יחסו של אדם לאלוהים יכול וצריך להאיר את חייו באור כזה שיגרום לו לתפוס את המציאות באופן הרמוני, שכל חלקי ההוויה ישלימו זה את זה. כאשר אדם חוטא נחסמת ההארה של היחס לאלוהים, חלקי ההוויה נתפסים בעיני החוטא כנוגדים זה את זה וכל המציאות נעשית בוקה ומבולקה. בתהליך התשובה, אור היחס לאלוהים שב ומאיר לאדם את המציאות באופן הרמוני, ולפי עוצמת התשובה כך עוצמת ההארה של היחס לאלוהים.
חכמה היא הכרת אובייקט מסוים – אנשים התבוננו בטבע ויצרו את חכמות הפיזיקה, הביולוגיה והכימיה, התבוננו בחברה ויצרו את הסוציולוגיה וכיוצא בזה. הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה נוצרת מתוך היחס בין האדם המכיר לבין המקור העליון, האלוהות על הופעותיה ותיאוּריה השונים. "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" (איוב כח, כח; ועי' שבת לא, ב): עצם היחס למקור העליון מכוּנה יראת ה', שיש לה דרגות שונות – למן יראת העונש, בה האלוהות אמנם נוכחת במציאות אך באופן כוחני ואימתני, ועד ליראת הרוממות, שעיקרה התפעמות מן הבלתי־גבולי הנעלה. יש חכמה רבה בהבנת דרגות שונות אלה, וסלילת דרך חיים על פיהן.
הַחֵטְא סוֹתֵם אֶת הַהֶאָרָה שֶׁל הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה. חכמה יכולה להאיר את החיים, לגרום לאדם להבין יותר טוב את המציאות ולאהוב אותה, אך לא תמיד זהו המצב. כאשר הוא נאלץ ללמוד בעל כורחו ותפיסת המציאות שלו אינה משתנה בעקבות לימוד החכמה, אין הארה בחייו בזכות החכמה. כך הוא גם לגבי החכמה העליונה – הבנת היחס לאלוהות יכולה להאיר את החיים באופן שעבודת ה' והעולם בכללו יהיו יפים וטובים בעיני האדם; אך כאשר הוא חוטא, עבודת ה' כבר אינה מאירה את חייו, הקשר לאלוהים נתפס בעיניו כמיותר ומכביד והמצוות נראות לו כמשא מעיק שהוא מקיים רק כי אין ברירה אחרת. כך לקשר עם אלוהים מתווספים אומללות ושעבוד. מבחינה מסוימת זהו חילול ה'.
שֶׁדֶּרֶךְ גִּלּוּיָהּ, כלומר – האופן בו החכמה העליונה מאירה כשאין חטא הסותם את הארתה, בָּא מִצַּד יַחַס הַהַרְמוֹנְיָה הַמַתְמִּימָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַמַּכֶּרֶת אֶל כְּלָלִיּוּת הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, כאשר אדם תופס את ההוויה כולה באופן הרמוני. "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח); כדי ללמוד תורה כראוי יש להעמיק ולהתאמץ מאוד, באופן כזה שלעיתים הנפש יוצאת מרוב עמל, וכדי להשיב את הנפש, ליצור סיפוק למי שממית עצמו באוהלה של תורה, התורה צריכה להיות תמימה – שיהיה קשר הרמוני בין המקצועות השונים שבתורה, האמונה וההלכה, המוסר והמדרש, וכל חלק יפרה את חברו: "מְשִׁיבַת נָפֶשׁ – שתהא כולה תְּמִימָה" (ירושלמי ברכות ה, ג). אם אין השלמה הדדית, התורה נעשית לעול כבד. כך גם ביחס לתפיסת המציאות בכללה, כאשר יש הארה אל החיים מהחכמה העליונה העוסקת ביחס לאלוהים, וּמְקוֹרָהּ הָעֶלְיוֹן של ההוויה, האלוהים, אינו נתפס בתודעה כנפרד וכמנוכר להוויה אלא מאיר ומחייה, משגיח ומפתח אותה – ההוויה כולה הרמונית וחלקיה השונים משלימים זה את זה.
החטא פוגם בהארה זו, בתפיסה ההרמונית של ההוויה, משום שהחטא הוא העדפת אינטרס פרטי על פני הכלל. בגלל החטא נוצרת מחיצה בין החוטא לבין ההוויה. כאשר אדם גונב למשל, הוא מפר את ההרמוניה שהייתה לו קודם עם החברה. מעתה הוא יחשוד הרבה יותר באחרים שהם גנבים, מתוך מחשבה שכפי שהוא הרשה לעצמו לגנוב מן הסתם גם אחרים מרשים לעצמם. החשדנים הגדולים ביותר אלו גם הרמאים הגדולים ביותר, משום שאדם תופס את המציאות בעיקר על פי היכרותו עם עצמו, "כל הפוסל – במומו פוסל" (קידושין ע, ב). כך כל פגיעה בזולת היא גם פגיעה באדם הפוגע עצמו, שמעתה בכל פגישה עם מכר הוא חושד שמנסים לנצל אותו. המציאות נעשית זירת קרב של אינטרסנטים ורודפי בצע. חטא הוא החטאה של העיקר – במקום לתפוס נכון את ההוויה, החטא גורם שהתפיסה תהיה של שימושיוּת בלבד, בה ההוויה כולה אינה אלא כלי למלא את צרכיו של החוטא, והכרה כזו היא הכרה מסולפת כמובן. באופן זה, מי ששקוע בחטאים כבר אינו מכיר כלל את ההוויה וגם לא את עצמו, אלא רק את תאוותיו. מזווית זו הוא מביט על הכל.
