוּ מִכְשׁוֹלִים וּמְנִיעוֹת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקְנוּ הֵם מוֹנְעִים אֶת אוֹר הַדַּעַת, וּמִמֵּילָא הֵן מְעַכְּבוֹת אֶת הַהַכָּרָה שֶׁל הַצֶּדֶק הַכְּלָלִי וְאֶת הַחֵשֶׁק אֵלָיו לָצֵאת מֵהַסְתָּרָתוֹ. כאשר התשובה נתקלת בקושי גדול, אדם עלול להסתבך בתוך עצמו. תחושת חוסר האונים אל מול הקושי שבתשובה גורמת לו לחוש שאולי הוא כבר פטור ממנה. הוא מתחיל לתהות אם באמת הנזק כל כך גדול, או שאולי בעצם הנזק כלל לא היה… לאדם יש מנגנון הגנה נפשי של הכחשות ותירוצים עבור עצמו. אט־אט הכל מתעמעם, עצמותו ועצמות הדברים סביבו נעשית עניין לגמרי נעלם ומסופק. החולשה הכללית שיש לאדם שמתחיל להקל עם עצמו מרחיקה ממנו את אור הדעת, את שיקול הדעת הנוקב שהיה ראוי להיות, ביחס לעצמו ובכלל.

מִכָּל מָקוֹם, עַל יְדֵי הַסְכָּמָה חֲזָקָה לְהִזָּהֵר לְפָחוֹת לְהַבָּא מֵחֲטֹא לִבְנֵי אָדָם, הכרעה נפשית שאדם עושה עם עצמו, כאשר מתוך כנות והכרה בחטאו הוא מצטער ומקבל על עצמו שלא להמשיך כך, וּלְהִתְאַמֵּץ בְּתִקּוּן הֶעָבָר, לא להרפות ממאמצי התשובה, ולמרות שהשלמתה המוחלטת נראית רחוקה ולמעלה מהיכולת, תמיד לחפש כל הזדמנות לתיקון; על ידי הכרעה וקבלה זו – כְּפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁל הִתְקַיְּמוּת הַתְּשׁוּבָה בְּמַעֲשֶׂה, כֵּן יוֹסִיף הָאוֹר הָרוּחָנִי לִזְרֹחַ עַל הַנְּשָׁמָה. ככל שהאדם יותר מממש את רצונו לתקן כמה שאפשר, כך שבה אליו התפיסה העצמית הבהירה. חיפוש התיקון עצמו שאינו מניח לאדם, מזכך את נפשו, משום שכך האדם מחדד את דעתו ונעשה יותר ויותר ער וקשוב למציאות ולעצמו. עַד אֲשֶׁר אֹמֶץ הָרוּחַ בְּעַצְמוֹ שיתגבר בו בזכות החיפוש התמידי של התשובה, יַרְבֶּה לוֹ דְּרָכִים אֵיךְ לְהַשְׁלִים אֶת הַתְּשׁוּבָה הַמַּעֲשִׂית. במקום תפיסת המציאות המצומצמת שהייתה לו בעקבות החטא, שמנעה ממנו לראות כיצד אפשר לתקן אותו, הוא ימצא יותר ויותר דרכים לתיקון. חיפוש כזה יכול לארוך שנים, וככל שאדם מוסיף דעת ותשובה, כך הוא מגלה יותר אמצעים לתקן ולהביא למצב כזה שתתקבל סליחה גם על פגיעה ונזק נוראיים שהסב. השלמת התשובה המעשית נחוצה כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הָאוֹר הָרוּחָנִי לָחוּל עַל הַנְּשָׁמָה, הַצְּמֵאָה אֵלָיו, בְּכָל מְלוֹאוֹ וּבְכָל טוּבוֹ, באותה שלימות נפשית של זכּוּת לפני הבורא, קרבה אליו שמאפשרת לקבל את אור השכינה בלי עיכובים ואבני ריחיים שעל צווארו – חטאים ומידות שעוד אינן מתוקנות.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן