העניין העצמי שבתשובה, מעבר לתיקון חטא מסוים והשלכותיו, הוא התחדשות כללית של הקשר עם אלוהים. משום כך, הרב קוק אומר כי הַתְּשׁוּבָה מֻכְרַחַת הִיא לַהַשְׂכָּלָה הָאֱלוֹהִית, כפי שמתבאר לאורך הפסקה. אי אפשר לחדש את הקשר עם אלוהים ללא השכלה במה מדובר, עד כמה שהדעת יכולה להשיג. "דע לפני מי אתה עומד" (ע"פ ברכות כח, ב), מהן מגמותיו והופעותיו, כפי שמתגלה בתורה ובתולדות העולם.
אִמּוּץ הָרָצוֹן וְהֶאָרָתוֹ וְאִמּוּץ הַשֵּׂכֶל אֲחוּזִים הֵם זֶה בָּזֶה. גם אדם שירצה מאוד בטוב ובקודש, בתשובה ובתיקון, לא יוכל לממש את רצונו ללא הבנה כיצד להגיע לכך, הבנה שהיא עצמה זוקקת בירור לשאלות מהיכן נובע רצונו ומה תכליתו. "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה). וכך כמובן גם להפך – ללא רצון שיפעיל את התבונה ואת כוחות הגוף, אי אפשר לפעול כל פעולה חיובית במציאות. אי אפשר לזה בלא זה.
מכיוון שהתשובה מוכרחת להשכלה, והשכלה לבדה גם כן איננה מספיקה מבלי רצון חזק, אדם שחטא עלול לחשוב שקודם עליו להשכיל ולחזק את רצונו, ורק בעתיד, כשיהיה משכיל בהשכלה אלוהית ובעל רצון עז – יתקן את מעשיו וישוב בתשובה שלמה. הרב קוק מסביר כי מחשבה זו מוטעית, משום שהַפְּעֻלּוֹת מַרְבּוֹת אוֹר עַל הַשָּׁרָשִׁים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁמֵּהֶם הֵן נוֹבְעוֹת. יש לעודד גם מעשים פורמליים של תשובה – המסגרת החיצונית שלה, כי גם מעשים חסרי מעוף רעיונִי ורגש עז מעוררים את השורשים הנעלמים של התשובה, שהם מחשבות ורצונות גדולים הראויים לה. מעשה ממשי מאיר ומברר את ההשכלה האלוהית, גורם לאדם להעמיק במחשבתו וכך להתעלות ולגלות את ההשכלה האלוהית. "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, ט"ז), כפי שתהליך של פוטוסינתזה שנעשה בעלים חיצוניים של צמח מזין גם את שורשיו. וְרִגְשֵׁי הַנֶּפֶשׁ הַמְיֻסָּדִים מִשָּׁרְשֵׁי הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה מְגַלִּים הֵם בִּמְצִיאוּתָם עַצְמָהּ אֶת הַשָּׁרָשִׁים הַלָּלוּ. תחושות חרטה של אדם על חטאיו, מצפון וחוסר נחת, מגלים את שורשי הקדושה שקיימים בנשמתו, גם מבלי שידע להגדיר אותם, להבין את מהותם ולרצות כראוי לחיות על פיהם. משום כך אין לומר לאדם שכל עוד שאינו מבין את שורשי הקדושה האלה עליו להתעלם מרגשותיו, ורק להתעמק בלימוד, בהשכלה האלוהית, אלא עליו דווקא ללמוד מאותם רגשות על מקורם העמוק.
לָכֵן, מִי שֶׁמּוּכָן לִדְבֵקוּת אֱלוֹהִית תְּדִירִית אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּמַהֲלָךְ פָּחוּת מִזֶּה, וּמוּכָנוֹת בְּקִרְבּוֹ כְּבָר סִבּוֹת מַכְרִיחוֹת, גַּשְׁמִיּוֹת וְרוּחָנִיּוֹת, הַמְעוֹדְדוֹת אוֹתוֹ לָשׁוּב אֶל הַדְּבֵקוּת הָאֱלוֹהִית הַשְּׁלֵמָה. כאשר שורשי הקודש מצויים בנשמה, אי אפשר בלא עשייה תמידית של תשובה באופן המעשי־חיצוני שלה, יחד עם התעמקות שכלית ורצונית בשורשיה: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח), בכל מצב וזמן. משום שדבקות היא מודעוּת ושאיפה לקרבת אלוהים שבאה לידי ביטוי בכל – בשכל וברגש, ברצון ובפרטי כל המעשים.
