במשפט זה מסביר הרב קוק את דברי חז"ל שמוזכרים כמה פעמים בַספר, שבתשובה מאהבה זדונות נעשים לזכויות (יומא פו, ב). בתשובה מיראת העונש אדם חותר רק לבטל את מעשה העבירה, לעקור אותו או לפחות למעט את השפעתו. כל העיסוק הוא במעשה שנעשה ובנסיבות שבהן יצא אל הפועל. כך מתברר שהאדם לא רוצה בחטא, ובמקום זדון הוא נעשה לשגגה. תשובה מיראת חטא היא יותר מרוממת – העיסוק הוא לא בגוף המעשה, בחלק הגלוי, אלא בתכונה הנפשית שהביאה אליו, במידות ובערכים. בכך עוד יותר נחלש היסוד השלילי שבחטא, אך גם הוא רק נעשה לשגגה, ואילו בתשובה מאהבה העיסוק הוא ביסוד העצמי של הכל – ברצון, מה שמגלה את הזכות שגנוזה בחטא.
הַתְּשׁוּבָה נוֹטֶלֶת אֶת הָרָצוֹן, שֶׁכְּבָר נִתְגַּשֵּׁם בְּמַעֲשֶׂה – שגרם לעבירה בפועל, וְקָנָה לוֹ כֹּחַ הֲוָיָה שֶׁל גְּבוּרָה, עַד שֶׁשִּׁבֵּר בְּעֻזּוֹ גַּם אֶת הָעֹז שֶׁל הַמּוּסָר וְהָאֱמוּנָה, כלומר – את מחסום יראת העונש ויראת החטא. הָאֱמוּנָה במובנה הפשוט והבסיסי ביותר זו יראת העונש, ההכרה בכך שיש השגחה ואדם עתיד ליתן דין חשבון על מעשיו. יסוד ראשוני זה של אמונה נשבר כאשר אדם חוטא בזדון; הַמּוּסָר הוא כבר יסוד יותר גבוה, כאשר אדם נמנע מלחטוא מפני שיש יסוד מוסרי בשמירת המצוות. שני כוחות אלה, של מוסר ואמונה, לא עמדו בפני רצונו של החוטא בזדון. למילה 'זדון' יש משמעויות שונות, הרווחת שבהן היא שאדם מודע למעשיו הרעים, ואף על פי כן הוא עושה אותם, כי אינו יכול לעמוד מול תאוותיו, למרות הידיעה שלא ראוי להיכנע להן או שהוא ייענש על כך, כי יצרו חזק ממנו. אין בזה גבורה. כאן לעומת זאת, הרב קוק מכנה את החטא: כֹּחַ הֲוָיָה שֶׁל גְּבוּרָה. זהו זדון שיש בו גבורה, זדון אידאי, מחשבה שהחטא הוא נכון וצודק מתוך התקוממות נגד המוסר הקיים.
בתקופה המודרנית התפתחה אידאולוגיה של מרידה במוסדות הדת והמוסר, עצם הערעור על המוסכמות נעשה חשוב יותר מיצירת מוסכמות חדשות. 'עולם התוהו', הזכות לתהות על כל מה שהיה מקובל במשך דורות, נעשה לעניין מוסרי מרכזי. שורשה של אידאולוגיה זו טמון בהכרה בכך שהעולם תמיד יהיה פחוּת מן המציאות האידאלית. ממילא, סדר העולם כיום אינו קובע. החוקים, הנימוסים והמנהגים, הם חסרי משמעות, כי אין בהם צדק מלא. כך נוצר רצון חזק להפר את הסדרים, גם אם אין אלטרנטיבה ברורה העדיפה מהקיים.[144] זהו רצון כביר, ואותו נוטלת התשובה מאהבה כדי לתקן את האדם והעולם.
