אדם שנטמא צריך לטבול כדי להיטהר מחדש. כדי שהטבילה תועיל, עליו להכניס את כל גופו למים, עד לקצה שערותיו, כך שהוא נעלם לגמרי מאופק הראייה. זה רק לרגע כמובן, הוא מיד עולה בחזרה מהמים ומעתה מתחיל שלב חדש: גופו ונפשו נטהרים והוא יכול להיכנס לקודש, לפעול טוב בעולם. זו מטרת הטהרה. כך גם התשובה – בתחילה היא נמוכה, נדמה שאדם מעלים את עצמו מהמציאות משום שהוא עסוק רק בריסון עצמי על ידי אמצעים שונים, הכרתיים או רגשיים, או אפילו בהתניות פיזיות, וכפי שהתבאר בפסקאות הקודמות, ריסון עצמי מחליש את האדם ופוגע בו; רק לאחר שאדם העמיק בתשובה הוא מתעלה לתשובה עליונה, שתהיה לבניין של חיים חדשים, ולא מחיקת המצב הקודם בלבד.
יֵשׁ חֶסְרוֹן בִּתְכוּנָתָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הַנְּמוּכָה, שֶׁהִיא מַחְלֶשֶׁת אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הָאָדָם, וּפוֹגֶמֶת בָּזֶה אֶת אִישִׁיּוּתוֹ. חשבון הנפש הנוקב שבתשובה מצמצם את הופעתו של האדם בעולם. הוא נעשה יותר מופנם, מבודד ומהורהר. יש בכך חיסרון, החלשת הרצון נוגדת את אופיו של האדם כנברא בצלם אלוהים, כיוצר, פועל ומקדם את המציאות. אך זהו רק שלב ראשון; וְחֶסְרוֹן זֶה מִתְמַלֵּא הוּא, כַּאֲשֶׁר בָּאָה מַחֲשֶׁבֶת הַתְּשׁוּבָה לִגְמַר בִּשּׁוּלָהּ, שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְאַחֶדֶת אָז עִם הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁכָֹּל עִקַּר כַּוָּנָתָהּ הִיא לֹא בְּהַחְלָשַׁת הָרָצוֹן וּבִשְׁבִירַת הָאֹפִי הָאִישִׁי שֶׁל הָאָדָם כִּי אִם בְּאִמּוּץ רְצוֹנוֹ וְהַגְבָּרַת הָעֵרֶךְ שֶׁל אִישִׁיּוּתוֹ. אדם אינו יכול להפסיק לחשוב, מחשבה גוררת מחשבה, וגם מחשבת התשובה באופן ספונטני ממשיכה ומתעמקת עם הזמן. כך אחרי השלב הראשון של התשובה – הריסון וההתרגלות להגביל את עצמו, בא שלב נוסף. הרב קוק ממשיל זאת לפרי: בשלב הראשון הפרי עודנו בוסרי, קשה, חסר טעם ועסיס, ורק לאחר מכן הוא מבשיל אט־אט. כך גם התשובה בשלביה המתקדמים, במקום מאבק של ריסון והחלשה, האדם מתחיל לעשות מעשים חיוביים, שיממשו את רצונו באופן טוב.
הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה, היא תשובה מאהבה, אהבת המצב האידאלי, אהבת ה'. לכן מִתּוֹךְ כָּךְ, מתוך אותו השינוי בתשובה, ההתפתחות לתשובה עליונה – הַזְּדוֹנוֹת מִתְהַפְּכוֹת לִזְכֻיּוֹת, כפי שמתחולל בתשובה מאהבה (יומא פו, ב). בתשובה העליונה, הבּשלה, הרצון שהביא למעשים הרעים חוזר ומתגלה, אך באופן נכון, ולכן הזדון – הרצון באושר, נעשה לזכות, כאשר הוא מתבטא בטהרה. בשלב זה אדם כבר אינו מרוכז דווקא בעבר, במעשיו הרעים שעליו לתקן, אלא בעתיד הראוי, ברצונו החזק להגיע למעמד רוחני נעלה. וכדברי חז"ל: "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו כ"ה). במקום הריסון וצער החרטה מתגברת באדם אהבת הטוב, הגדוּלה, היושר והחכמה, ובהתאם לכך הוא משנה את התנהגותו ועמדותיו.
כיום ישנם אנשים רבים שחוזרים בתשובה מהעולם החילוני, ביניהם אנשי אומנות ותקשורת, שבתחילת תהליך התשובה שומעים מהם בעיקר מה הם כבר לא, ממה הם סולדים ומה שלילי בעיניהם; לאורך כמה שנים מתחולל שינוי באישיותם, והם נעשים יותר מבוססים ומאוזנים, יותר מביעים עמדות חיוביות ויותר מביאים לידי ביטוי את אישיותם ואופיים הייחודי להם. המנגנון הפנימי שבתשובה, שמפתח אותה מריסון עצמי למימוש עצמי, לכיבוש יעדים רוחניים, פועל את פעולתו באופנים שונים. הדבר מוכרח להיות, כשם שאי אפשר למצות את עניין השבת רק על ידי איסורי מלאכה, אלא יש להוסיף את ממד העונג והמנוחה הרוחניים והגשמיים שבה, בלימוד תורה ובסעודות. התשובה צריכה בעיקר לבנות עולם טוב, לא רק להרוס עולם לא טוב. אחרי עזיבת הרע אדם יכול למצוא טעם ועוצמה בדברים טובים שלא ידע שאפשר למצוא בהם אותם, ולבטא את אישיותו במלואה באופן ראוי.
"וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ", בתחילה הרשע רק שב מרשעתו, זו התשובה הנמוכה בה הוא נאבק עם עצמו ומחליש את רצונו. לאחר מכן, כאשר הוא מתעלה לתשובה העליונה – "וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה"; הוא גם עושה דברים טובים במציאות, נעשה פעיל ולא רק סביל, וכך – "עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה" (יחזקאל לג, יט), יבטא את עצמו באופן יותר חזק, כפי שהיה קודם התשובה, אך מעתה יעשה זאת באופן נכון, בטהרה.