אָמְנָם אִי אֶפְשָׁר לָבֹא אֵלֶיהָ, לתשובה ודבקות אלוהית, כִּי אִם אַחֲרֵי הָעֲנָוָה הַמֻּחְלָטָה. כדי לשוב בתשובה אדם מוכרח להודות בכך שנכשל בזדון או בשוגג, משום שאינו מושלם. אולם ענווה איננה שפלות, תחושת אפסיות, אלא כזו הַבָּאָה מִתּוֹךְ גְּדֻלַּת נֶפֶשׁ. נצרכת גבורה בכדי להיות עניו, ולא חולשה. רק גיבור מסוגל להודות בטעות, להסיק מסקנות ולשנות את שגרת חייו. לעניו יש ביקורת עצמית והוא רוצה את הטוב ביותר, משום כך הוא מוכן להודות ששגה או שלא פעל במלא העוצמה הראויה. בנוסף, עבור הדבקות האלוהית נדרשת גם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה בְּאוֹר ד' – שמחה על עצם קיומה של השפעה אלוהית על העולם, גם כאשר האדם עצמו אינו מקור האור, שכן חטא. שמחה כזו יכולה לבוא רק מתוך גדולת נפש של ענווה, הכרה בכך "שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג). וגם כאשר התחרות הכרחית, כפי שבתחום הכלכלי דווקא ההישגיות וההשוואה לאחרים היא מקור ההתקדמות – הדברים צריכים להיות מתוך הערכת הזולת ורצון לשפר יותר. "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כב, א), כאשר היא נובעת מתוך חכמה, מכוונת ולא סתמית. שֶׁהִיא נוֹצֶרֶת בַּלֵּב אַחֲרֵי הַיְדִיעָה הַצִּיּוּרִית, ידיעה שמגיעים אליה מתוך ציור, לא מתוך ניתוח אינטלקטואלי, אלא בחוויה של דימוי. לכן לא במוח, אלא דווקא בַּלֵּב המיוחס לרגשות נוצרת שמחה גדולה זו, הנולדת מתוך הידיעה שֶׁהָרַעְיוֹן שֶׁל הַדְּבֵקוּת הָאֱלוֹהִית בְּכָל צוּרוֹתָיו, הוּא הָאֹשֶׁר הַיּוֹתֵר גָּדוֹל בַּחַיִּים. אדם רוצה להיות מאושר, ותוהה במשך חייו מהו האושר וכיצד יגיע אליו. זו שאלה שקשה לענות עליה, אך כן קל לענות על שאלה קרובה אליה – מתי אדם הרגיש אושר בעברו. בזיכרונו של כל אדם יש ציור של מצב מסוים בו הוא היה מאושר, ודרך הציור ניתן להתוודע למושג הנעלה עצמו. האושר הגדול ביותר הוא כאשר מרגישים בנוכחות האלוהית בעולם, בקשר עם האינסוף. חלק מן הגורמים לחילון הוא תחושה מוטעית שיש ניגוד בין הקשר עם אלוהים לבין האושר, ושבכדי לזכות באושר יש להתרחק מאלוהים. אדם חוטא בגלל אותה העדפה של אושר על פני מה שנדמה כקרבת אלוהים. לכן תיקון החטאים נעשה כאשר מציירים את התובנה הנכונה – שאין אושר גדול מקרבת אלוהים. יש לחבר את חוויות האושר שאדם מכיר מחייו, עם ההכרה שבחוויות אלו מתגלה הקשר עם אלוהים. גם זה חלק מההשכלה האלוהית הנדרשת עבור תשובה. קשה מאוד לעשות זאת, ומשום כך נדרשת ענווה, הכרה במוגבלות היכולת וההכרה של האדם והעולם, בהסתר הנוכחות האלוהית במציאות.
