בפסקה זו הרב קוק מעיר הערה פסיכולוגית חשובה, שיש לתת עליה את הדעת בתשובה. כאשר אדם עובר תהליך של תשובה עמוקה הנוגעת לכלל אישיותו, חשבון הנפש והחרטה אינם מרפים ממנו לאורך זמן. משום כך, אחרי פרק זמן מסוים, הוא כבר אינו סומך על דעתו, מסופק בכל דבר ונוטה להחמיר עם עצמו. ממילא התשובה מחלישה אותו, כי עיקר האדם הוא רצונו, וכעומק התשובה כך הרצון נעשה יותר ויותר חבול ומרוסן. אין להישאר במצב מסופק ומוחלש זה, אולם יחד עם זאת, אין להימנע מהתשובה בגללו. באותה חלישות נפשית יש יתרונות חשובים, והיא הכרחית עבור תשובה ראויה ואמיתית.
רִפְיוֹן רָצוֹן, הַבָּא מִתּוֹךְ הַשִּׁקּוּעַ הַתְּדִירִי בִּתְשׁוּבָה, חשבון נפש של מחשבה החוזרת ונשנית על חטאים וכישלונות שונים, בה אדם משנה את עמדותיו ותפיסותיו – אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חֻלְשָׁה גּוּפָנִית וְנַפְשִׁית – משום שמתוך חשבון נפש החוזר על עצמו אדם עובר שינוי נפשי עמוק, בו הוא מסיר חלקים מאישיותו, ונעשה יותר שברירי, מסופק ונבוך; עמדות ושאיפות בהן היה בטוח קודם לכן, נעשות מעורערות בגלל התשובה, והוא עדיין לא מספיק איתן בנפשו כדי לגבש עמדות חדשות במקומן. כך הוא נותר חלוש מבחינה גּוּפָנִית, כי כבר אינו סומך על נטיותיו הגופניות החזקות, וגם מבחינה נַפְשִׁית, משום שגם תחושותיו, מחשבותיו ורצונותיו נעשים חשודים בעיניו, שמא אינם אלא עצת היצר הרע. זה אינו מצב בריא. צדיק אינו צריך להיות חשדן, חלוש ונבוך. לכן חולשה זו הִיא צְרִיכָה רְפוּאָה, הרפיון צריך חיזוק והבראה. קודם הייתה צהלה על פניו, וכעת התשובה עשתה אותו לחלש ומפוחד, במקום תכליתה המקורית של התשובה – לשחרר את האדם ממשא החטאים ולרומם אותו.
בגלל אותן השלכות נפשיות קשות של שיקוע תדירי בתשובה, אדם עלול לחשוב שאם כך אולי באמת עדיף להסתפק בתשובה שטחית יותר, או אפילו לא לנסות להשתנות. נדמה שאם ימשיך בבטחה בשגרה, יהיה שמח ובטוח יותר. לכן הרב קוק מוסיף שלמרות שאותו שלב של רפיון הרצון צריך רפואה, אין לזנוח את התשובה, משום שיש לרפיון הרצון שבתשובה חשיבות רבה: מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בָּהּ גַּם כֵּן הַרְבֵּה מִן הָעֲדִינוּת וְהָאֲצִילוּת, הַמְזַכֶּכֶת אֶת הָרוּחַ. אחת מדרכי התשובה הידועות זו תענית. בגלל הקושי הגופני, החולשה והסחרור, אדם נעשה רגיש יותר לכל טיפה של מים. זו הָעֲדִינוּת הבאה בזכות רפיון הרצון שבתשובה: נעשים ערים יותר מהרגיל לכל תנודה בנפש כאשר הרצון נחלש. יש לאדם יותר רגישות למעשים ותופעות שלא הרגיש בהם במצב רגיל. בנוסף, כפי שבתענית יש תחושת הקלה, זיכוך וריחוק מהמציאות הגועשת בזכות ההימנעות ממאכל ומשתה, כך גם ברפיון הרצון של התשובה – יש אֲצִילוּת, מבט יותר גבוה על החיים מאשר בשגרה, שמביא את האדם לתפיסה מאוזנת ושקולה יותר ביחס למציאות. הגוף פחות מסתיר את הנשמה. בגלל חשיבותן ותועלתן הרבה של העדינות והאצילות אין לוותר עליהן או על התשובה שגורמת להן, אלא לחפש רפואה ודרך חיים כזו שתוכל לספק לאדם גם שמחת חיים וחיזוק הרצון הטוב, יחד עם העדינות והאצילות בהן זכה בזכות רפיון הרצון שחווה בתשובתו.
וְעַל כָּל פְּשָׁעֶיהָ תְּכַסֶּה אַהֲבָה.[142] כדאית היא אהבה ה' שבתשובה, אהבת האמת והטוב, גם במחיר כל ה"פשעים" שבאים בעקבותיה – רפיון הרצון, הצער והמבוכה, משום שיש בה שאיפה לעולם טוב יותר, שלם ונקי יותר מכל חטא ופגם. בזכות רפיון הרצון שבתשובה אדם יותר מודע לטוב שראוי להיות, יותר חפץ בו ויותר נזהר מהרע. חשוב לשמור על אותה רגישות שברפיון הרצון, יחד עם הבריאות הנפשית, הביטחון והשמחה.
דוד המלך, שעליו נאמר "שהקים עולה של תשובה" (מועד קטן טז, ב), היה מצביא מצוין, משורר ומלך חזק. בערוב ימיו, חייו מזמנים לו מציאות קשה מאוד; בנו מורד בו ומאלץ אותו להימלט מארמונו, ובאחד ממסעות הבריחה שלו הוא מקולל בעזות מצח על ידי שמעי בן גרא (שמואל ב' פרק טז). כאשר אבישי בן צרויה מבקש מדוד להרוג את שמעי, דוד מסרב, בגלל אותה עדינות[143] שבה זכה בתשובתו. שאר האנשים רואים רק את חוצפתו וחומרת מעשיו של שמעי, אך דוד שם לב לעוד ממד שהאחרים לא ראו – דבר ה' שבקללות אלו. דוד רוצה בקרבת ה' ולכן מבטל את עצמו ואת מעמדו, ומקבל את הייסורים באהבה. מבחינת כבוד המלכות הדבר באמת מזעזע, "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" (קידושין לב, ב), ולכן דוד לא שוכח ומצווה את שלמה בנו שייפרע משמעי (מלכים א' פרק ב); אך מבחינתו האישית הוא רואה את התועלת שבדבר. הדיכוי, החולשה והקושי בונים אותו, והוא מצליח לראות את הדברים גם מזווית אחרת. זוהי זווית הראייה המיוחדת של בעל תשובה, שתמיד מוכן לבחון את עצמו ואת חייו מחדש.