שֶׁהוּא – היחס הנכון להוויה, התפיסה ההרמונית, מִתְגַּלֶּה בְּאוֹתוֹ הַצִּנּוֹר שֶׁל הַנְּשָׁמָה, שֶׁהַדֵּעָה וְהָרָצוֹן הֵם בּוֹ בְּאַחְדוּת מְחֻטָּבָה. כאשר הרצון עודנו בשורשו, בנשמה, הוא תמיד טוב. אדם צריך לכוון את הדעה כך שתהיה מאוחדת עם הרצון ותממש אותו במציאות באופן הנכון. אולם כָּל חֵטְא מַעֲשִׂי קוֹרֵעַ הוּא אֶת הָאַחְדוּת הָאִידֵאָלִית הַזֹּאת, מַעֲמִיד הוּא אֶת מַעְגַּל הַחַיִּים מִחוּץ לָהּ, משום שהרצון נשאר טוב, ואילו הדעת שצריכה להגשים אותו במציאות, מתעוותת. כך נוצר פירוד בין הדעה והרצון, וביניהם לבין החיים. חטא אדם הראשון היה דווקא בעץ הדעת, בחיבור הנכון של הרצון למַעְגַּל הַחַיִּים, למצבי החיים השונים. במקום לשמור את הצו האלוהי ולזכות באושר על ידי דרך ארוכה של איפוק שתוביל בסופה אל האושר, האדם הלך אחר יצרו ובחר בדרך שנדמית קצרה, נענש וגילה את טעותו המרה. מאז הוא סובל מקללת המוות, מן היגיעה שביצירת המזון ומכאב הלידה. דעתו התעוותה, וכל תפיסת המציאות נעשתה מורכבת ומסובכת.
אֵין הַהוֹפָעָה הַמְפַכָּה כְּמַעְיָן זַךְ הוֹלֶכֶת שׁוּב לְהַשְׁפִּיעַ לְאוֹתוֹ הָרָצוֹן הַמְחֻלָּל. יש בטבע כוח אדיר של צמיחה, שפע שאינו חדל כמו מעיין הנובע בלי הפסק. אולם כאשר יש עיוות בתפיסת המציאות, בדעת – בעקבות חטא, בטווח הארוך אי אפשר לחוש את השפע הזה וליהנות ממנו גם אם בפועל משתמשים בו. הרצון שצריך להיות מוקדש לתיקון העולם, נעשה מוקדש לניצול העולם, הוא חוּלל וכעת אין התאמה בין העולם לבין זה שחילל את רצונו. כאשר אדם נכנס לשמורת טבע מלאה עצים ופרחים, בעלי חיים ואוויר זך, דעתו מתרחבת, הוא מתמלא בהשראה, חיוניות ונחת רוח. אך אם הוא נכנס לשמורה על מנת לגנוב ממנה בעלי חיים או צמחים כדי למכור אותם, ודאי שאיננו יוצא ממנה בנחת ורוחב דעת, אלא להפך. ומכיוון שביצע את זממו, פגע בטבע ופגע בעצמו. הוא סתר את המגמה הכללית של השמורה, ולכן אינו יכול ליהנות ממנה.
עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב וְנִחַם, וְאוֹר הַתְּשׁוּבָה, לְפִי עֵרֶךְ בְּהִירוּת הַכָּרָתָהּ וְעֹמֶק הַסְכָּמָתָהּ, יָשִׁיב אֶת הַהַרְמוֹנְיָה לְאֵיתָנָהּ. בְּהִירוּת הַכָּרָתָהּ של התשובה זו הדעת השבה ומתאימה לרצון הטוב ומיישמת אותו במציאות כראוי, וְעֹמֶק הַסְכָּמָתָהּ, זו התעוררות הרצון הטוב, הגורם לדעת לשוב ולהיות מכוונת כראוי. לפי עוצמתם של אלה, אור התשובה יָשִׁיב אֶת הַהַרְמוֹנְיָה לְאֵיתָנָהּ, ההרמוניה המקורית, הבסיסית, שמאפשרת את הארת החכמה העליונה המיטיבה את החיים. כזו הרמוניה הייתה באופן גלוי בגן־עדן קודם החטא, בו נצטווה האדם "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), לפתח את הבריאה ולא להזיק לה, וכך ליהנות ממנה באופן נכון.
בניגוד לתפלתו של חוטא, שמבקש טוב אך לא מודע לחלקו במניעת הטוב מעצמו, תפלתו של השב בתשובה היא מתוך מודעות שהוא מונע מעצמו טוב בחטאיו, והוא מבקש להיוושע מכך: "הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ" (תהלים נא, יד) – מתוך הכרה בחטאו אדם שם לב שהוא איבד את שמחת החיים, הוא מלא בסתירות ואיננו רואה את ההרמוניה שבהוויה, ועל כן הוא מבקש את הששון שבישועה מהחטא, תשובה שבה תשוב אליו גם שמחת החיים של התפיסה ההרמונית של ההוויה; "וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי" (שם) כלומר – שגם לאחר שיזכה בישועת התשובה יצליח לסלול דרך חיים נכונה, לשמור על דעתו מאוחדת כראוי עם הרצון הטוב. שרוח ה' תסמוך אותו ותסייע לו שלא ייפול שוב בבורות החטאים, אלא ימשיך לתפוס את ההוויה באופן נכון, הרמוני, על ידי הארת החכמה העליונה.