וְכָל מַה שֶּׁיִּתְמַלֵּא הוֹדוֹ של אדם שיש בו ענווה ומוכן תמיד לדבקות אלוהית, שדווקא אצלו יכול להתמלא ההוד, כלומר – תחושות ההודאה באמת וההודיה הנובע ממנה; המילה 'הוד' קשורה גם בהודאה על עובדה, וגם בהודיה על טוב. כאשר אדם מתאזר בענווה הוא מודה על האמת, מכיר ביכולותיו ומגבלותיו, ואז הוא גם יכול להודות עליהן. גאוותן מרגיש שהכל מגיע לו ושהוא אינו נצרך לדבר מהזולת, ואילו ענוותן רואה את הטוב שיש בזולת ויכול משום כך לקבל ממנו ולהודות לו. וְכָל מַה שֶׁיְּפֹאַר בִּפְאֵר שֶׁל דַּעַת וְשֶׁל גֹּדֶל־רוּחַ, שיוסיף וילמד ודעתו תתרחב ותתפשט, תהיה מפוארת ולא דלה. דרגת הנפש היא המחייה את האדם ומקשרת את הגוף לרבדים רוחניים נעלים יותר שקיימים בו, ועל גבי גדולת הנפש הנצרכת לענווה, הרב קוק מוסיף כאן גם גֹּדֶל־רוּחַ, דרגת הרוח היא מעל הנפש, הרוח היא מקור התרבות והערכים, ומשום כך היא פְּאֵר שֶׁל דַּעַת, ספירת 'דעת' המתוארת בדברי המקובלים מחברת בין הספירות העליונות, המקבילות למושגים המופשטים שיש בהכרת האדם, לבין הספירות התחתונות – המקבילות למידות וערכי המוסר שלו. תפקידה של הרוח, של התרבות האנושית, הוא להעביר דברים ממקום למקום, להגשים ערכים נעלים במוסר המוחשי יותר, עד לרובד המעשי, הממשי: שֶׁל מַעֲשִׂים וְשֶׁל סִדְרֵי חַיִּים קְבוּעִים, המתאמים בין מעשיהם של אנשים שונים, וכך מקיימים חברה מסודרת ותקינה: שֶׁל הִתְפַּשְּׁטוּת אוֹרָה צִבּוּרִית, כאשר הערכים מופיעים בחברה בכללה, לא רק ביחידים. וְשֶׁל גַּדְלוּת נְשָׁמָה וְטָהֳרָתָהּ. בנוסף לגדלות הנפש של הענווה וגודל הרוח שיוצרת תרבות וסדרי חברה, הרב קוק מוסיף את גדלות הנשמה, הרובד הנעלה מהרוח והנפש, האידאה של היחיד והחברה. ככל שאלה יגדלו – כָּכָה יִגְדַּל אֹשֶׁר הַחַיִּים, לא רק מבחינה כמותית, אלא באופן מהותי; כמעט לכל אדם היו רגעים מאושרים שהוא יכול להיזכר בהם, אך ככל שרגעי האושר יותר כפופים לנסיבות החיים ואינם עצמיים בנפש, כך גם הם חולפים מהר יותר. הגדלתו של אושר החיים כאן תלויה בהתגדלות הדעת, המוסר והמעשים של היחיד והציבור, וממילא נמשכת גם כאשר משתנות נסיבות החיים, כשעוברים ממסגרת למסגרת ומעניין לעניין. ככל שאיכות האושר יותר טובה כך הוא גם יותר עמוק, ואינו משועבד לגבולות מצומצמים של קיום במצב מסוים.
וּמִמֵּילָא, מכיוון שהאושר קשור בדבקות באלוהים, תַּחְדֹּר אָז הַשִּׂמְחָה הַנִּשְׁמָתִית, וְהַדְּבֵקוּת בְּעַצְמָהּ תָּבֹא לְמַעֲלָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה. גם בדבקות יש מעלות שונות. לכן כאשר יש השכלה ציורית של דבקות, כלומר – זיכרון של איזו תפילה מרוממת או שהות בקרבת אדם גדול, אם מנסים לשחזר את חווית הדבקות לא תמיד מצליחים, משום שלאחר שאדם התעלה, תיקן את מידותיו והרחיב את דעתו, עליו להתעלות למעלה עליונה יותר של דבקות. וכמו גדולת האושר, שאינה תלויה במצב מסוים אלא יכולה וצריכה להיות כמעט בכל מסגרת וגבול – כך גם הדבקות באלוהים, הקשורה בה. עַד שֶׁגֵּאוּת ד' תִּגָּלֶה בַּנְּשָׁמָה. הנשמה תמיד קשורה בשורש האלוהי, אך במעלה עליונה של דבקות, הקשר עם אלוהים גואה בנשמה, מופיע בה ומשפיע על הרוח, הנפש והגוף. אדם חש יותר בנוכחות האלוהית. וּמִמֵּילָא אֵין קֵץ לְעַנְוַת הַצֶּדֶק שֶׁתּוֹפִיעַ עִמָּהּ, משום שגאות ה' מגבירה את ענוות האדם לעומתה – כִּי אֵיךְ יִתְגָּאֶה הָאָדָם בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי מְקוֹר כָּל הַשְּׁלֵמוּת, אוֹר־אֵין־סוֹף הָעֶלְיוֹן הַמְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה. שהכל בטל אליו ומתכלל בו. ללא ענווה אמיתית יש באדם גסות וחוצפה, או ענווה מזויפת שיש בה בריחה מאחריות. ואילו על ידי הכרה עמוקה בגדולת המקור האלוהי, אדם מכיר באופן מתוקן גם בערך עצמו, בכישרונותיו, במשימה המוטלת עליו וביכולות שניתנו לו לשם ביצועה. לכן ענווה היא שורש המידות הטובות, היא קובעת אלו מידות תהיינה דומיננטיות בנפש. מענווה טהורה הנובעת מהכרת גדולת ד', באות מידות טובות כמו אומץ, גבורה ושמחה.
