באופיו של אדם ישנם קווים בסיסיים שקשה ולעיתים בלתי אפשרי לשנות, ומשום כך גם לא צריך לשנות, אלא לכוון אותם באופן נכון. לדוגמא, חז"ל אומרים שאדם שנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים. אלא שאת אותה שפיכות דמים הוא יכול לבטא בכמה דרכים: הוא יכול להיות רופא המקיז דם לחולים לצרכי רפואה, ויכול גם להיות רוצח המקיז את דמם של קורבנותיו ללא מצפון ומוסר. הוא יכול להיות שוחט המקיז דם של בהמות לצורך אכילה, ובמעלה הגבוהה ביותר – הוא יכול להיות מוהל, המקיז דם במסגרת של מצוות ברית מילה (שבת קנו, א). בכל אלו באה לידי ביטוי שפיכות הדמים הקשורה במזל מאדים, ואדם יכול לבחור באיזו רמה מוסרית לבטא אותה. בפסקה זו הרב קוק אומר שזוהי תְּשׁוּבָה מְעֻלָּה – כאשר אדם אינו מבטל את כוחותיו ואישיותו הייחודית, אף שהם אלה שהביאוהו לחטא, אלא מוצא להם ביטוי נכון. ככל שאדם מבטא באופן נכון יותר צדדים באישיותו, כך גם תפיסת המציאות שלו נעשית יותר רחבה. יש לו יותר כלים לתפוס צדדים שונים במציאות, משום שגם הכרתו מתרחבת על ידי גילוי כישרונותיו השונים.
סִימָן טוֹב לִתְשׁוּבָה מְעֻלָּה: קֹרַת רוּחַ פְּנִימִית. לפי הגדרת חז"ל, תשובה מעולה נעשית כאשר יש לאדם את אותם תנאים שהיו לו בשעת החטא, והוא מחליט בכל זאת שלא לחטוא.[152] ואילו תשובה שנעשית כאשר כבר אין לאדם כוח, אף על פי שגם היא תשובה, איננה התשובה המובחרת. אדם שנכשל בחטא ועושה חשבון נפש, נוטה להאשים את עצמו ומרגיש שעל מנת לשוב כראוי מהחטא עליו לצמצם את עצמו, לכלוא את נפשו וגופו הסוררים, שלא יזיקו עוד. במקרים קיצוניים, מצטרפת לחרטה גם תחושה של רצון להתנתק לגמרי מאותן תכונות שהביאוהו לחטא, או מאיברי גופו שבהם חטא. אך כאשר אדם מכיר שאפשר גם אחרת, שעם אותה אישיות שבה חטא הוא יכול לבחור בטוב, יש לו קורת רוח עצומה. הוא שלם עם עצמו.
חז"ל מתארים שהאמורא ריש לקיש בתחילת דרכו היה ראש השודדים, מכיוון שהיה מוכשר מאוד, זריז וחזק. פעם אחת ראה ריש לקיש מרחוק את רבי יוחנן שוחה בירדן, ומכיוון שהיה רבי יוחנן יפה תואר באופן מיוחד, חשב ריש לקיש שמדובר באשה. הוא קפץ לירדן אחרי דמות האשה שראה, וכאשר הגיע וגילה למרבה הפתעתו כי מדובר ברבי יוחנן, רבי יוחנן לא גידף אותו או התעלם ממנו בבוז, אלא אמר לו שכוחו הגדול יכול להיות מופנה לתורה: "חילך לאורייתא" (בבא מציעא פד, א). את כישרונותיך שכעת אתה מבטא באופן שלילי, בעבריינות, אפשר להביא למעמד הנשגב ביותר. וכך היה, ריש לקיש נשא את אחותו של רבי יוחנן ונעשה לאחד מגדולי האמוראים, שהתאפיין דווקא ביכולת לפרוך בחריפות מופלאה את דבריו של רבי יוחנן גיסו ולהביא אותו למסקנות טובות יותר. כך שב ריש לקיש בתשובה מעולה, שאינה נעשית מתוך ויתור על כישרונותיו או רק לאחר שהם אבדו ממנו, אלא דווקא מתוך הגברת השימוש בהם, בהפנייתם לטובה.
הרב קוק מוסיף שבתשובה מעולה מתחוללת גם הֶאָרַת הַשֵּׂכֶל בְּהַשָּׂגוֹת עֶלְיוֹנוֹת. חווית השלמות הנפשית, קורת הרוח, משפיעה על ההשגה השכלית. כאשר כל מרכיבי האישיות באים לידי ביטוי, גם תפיסת המציאות נעשית יותר עשירה וכוללת, עליונה ממה שהייתה קודם. בנוסף להשגת השכל, מתפתחת גם בְּהִירַת הַצִּיּוּר – היכולת להוציא לפועל את ההבנה השכלית המופשטת בציור מסוים, לראות כיצד היא מתממשת בפועל במציאות. הארת השכל צריכה להיתרגם לדימוי, לציור מוחשי, ובתשובה מעולה שבה אדם עוסק בחיפוש אחר אפשרויות אחרות וטובות יותר לבטא את אישיותו ואחר ציורים שונים להופיע באמצעותם את תכונותיו, ממילא משתכללת גם יכולתו לצייר באופן יותר בהיר וברור מושגים מופשטים.