וּמִכֵּיוָן שֶׁהָאוֹר הָאֱלוֹהִי מִתְעוֹרֵר יָפֶה, לעומת האור האלוהי שהיה גם קודם בחוקים ובמצוות, אך היה מצומצם ולא הספיק לאדם כדי להרוות את צימאונו, עד שנוצר בו רצון חזק בחטא, וקל וחומר לעומת החושך שבתוהו; בתהליך התשובה אדם עולה לדרגה יותר גבוהה, וכך הוא רואה באותם חוקים ומצוות עצמם דברים שלא ראה קודם, וְהָרָצוֹן נֶעֱקָר מֵעִקָּרוֹ, מאותה מערכת שבה היה עד כה, שיש בה שני קטבים – או 'עולם התוהו', שרואה קטנוּת בכל מה שקיים ורוצה להחריב אותו, או עולם שסוגר על הרצון ושובר אותו, עולם של כניעה לקטנות הקיימת. בזכות התעוררות האור האלוהי שבתשובה, הרצון מגיע אל 'עולם התיקון', שכעת מובן ומואר לו יותר, ולכן כבר אֵינֶנּוּ חוֹזֵר לְתֹהוּ כִּי אִם פּוֹעֵל הוּא בְּעֻזּוֹ עַל יְסוֹדוֹ שֶׁל עוֹלָם לְהַטְבִּיעַ בַּהֲוָיָה כֻּלָּהּ רָצוֹן כַּבִּיר לְאוֹר וָטוֹב. אותו רצון חזק של שאיפה לגדולות שגרם לאדם להחריב ולעבור עבירות בזדון, עובר מדרך המרד לדרך התיקון והבניין. זהו הבדל עצום מצד מטרת הרצון, אך מבחינת עוצמתו אין כל שינוי.
דווקא על ידי התעוררות האור האלוהי אפשר לעשות את המעבר ממרידה לתיקון; אור רגיל, כמה שיהיה חשוב, גבולותיו מוגדרים. הוא כפוף לנתוני המציאות, לחוקים ולסדרים הרגילים. ואם מתוך תפיסה רגילה של המציאות, של האור הרגיל, אדם מורד במוסדות הקיימים, הוא יישאר שם, מריר ומוצא את הפגם שבכל דבר. ואילו האור האלוהי מאיר הרבה מעבר לגבולות האור הרגיל. במציאות החסרה והפגומה הוא מאיר את תכונת ההשתלמות שחותרת לתיקון המצב הקיים. לזה מתחברים דווקא צדיקים שהם בעלי תשובה, שחותרים כל הזמן אל המציאות האידאלית: "מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד, ב). צדיקים "גמורים" נקראים כך כי הם השלימו עם העולם כפי שהוא, על מגבלותיו וחסרונותיו. הוא גמור וגם הם גמורים. זה יפה מהרבה בחינות, אך תיקון העולם לא בא מהם, אלא מצדיקים שאינם מקבלים את המציאות הפגומה, אלא שבמקום למרוד ולהרוס הכל בגלל הפגם, הם מתקנים ובונים כדי להשלים את החסר. יכול להיות שיצטרכו גם להרוס במצבים מסוימים, אך זה יהיה הרס מבֻקר, שנעשה כדי לבנות, כדי לשרת את המטרה העליונה של ההשתלמות, וכדברי חז"ל, שאסור להחריב בית כנסת ישן לפני שבונים חדש (שו"ע או"ח קנב; פניני הלכה ליקוטים א' ו, ה). מי שמרגיש שהמוסר צריך להיות יותר נעלה, אל יהרוס את המוסר הקיים לפני שיגבש את המוסר המתוקן החדש. כשהמוסר החדש יאיר במלוא ערכו, אפשר יהיה כבר לשנות בנקל את המוסר הישן. אחרת עלולים להפסיד את הקיים ולא להרוויח דבר.
וּזְדוֹנוֹת נַעֲשִׂים כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ. על ידי התשובה מאהבה יוצא שהזדונות מקדמים את המציאות בדיוק כפי שזכויות מקדמות אותה, משום שגם הזדונות מביאים לזיכוך המציאות ברצונו הגדול של בעל התשובה, כמו שעושות הזכויות.
בתוך 'עולם התוהו' יש להבחין בין שני ביטויים של תוהו: יש תוהו פעיל, שמחריב את העולם בזדון מרוב זעם על הקטנוּת והפגמים שבו, ויש תוהו סביל, מתוך ייאוש ובוז הוא בטוח שהעולם ייחרב לבד ואינו מתכוון לנסות למנוע את זה. מכיוון שהעולם כה פגום, לא אכפת לו שייהרס. גם זה סוג של זדון, וגם ממנו אפשר וצריך לשוב בתשובה שלמה מאהבה, שייהפך גם הוא לזכות. במקום להיות סביל מתוך ייאוש, יהיה פעיל בשמירה על העולם ותיקונו מתוך אמונה בטוב הפוטנציאלי שלו, בסגולת ההשתלמות.