הפער שבין מחשבה תיאורטית לדימוי מוגדר הוא מאוד גדול, כפי שיש פער מהותי בין העצמוּת האלוהית המופשטת לבין התארים בהם אנו משתמשים ביחס לבורא, כמו "הגדול, הגיבור והנורא" – שהרי ודאי שגדולתו של הבורא איננה גדוּלה שניתן להבין בשכל אנוש, וגם לא גבורתו ונוראותו; אולם בכל זאת אנו משתמשים בתארים, בדימויים שונים, כדי להתקרב במשהו לעצמות אותה ניתן להשיג. כך בכל השגה שכלית מופשטת – הלבשתה בציור מוחשי חשובה מאוד מצד אחד, כדי להבין אותה כמה שיותר ולהגשימה במציאות, אך מצד שני הציור גם מסוכן, משום שהוא עלול להביא לטעויות והגשמה מעוותת. לכן הרב קוק מוסיף שיחד עם בהירת הציור שבתשובה מעולה, ישנו גם עֱזוּז הַקֹּדֶשׁ שֶׁל טָהֳרַת כֹּחַ הַמְדַמֶּה. תעוזה אינטלקטואלית יחד עם הבנה מעמיקה ותמידית, שהדימוי הוא רק לבוש ומשל, ולא עצם הדבר. בתשובה מעולה, כאשר מכוונים את חלקי האישיות לטוב, להתעלות כוללת, ממילא יש גם אומץ להלביש את המחשבה המופשטת בדימוי שישמש כלי עזר עבורה, ולא ישתלט עליה. זהו עֱזוּז הַקֹּדֶשׁ, תעוזה לבנות גשרים של דימויים אל הקודש המופשט, להתעלות אליו, המצריכה גם טָהֳרַת כֹּחַ הַמְדַמֶּה, זהירות לשמור על ההבדל שבין ההשגה השכלית לדימוי המוחשי שלה.
כוח המדמה הוא יסודה של עבודה זרה, המדמה את הבורא בדימויים גשמיים ואינה מבדילה בין העצמות לבין הדימוי, ומשום כך היא טמאה. מנגד, כאשר כוח המדמה נשמר בטהרת ההבדלה בין העצמוּת לדימוי, הוא יסוד הנבואה: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא). הנבואות מלאות בדימויים וציורים שאותם יש לנתח ולמצוא בהם את הנמשל, את המסר האלוהי שבתוך המשל. לשם כך נצרכת חכמה מיוחדת: גם ליצור את הדימוי וגם להסביר את משמעותו.[153] בעל תשובה נטהר מעוונו, מהביטוי המעוות של אישיותו, ולכן יכול גם לטהר את הדימויים שלו ולהיות מכוון לקדושה.
האומץ והכוח לדמות באופן טהור השגות עליונות, הוא הַמַּלְבִּישׁ אֶת הַהֲבָנָה הָעֶלְיוֹנָה. דימויים שונים שאדם מדמה להשגותיו השכליות הם כלבושים המתחלפים זה בזה, ככל שהוא מתפתח ומתעלה, כפי שתארי האלוהות, הנקראים בספר הזהר "לבושין דמלכא" (רעיא מהימנא בהר קי, א), משתנים ומשכללים עם התפתחות ההכרה. לא דומה ציור של נער צעיר לציור של אדם מבוגר, "אין חכם כבעל הניסיון". יש להרבות את הלבושים ולדייק אותם, משום שבזה בדיוק טמונה עליונותה של ההבנה העליונה, שהיא כּוֹלֶלֶת אֶת כָּל אָרְחוֹת הַחַיִּים כֻּלָּם. הבנה שאיננה עליונה כוללת רק מעט אורחות חיים, מעט דימויים למושגים המופשטים וממילא מעט דרכים למימוש צדדי האישיות השונים. ככל שאדם מביט על עצמו ועל המציאות מנקודת מבט גבוהה יותר, טווח הראייה שלו מתרחב והוא רואה יותר אפשרויות לבטא מושגים מופשטים, וביחס לעצמו מזהה יותר ויותר דרכים שונות לבטא את אישיותו הייחודית. תשובה שלמה מעמידה את האדם בכיוון זה של גילוי עוד ועוד לבושים ודרכים להתקרב לקודש, לעצמות הנשגבה. הוא יותר מבין כיצד דרכים שונות, הנראות רחוקות שנות־אור זו מזו, הן בעצם בעלות מכנה משותף אחד, ויכולות להוביל במסילה העולה בית א-ל.
